Shevuot 16b — el Talmud en español

שנינו במשנה:

נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה

. והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה, או בא לו בארוכה, חייב:

שואלת הגמרא:

טומאה בעזרה

ולא יצא מיד בקצרה,

מנלן

שהוא חייב עליה? והרי כיון שאמר הכתוב [במדבר ה] גבי ביאת מקדש " [צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום] ולא יטמאו את מחניהם", אין במשמע אלא מי שנכנס למקדש ומטמא, אבל מי שנטמא בעזרה שכבר טימא, מנלן שאף הוא חייב!?

אמר

פירש

רבי אלעזר

:

כתוב אחד

[במדבר יט יג]

אומר

: "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא [ויכנס למשכן]

את משכן ה

'

טמא

" -

וכתוב אחד

[שם פסוק כ]

אומר

: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל,

כי את מקדש ה

'

טמא

" -

ומיתור המקראות יש ללמוד אף לנטמא בעזרה.

ומקשינן עלה:

וקראי מייתרי

[וכי יש יתור במקראות]!?

הא מיצרך צריכי

שתי מקראות אלו, ללמד שחייבין הן על ביאת משכן בטומאה, והן על ביאת מקדש בטומאה!?

ד

הא

תניא

:

רבי אלעזר

אומר: אם נאמר

"

משכן

"

למה נאמר

"

מקדש

",

ואם נאמר

"

מקדש

"

למה נאמר

"

משכן

"!?

אילו נאמר

"

משכן

"

ולא נאמר

"

מקדש

",

הייתי אומר: על משכן יהא חייב, שהרי משוח

הוא

בשמן המשחה, ועל מקדש

שאינו משוח בשמן המשחה

לא יהא חייב

-

ואם נאמר

"

מקדש

"

ולא נאמר

"

משכן

",

הייתי אומר: על מקדש יהא חייב, שהרי קדושתו קדושת עולם

, שאין היתר להקריב בבמות לאחר שנבנה המקדש,

ועל משכן לא יהא חייב

, שיש היתר במות לאחריו עד שנבנה המקדש -

לכך נאמר

"

משכן

", ו

לכך נאמר

נמי "

מקדש

" - וכיון שהוצרכו המקראות ללמד על משכן ועל מקדש, איך נלמד מכאן לנטמא בעזרה שהוא חייב!?

ומשנינן:

רבי אלעזר

שלמד ממקראות אלו לנטמא בעזרה -

הכי קא קשיא ליה

:

מכדי משכן איקרי

"

מקדש

" והרי הוא בכלל "את מקדש ה' טמא",

ומקדש איקרי "משכן

", והרי הוא בכלל "את משכן ה' טמא", ואם כן

תרי קראי

ללמד על משכן ועל מקדש -

למה לי!?

אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים

.

ומקשינן עלה:

בשלמא מקדש איקרי

"

משכן

"

דכתיב

[ויקרא כו יא] "

ונתתי משכני בתוככם

", ועל המקדש הכתוב מדבר, שכל הכתובים שם עוסקים בארץ ישראל.

אלא משכן דאיקרי

"

מקדש

"

מנלן!?

אילימא מדכתיב

[במדבר י, במסע המחנות והמשכן]: "

ונסעו הקהתים נושאי המקדש

"; כך אי אפשר לומר, כי:

ההוא

"מקדש"

בארון כתיב

, כלומר, דברים המקודשים, שהקהתים היו נושאים את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות, ואין כוונת הכתוב לנשיאת המשכן.

אלא מהכא

, דכתיב [שמות כה ח] בצווי הקמת המשכן במדבר: "

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

"

וכתיב

בפסוק שלאחריו "

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן

", הרי שצווי זה הוא על הקמת המשכן, וקראו הכתוב "מקדש".

שנינו במשנה:

והשתחוה או ששהה כדי השתחואה

:

משמע, שהשתחואה עצמה אינה צריכה שיעור כדי השתחואה, ו

אמר רבא

:

לא שנו

שהוא חייב בהשתחואה שאין בה שהיה -

אלא שהשתחוה כלפי פנים

המקדש דהיינו לצד מערב, כי השתחואה זו השתחואה היא,

אבל השתחוה כלפי חוץ

דהיינו לצד מזרח שם היה פתחו של מקדש, אין זו השתחואה, ואם

שהה

בה כדי שיעור השתחואה,

אין

, הרי הוא חייב, כי אף אם שהה בלי להשתחוות כלל הרי הוא חייב; אבל

לא שהה

בה כדי שיעור השתחואה

לא

.

איכא דמתני לה

להך דרבא

אסיפא

דמשנתנו: "

או ששהה בכדי השתחואה

":

מכלל דהשתחואה גופה בעיא שהייה

-

ועל זה

אמר רבא: לא שנו

שאינו חייב בהשתחואה אלא כשיש בה שיעור שהיה כדי השתחואה,

אלא שהשתחוה כלפי חוץ

שהיא אינה השתחואה,

אבל

אם השתחוה

כלפי פנים

שהשתחואה היא, כי אז

אף על גב דלא שהה

כדי השתחואה - חייב.

והכי קאמר

התנא של המשנה:

השתחוה כלפי פנים, או ששהה כדי השתחואה בהך השתחואה דכלפי חוץ, חייב

.

ומפרשינן:

היכי דמי

"

השתחואה דאית בה שהייה

",

והיכי דמי

"

השתחואה דלית בה שהייה

"?

"השתחואה

דלית בה שהייה

":

זו כריעה בעלמא היא

.

"השתחואה

דאית בה שהייה

": זו

פישוט ידים ורגלים

על הרצפה.

וכמה שיעור שהייה?

פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה

[ואמורא אחר שעמו]

ומנו

[ומי הוא אותו אמורא]:

רבי שמעון בן פזי

-

ואמרי לה

[יש אומרים, דפליגי בה]

רבי שמעון בן פזי וחד דעימיה, ומנו: רבי יצחק בר נחמני; ואמרי לה רבי שמעון בר נחמני

הוא אותו אמורא שנחלק עם רבי שמעון בן פזי:

חד

מהם

אמר

: שיעור השהייה הוא

כמימריה דהאי פסוקא

[כזמן אמירת פסוק זה]: "

וכל בני ישראל רואים ברדת האש, וכבוד ה

'

על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, וישתחוו והודות לה

'

כי טוב כי לעולם חסדו

".

וחד

מהם

אמר

: השיעור אינו כדי אמירת כל הפסוק אלא

כמו

מ"

ויכרעו

"

לסיפא

[עד סוף הפסוק].

תנו רבנן

:

"

קידה

" היינו

על אפיים

, שאינו נוגע בארץ לא בברכיו ולא בגופו, אלא ראשו מגיע לארץ.

וכן הוא אומר

"

ותקוד בת שבע אפיים ארץ

".

"

כריעה

" היינו

על ברכים, וכן הוא אומר

"

מכרוע על ברכיו

".

"

השתחואה

"

זו פישוט ידים ורגלים

על הרצפה,

וכן הוא אומר

"

הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה

".

בעי רבא

: האם

צריך שהייה למלקות, או אין צריך שהייה למלקות?

כלומר, מי שנטמא בעזרה באונס, והתרו בו לצאת ולא יצא, האם אינו חייב אלא אם שהה שם כדי שיעור שהייה, או שיצא בדרך ארוכה, וכשם שהדין הוא לענין קרבן, או שמא לענין מלקות חייב הוא אף אם לא שהה כדי שיעור שהיה, ויצא בדרך קצרה; וצדדי הספק הם:

האם

לקרבן

בלבד

גמירי

[הלכה למשה מסיני] דבעינן

שהייה

, אבל

למלקות לא גמירי

דבעינן

שהייה