Shevuot 14b — el Talmud en español

החלה

הפנימית נאכלת ו

אילו החלה

החיצונה נשרפת

, ויתבאר בגמרא איזו היא הפנימית ואיזו היא חיצונה, ויתבאר שם עוד טעם שריפת החיצונה.

וכל שלא נעשית בכל אלו

אין היא מתקדשת בקדושת עזרה, ו

הנכנס לשם אין חייב עליה

משום ביאת מקדש.

הבא לעזרה בטומאה, כשנעלמה ממנו אחת מכל ההעלמות שנזכרו, הרי זה חייב, ואפילו יצא מיד -

אבל אם

נטמא בעזרה

עצמה, וידע שנטמא,

ו

שוב

נעלמה ממנו טומאה, ו

אולם

זכור

הוא

את המקדש;

או ש

נעלם הימנו מקדש, ו

אולם

זכור

הוא

הטומאה;

או ש

נעלם ממנו זה וזה

, שכל העלמות אלו העלמות הן לחייב את הבא למקדש בטומאה -

ו

לא יצא מן המקדש מיד כשנטמא שם, אלא

השתחוה

בעת ההעלם,

או ששהה

בשעת ההעלם במקדש

בכדי השתחואה

-

או

אף אם פנה לצאת מיד כשנטמא, אלא שהיה יכול לצאת מן המקדש בדרך קצרה, ולא עשה כן אלא

בא לו ב

דרך

ארוכה

-

הרי זה

חייב

.

אבל אם כשנטמא יצא מיד

ב

דרך

קצרה

, הרי זה

פטור

.

במסכת הוריות שנינו: בית דין הגדול שהורה הוראה בטעות ועשו הציבור על פי הוראתם, הרי הם חייבים להביא "פר העלם דבר" על הוראתם המוטעית; ונתבאר שם, שאינם חייבים אלא אם הורו הוראה בדין שהחוטא בו בזדון חייב כרת, ובשוגג חייב קרבן חטאת; אבל אם הורו בדבר ששגגתו קרבן עולה ויורד אינם חייבים, ולפיכך שנינו במשנה שם [ח ב]:

"אין חייבין - בית דין שהורו הוראה בטעות - על עשה ועל לא תעשה שבמקדש". כלומר, אם הורו בטעות להתיר טמא במקדש, באופן שהוא עובר על מצות עשה ["וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב"], או באופן שנכנס למקדש והוא עובר על לא תעשה ["ואל המקדש לא תבא", "ולא יטמאו את מחניהם"], בין בזה ובין בזה אין הם חייבים. והטעם הוא, משום שקרבנו עולה ויורד.

"אבל חייבין על עשה ולא תעשה שבנדה", שהרי קרבנו חטאת קבועה; וביאור המשנה שם מתבאר במשנתנו.

זו

שהייה במקדש למי שנטמא בתוך העזרה -

היא מצות עשה שבמקדש

, ששנינו עליה במסכת הוריות: "

שאין חייבין

בית דין

עליה

", כלומר: אם הורו בית דין שהנטמא במקדש אינו צריך לצאת מיד בדרך קצרה, ועשו על פיהם, אין הם חייבים להביא קרבן.

ואיזו היא מצות עשה שבנדה

ששנינו עליה במסכת הוריות "

ש

בית דין

חייבין עליה

"?

היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו

"

נטמאתי

",

ופירש מיד

, קודם שימות האבר, הרי זה

חייב

כרת בזדון וחטאת קבועה בשוגג,

מפני שיציאתו

[פרישתו]

הנאה לו כביאתו

.

וכאן שבה המשנה לדין ביאת מקדש, ומביאה מדברי התנאים שחלקו על המבואר ברישא דמשנתנו שאף בהעלם קודש או העלם מקדש חייב הוא קרבן עולה ויורד.

רבי אליעזר

חולק על מה שחייב תנא קמא קרבן עולה ויורד אף כשנעלם ממנו הקודש או המקדש, ו

אומר

:

כיון שאמרה תורה: "או בנבלת [

ה

]

שרץ

טמא,

ונעלם ממנו

", הרי למדנו:

על העלם שרץ

הרי הוא

חייב

קרבן עולה ויורד,

ואינו חייב

קרבן עולה ויורד

על העלם מקדש

.

רבי עקיבא

סבור אף הוא כרבי אליעזר, ו

אומר

:

כיון שאמרה תורה: "

ונעלם ממנו והוא טמא

", הרי למדנו:

על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש

בלבד.

רבי ישמעאל

נחלק על שניהם ו

אומר

:

כיון שאמרה תורה: "

ונעלם ונעלם

"

שתי פעמים

, הרי למדנו

לחייב על העלם טומאה

, ואף

על העלם מקדש

.

גמרא:

אמר

תמה

ליה רב פפא לאביי

על לשון משנתנו שלא מנתה בידיעות הטומאה אלא שתים שהן ארבע:

הרי מאחר שמשנתנו אינה מתייחסת למספר ההעלמות, אלא למספר הידיעות, וכלשון המשנה "ידיעות הטומאה", ומאחר שאינו חייב אלא על העלמה שהיתה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, אם כן, קשה:

וכי

שתים שהן ארבע

ידיעות בלבד הן!? והלוא

שתים שהן שש, הויין!?

"שתים",

ידיעות הטומאה

עצמה - בין שאכל קודש בטומאתו ובין שנכנס למקדש בטומאתו -

תחילה וסוף

. הרי שתים מפורשות מן התורה. שהרי העלמת הטומאה מפורשת בתורה, ואין אנו מתייחסים להעלמה עצמה אלא לידיעות שקדמו ונתאחרו לעבירה, נמצא שיש לך למנות שתי ידיעות מפורשות בתורה.

ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה:

ידיעות הקודש

-

תחילה וסוף

, שהרי העלמת הקודש [ללא העלמת הטומאה] אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות שקדמו ונתאחרו לה, הרי שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה.

ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה:

ידיעות מקדש

-

תחילה וסוף

, שהרי העלמת המקדש אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות הרי לנו שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה -

הרי שאת מה ששנתה המשנה כ"שתים שהן ארבע", יש לנו למנות כ"שתים שהן שש"!?

תמה אביי על לשון תמיהתו של רב פפא:

ו

הרי

ליטעמיך

[לשיטתך], שאתה מתייחס הן לידיעות שבתחילה והן לאלו שלבסוף, אין המספר עולה "שתים שהן שש", אלא

תמני הויין!

כלומר, "ארבע שהן שמונה"!?

דהא איכא טומאה דקודש וטומאה דמקדש

-

תחילה וסוף!?

כלומר: למה שונה אתה את העלמת הטומאה בשתים בלבד משום הידיעה המוקדמת והמאוחרת, והרי שתי העלמות טומאה מפורשות בתורה, האחת כשאכל קודש בטומאתו והשניה כשנכנס למקדש בטומאתו, ולפי מה שאתה מונה את הידיעות, הרי שתים אלו ארבע הן, ועוד ארבע ידיעות שאינן מפורשות בתורה, כפי שנתבאר, הרי לך "ארבע שהן שמונה"!?

ומפרשינן:

הא לא קשיא

, כי

שם טומאה

בין שאכל בה קודש בין שנכנס בה במקדש -

אחת היא

, ואם כן אין העלמת הטומאה נמנית אלא כשתי ידיעות האחת בתחילה והאחת בסוף; ומיהו -

מכל מקום

קשיא, הרי

שית הויין

, וכפי שנתבאר!?

אמר רב פפא

עצמו ליישב את קושייתו:

לעולם, תמני הויין

. כלומר, ארבע ידיעות שהן שמונה. שתי ידיעות להעלמת טומאה ואכילת קודש, ושתי ידיעות להעלמת טומאה וכניסה למקדש, ושתי ידיעות להעלמת קודש, ושתי ידיעות להעלמת מקדש. אלא, שאין המשנה מונה את שתי הידיעות שבכל העלמה, כי אם:

ארבעי

ידיעות

קמייתא

[ארבעת הידיעות הקודמות להעלמה],

דלא

הן ד

מייתן ליה לידי קרבן

[לא ידיעות הללו הן שמביאות אותו לחיוב הקרבן], כי הידיעה המקדמת אינה סיבה לקרבן,

לא קא חשיב

התנא.

ורק

ארבעי

ידיעות

בתרייתא

[המאוחרות לעבירה]

דמייתן ליה לידי קרבן

, כלומר: מיד כשנודעו לו ידיעות אלו מתחייב הוא קרבן, אותן בלבד הוא ד

קא חשיב

התנא; ואם כן אין לנו אלא שתים שהן ארבע כמספר ההעלמות, שלכל העלמה ידיעה אחת לאחריה.

ואיכא דאמרי

: כך

אמר רב פפא

ליישב, ובהיפוך מן הלשון הראשון:

לעולם תמני הויין, ו

מיהו,

ארבעי

ידיעות

קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה

, ארבעת הידיעות המקדמות לעבירה, שחידוש הן בקרבן זה שאינו בכל שאר חייבי קרבנות בהעלמה, כי בטומאת מקדש וקדשיו בלבד הוא שחידשה תורה שאין חייבים על העלמה מתחילה, אלא על העלמה שקדמה לה ידיעה, את ארבעת הידיעות האלו בלבד הוא ד

קא חשיב

התנא של משנתנו.

ואילו ארבע ידיעות

בתרייתא דאיתנהו

אף

בכל התורה כולה

, שהרי כל חייבי חטאות אינם חייבים אלא כשנודע להם ההעלמה שהיתה להם בשעת עבירה, את אלו

לא קא חשיב

התנא במנין הידיעות.

בעי רב פפא

בדין ידיעה בתחילה:

מי ש

נעלמו ממנו הלכות טומאה

בשעת ידיעתו, היינו: היה יודע שעשה את המעשה המטמא אותו, אלא שלא היה יודע שמעשה זה מטמא אותו, ובשעה שאכל את הקודש או שנכנס למקדש שכח אותו מעשה לגמרי,

מהו

שיתחייב קרבן בידיעה זו? ומקשינן:

היכי דמי!?

אילימא דלא ידע: אי שרץ טמא, אי צפרדע טמא

, כלומר: יודע היה שנגע בצב או בלטאה הדומים לצפרדע שהוא טהור, ולא ידע שדין שרץ להם, אלא היה סבור שדינם כמו צפרדע שאינו שרץ ואינו מטמא, וכשאכל את הקודש או נכנס למקדש שכח שנגע בהם כלל; ובזה הוא דמספקינן אם ידיעה זו שידע בנגיעתו בצב ידיעת טומאה היא, ואף שלא ידע כי טמא הוא, או שמא כיון שלא ידע שהוא טמא אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

זיל קרי בי רב הוא

[תינוקות של בית רבן קורין כן]!? כלומר, הרי דבר מפורש הוא בתורה מי הם השרצים הטמאים, ואם כן הרי זה כמי שיש לו ידיעה בתחילה כי היה לו לשאול, כיון שדבר זה ידוע לתינוקות.

ומפרשינן:

לעולם דידע בטומאת שרץ

כלומר: יודע היה שנגיעתו נגיעה בשרץ המטמא הוא,

ו

הספק הוא ב

כגון דנגע בכעדשה

מן השרץ שהוא שיעור שרץ כדי לטמא,

ו

הוא

לא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא

, כלומר: סבור היה שאין די בשיעור קטן זה כדי לטמא; ובאופן זה הוא דמספקינן:

מאי

דינו להחשיבו כמי שידע בתחילה שהוא טמא, ואם שכח את עיקר נגיעתו הרי הוא חייב, או לא?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר:

כיון דידע דמטמא שרץ בעולם, ידיעה היא

, ואף שאינו יודע שטמא הוא -

או דילמא: כיון ד

בשיעור

כעדשה

שבו נגע,

לא ידע אי מטמא אי לא מטמא

, והיה סבור שאינו מטמא, אם כן

העלמה היא

, כלומר: אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה -

ומסקינן:

תיקו!

בעי רבי ירמיה

, נסתפק רבי ירמיה בדין ידיעה בתחילה הנצרכת להעלם מקדש:

בן בבל שעלה לארץ ישראל

, ויודע היה שיש מקדש בירושלים,

ו

אולם

נעלם ממנו מקום

ה

מקדש, מהו

שתהא ידיעה זו חשובה כידיעה בתחילה, לחייבו אם נכנס למקום המקדש בטומאה? ולקמן יתבאר הספק ביתר ביאור.

ומקשינן

אליבא דמאן

, לדעת מי מהתנאים נסתפק רבי ירמיה!? והרי:

אי אליבא דרבי עקיבא

, שהוא זה

דבעי

ידיעה בתחלה

כמבואר לעיל ד א, ושייך להסתפק לשיטתו מה חשובה ידיעה בתחילה,

הא לא מחייב על העלם מקדש

וכמבואר במשנתנו, ומאחר שעל העלם מקדש אינו חייב אין צריך ידיעה בתחילה על המקדש אלא על הטומאה!? ו

אי

הספק הוא

אליבא דרבי ישמעאל, דמחייב על העלם מקדש

כמבואר במשנתנו,

הא

רבי ישמעאל

לא בעי ידיעה בתחלה

, ולא יתכן להסתפק אם ידיעה כעין זו חשובה ידיעה בתחילה -

ואם כן, אין מקום לספק זה לא לדעת רבי ישמעאל ולא לדעת רבי עקיבא!?

ולעיל ה א, שנינו: מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים? רבי אומר: הרי הוא אומר "ונעלם", מכלל שידע. "והוא ידע" הרי כאן שתי ידיעות, אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם ונעלם"? לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

ומקשינן שם על רבי, דמשמע ליה "ונעלם", מכלל שידע, מכמה מקומות שאי אפשר לפרש בהם כן, ומשני אביי: קסבר רבי "ידיעת בית רבו שמה ידיעה". והיינו, שהידיעה שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא, והוא ידע, שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא - שמה ידיעה.

ומשנינן:

לא צריכא

, כלומר, ספק זה אינו אלא

אליבא דרבי

לעיל ד א,

דבעי ידיעה בתחילה ומחייב

נמי

על העלם מקדש

-

ומוסיפה הגמרא לבאר, שספק זה אינו שייך אלא לפי סברא אחרת של רבי, וכן מבארת היא את צדדי הספק:

ואמר

רבי נמי לעיל ה א:

ידיעת בית רבו

לענין ידיעת הטומאה -

שמה ידיעה

, ולשיטתו יש להסתפק

מאי?

וצדדי הספק הם:

כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא

, דזה הוא כמו ידיעת בית רבו שהנוגע בטומאה טמא -

או דלמא: כיון דמקומו

של המקדש היכן הוא בירושלים

לא ידע ליה

, אם כן

העלמה היא

ואין כאן ידיעה בתחילה. ומסקינן:

תיקו

.

שנינו במשנה:

אחד הנכנס לעזרה

ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא במלך, ונביא, ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד:

ומפרשינן:

מנא הני מילי

, מנין שצריך את אלו כדי להוסיף על העזרה?

אמר רב שימי בר חייא

: משום

דאמר קרא

בצווי הקמת המשכן "

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו,