Shabat 99a — el Talmud en español

חמש יריעות המשכן היו מחוברות זה לזה במחט, והיא מחברת אחת, וכן חמשת היריעות האחרות היו מחוברות זה לזה במחט, והיא מחברת שניה. וביריעות העזים היתה מחברת אחת של חמש יריעות, ואחת של שש יריעות. ואופן חיבור המחברות זו לזו מבואר בכתוב: "ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה האחת מקצה בחוברת, וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. מקבילות הלולאות אשה אל אחותה. ועשית חמשים קרסי זהב, וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים [שהיו תופסים את הלולאה, והלולאה שכנגדה], והיה המשכן אחד".

ונראין קרסין

כשהם נתונים

בלולאות, ככוכבים ברקיע

, כי הקרסים היו של נחושת והם נוצצים ככוכבים, והקרסים היו עשויים מתכלת שצבעה כעין הרקיע.

תנו רבנן: יריעות התחתונות

שהיו נתונות על המשכן ממש, היו

של תכלת

[צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק],

ושל ארגמן

[צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן]

ושל תולעת שני ושל שש

, והיו ארבעה מינים אלו יחד בכל חוט וחוט.

ו

אילו ה

עליונות

[אותן יריעות שהיו שוכבות על היריעות התחתונות] היו

של מעשה עזים

[עשויות מנוצה של עיזים].

וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות, יותר ממה שנאמרה בתחתונות

.

דאילו בתחתונות,

שהיו עשויות מתכלת ארגמן תולעת שני ושש,

כתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

ויביאו [את נדבתן למלאכת המשכן] מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש".

ואילו בעליונות,

שהיו עשויות מעשה עיזים,

כתיב

באותו ענין של תרומת המשכן:

"וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים

". ולשון "נשא ליבן אותנה בחכמה" משמע שהיו יתירות בחכמה.

ותניא משום רבי נחמיה

, מה היא החכמה היתירה שהיתה נצרכת לטויית יריעות העזים:

שטוף בעזים

עצמן

וטווי מן העזים

עצמן, שעל גבן של עיזים היו עושים את כל אלו, כי כן היא משמעות לשון "טוו את העזים".

שנינו במשנה:

שתי גזוזטראות

, המושיט חייב:

אמר רב משום רבי חייא: עגלות,

שהיו נושאים בהם בני מררי את הקרשים של המשכן, והן מהלכות שתי עגלות מלפנים ושתי עגלות מאחור,

תחתיהן

של העגלות,

וביניהן

בין אופן עגלה זו לאופן העגלה שהיתה הולכת לצידה,

וצידיהן

[היינו: דפנות העגלה, אופניהן ובין הדפנות לאופנים]

רשות הרבים

היא.

אמר אביי: בין

אופן

עגלה

אחת

ל

אופן

עגלה

שניה שהיתה הולכת לצידה, יש

כמלא אורך עגלה, וכמה אורך עגלה?

חמש אמות

;.

ומקשינן:

למה לי

שיהא אורך העגלה חמש אמות!? והרי אם היה מסדר את הקרשים שעליה באופן שרחבן שוכב על העגלה, אין אתה יכול להניח שם יותר משלשה קרשים שרוחב כל אחד אמה וחצי. ואף אם היה מסדרן באופן שעובי הקרשים, שהוא אמה, שוכב על העגלה, אין אתה יכול להניח שם יותר מארבעה קרשים, שהרי ברוחב הקרשים היו נתונים טבעות הבריחים והם מבדילים בין קרש לקרש. נמצא, שבין כך ובין כך

בארבע ופלגא

אמות

סגי

[די לנו בארבע וחצי אמות] כרוחב שלשה קרשים, או כעובי ארבעה קרשים שהוא ארבע אמות, ובחצי האמה הנותרת ודאי יש מקום לבריחים המבדילים ביניהם!?

ומשנינן: ריוח היה נותן בין קרש לקרש,

כי היכי דלא לידחקו קרשים

[אי אפשר לדחוק את הקרשים, לצמצמן, ולהושיב חמשה קרשים בחמש אמות]. כלומר, אורך העגלה היה בו די, כדי שאם ירצה להשכיב את הקרשים על רחבן, לא יהיו הקרשים צמודים זה לזה, ולאותו ריוח שבין הקרשים היה לעגלה עודף של חצי אמה.

אמר רבא: צדי עגלה

[דפנותיה משני צידיה, ואופניה משני צידיה עם הריוח שבין הדפנות לאופנים] יש בהם

כמלא רוחב

חלל ה

עגלה

.

וכמה רוחב

חלל ה

עגלה?

שתי אמות ומחצה.

נמצא אמה ורביע לכל צד מצידי העגלה.

ומקשינן:

למה לי

שתי אמות ומחצה לרוחב חלל העגלה!? שמא תאמר, כדי שאם ירצה להניח בה קרש לארכה של עגלה, יוכל להכניס בה, אם כן

באמתא ופלגא סגיא

[די באמה וחצי], ואף שברוחב אמה וחצי אין יכול לדחוק קרש שרחבו אמה וחצי, מכל מקום, לכשירצה להכניס בה קרש לארכו, ישכיבנו על חודו שאינו אלא אמה.

ומשנינן:

כי היכי דלא לידדו קרשים

[כדי שלא יהיו הקרשים מדדים ונוטים לכאן ולכאן]. כלומר, היות ואורך הקרשים היה עשר אמות, אי אפשר להשכיב את ארכם על עגלה שאין ברחבה לכל הפחות שתי אמות וחצי, שאם לא כן אין לקרשים שווי משקל, ונוטים הם ליפול תוך כדי הליכת העגלה.

ומקשינן:

אלא, דקיימא לן דכל רשות הרבים

רחבה

שש עשרה אמה

-

אנן, דגמרינן לה ממשכן

, כלומר, ואת זה הרי מן העגלות שבמשכן אנו לומדים כן, והרי

דמשכן, חמיסרי הואי

[רשות הרבים שבמשכן חמש עשרה אמה היתה], כי כל עגלה עם צידיה, היא חמש אמות, ובין עגלה לעגלה שבצידה עוד חמש אמות, הרי חמש עשרה אמות בלבד!? ומשנינן:

אמתא יתירא הואי

[אמה נוספת היתה שם],

דהוה קאי

שהיה עומד שם

בן לוי, דכי משתלפי קרשים הוה נקיט להו

;. כלומר, פעמים שאחד הקרשים נופל, והיה בן הלוי מסדר אותו בעמדו באותה אמה יתירה.

מתניתין:

חוליית הבור

, כלומר, בור שהוקף בחולייתו [היא הקרקע שמוציאים מן הבור],

ו

כן

הסלע

,

שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה

, כלומר, אם היו מחיצותיו של בור גבוהים עשרה טפחים, ורוחב הבור בתוכו ארבעה על ארבעה טפחים, וכן הסלע שהיה גבוה עשרה טפחים, ורחב בראשו ארבעה על ארבעה טפחים:

הנוטל מהן

ונותן ברשות הרבים שסביבותיהם,

והנותן

[או הנותן] מרשות הרבים

על גבן

כלומר, על גבו של סלע או בעומקו של הבור, הרי זה

חייב

, כי רשות היחיד המה. אבל אם היה

פחות מכן,

בגובה או ברוחב, הרי זה

פטור

, שאין רשות היחיד אלא בגובה עשרה טפחים, או שיש למקום מחיצות גבוהות עשרה טפחים, או שעמוק הוא עשרה טפחים, ובלבד שיהא רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

גמרא:

ומקשינן: הרי מה ששנינו "חוליית הבור", בהכרח שאין הכוונה לומר שאם היתה חוליית הבור גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הרי היא רשות היחיד, שהרי זה הוא דין סלע ששנתה המשנה. ובהכרח, כוונת המשנה היא ללמד שעומקו של בור הוא רשות היחיד [וכאשר נתבאר במשנה]. ואם כן,

למה לי למיתני "חוליית הבור והסלע"

, למה להזכיר כאן את חוליית הבור,

ליתני

[תשנה המשנה]:

הבור והסלע!?

ומשנינן:

מסייע ליה

משנתנו

לרבי יוחנן!

דאמר רבי יוחנן: בור וחולייתה מצטרפין לעשרה.

כלומר, אף אם אין בעומקו של בור מתחת לרשות הרבים עשרה טפחים, אלא עמוק הוא חמשה טפחים בלבד, והחוליה שסביבות הבור גבוהה חמשה טפחים, הרי אלו מצטרפין לגובה עשרה טפחים. ואף משנתנו באה ללמד, שהבור, בתוכו רשות היחיד, אף שאין בעומקו עשרה טפחים אלא בצירוף חוליית הבור שסביבותיו.

תניא נמי הכי

[וכן שנינו בברייתא כדברי רבי יוחנן]:

בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה

טפחים על ארבעה טפחים,

אין ממלאין

מים

הימנה בשבת

, שהרי נמצא מוציא את המים מרשות היחיד לרשות הרבים שסביבות הבור.