Shabat 95a — el Talmud en español

כוחלת

חייבת

משום צובעת.

גודלת ופוקסת

חייבת

משום בונה

, וכדמפרש ואזיל.

והוינן בה:

וכי דרך בנין בכך?

ומשנינן:

אין! כדדרש רבי שמעון בן מנסיא

:

כתיב

"ויבן ה' אלהים את הצלע"

-

מלמד

הכתוב באומרו "ויבן",

שקילעה הקב"ה לחוה

את שערה,

והביאה אצל אדם

הראשון.

שכן, בכרכי הים קורין לקלעיתא

, קליעת שיער,

בניתא.

הרי, שקליעת שיער נחשבת לבנין אצל אדם [וכן פוקסת שהוא תיקון השיער. ולפירוש אחר שמאדימה עור פניה נמי שייך בנין שהוא תיקון האשה. תוס' ד"ה פוקסת, מו"ק ט ב].

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר

: ה

גודלת ו

כוחלת

ופוקסת

בשבת

לעצמה פטורה

, שאין זה דרך בנין לפי שאינה יכולה לבנות יפה לעצמה. אבל

לחברתה, חייבת

. שדרך בנין בכך, שרואה ועושה.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק

צבע אדום

על פניה

בשבת

מפני שצובעת.

תנו רבנן: החולב, והמחבץ

, המעמיד חלב בקיבה כדי להחמיצו וע"י כן נפרש הקום [החלב הקרוש] מהחלב, או שנתן את הקום בכלי מנוקב, ונוטפין ממנו המים הפורשים מהחלב, והחלב הקרוש נשאר,

והמגבן

עשה מהקום גבינה, והיה באחד מאלו

כגרוגרת.

וכן המכבד

, מטאטא את הבית,

והמרבץ

, מזלף מים על הרצפה כדי שלא יעלה אבק,

והרודה חלות דבש

, מוציא את הדבש מתוך טבלאות השעוה שבתוכן נתון הדבש.

בכל מלאכות אלו, שמהות מלאכתן וחיובם יתבאר להלן:

אם

שגג

בעשייתן

בשבת

-

חייב חטאת

.

ואם

הזיד

בעשייתן

ביו"ט

-

לוקה ארבעים

.

שכל אלו מלאכות דאורייתא הם: מכבד ומרבץ יש בהם משום בונה [עיין בעיונים 4], והשאר מתבארים להלן.

דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה

בין שבת ובין יו"ט, איסורן

אינו אלא משום שבות

[ממכבד ואילך. אבל בדלעיל מודו רבנן לרבי אליעזר, רש"י פסחים סה א].

רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא

.

בעו מיניה: חולב

-

משום מאי מיחייב?

אמר להו: משום חולב!

שוב שאלו אותו:

מחבץ

-

משום מאי מיחייב?

אמר להו: משום מחבץ!

שוב שאלו:

מגבן

-

משום מאי מיחייב?

אמר להו: משום מגבן!

אמרו ליה: רבך

-

קטיל קני באגמא

, חותך קנים באגם הוא! כלומר, אינו חכם בתורה.

אתא

רב נחמן בר גוריא

שאיל בי מדרשא.

אמרו ליה: חולב

-

חייב משום מפרק!

שהוא תולדה דדש, שמפרק את התבואה מהשבלים, אף זה מפרק את החלב מהמקום שהוא מכוסה בו.

מחבץ

-

חייב משום בורר!

שבורר את הפסולת מתוך האוכל.

מגבן

-

חייב משום בונה!

שמדבק את פרודות החלב זו לזו, דומיא דמלאכת בונה שמצרף את חלקי הבית זה לזה.

שנינו בברייתא:

המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש

, אם

שגג בשבת חייב חטאת

. ואם

הזיד ביו"ט לוקה ארבעים. דברי רבי אליעזר

.

אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבי אליעזר

דמחייב על רדיית דבש?

ומשנינן:

דכתיב "ויטבול אותה ביערת הדבש"

.

וכי מה ענין יער אצל דבש?

אלא לומר לך: מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף חלות דבש

,,

הרודה ממנו

דבש

בשבת חייב חטאת

. לפי שמקום "גידול הדבש" הוא בחלות השעוה שבכוורת, וחשיב כמחובר לכוורת, והנוטלו מ"מקום גידולו" חייב. [עיין משנה ברורה שכא יג אם הכוונה לרדיית החלות מהכוורת או לרדיית הדבש מהחלות].

ולא נתבאר אם הוא תולדת קוצר, דומיא תולש מהיער [ולכאורה קוצר שייך רק בדבר שיש לו גידול עצמי כל שהוא, ולא בדבש, המתהוה על ידי הדבורים], או שהוא תולדת גוזז, או תולדת דש. ויתכן שסובר רבי אליעזר שחידש הכתוב שיש בדבש איסור קצירה על אף שאין הוא גדל בעצמו.

אמימר שרא זילחא במחוזא

. התיר לרבץ את הבית בעיר מחוזא, וכל בתי העיר היו מרוצפים באבנים.

אמר: טעמא מאי אמור רבנן

דאסור לרבץ, משום שבות,

דילמא אתי לאשויי גומות

שמא תוך כדי ריבוץ יתמלאו מאליהם הגומות שבבית בעפר, והוי בנין. ואילו

הכא

, במחוזא,

ליכא גומות

בבתים, לפי שהרצפה שלהם עשויה אבנים.

רבא תוספאה אשכחיה לרבינא, דקא מצטער מהבלא

שהתהוה מאבק.

ואמרי

לה, מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא.

אמר ליה

: וכי

לא סבר לה מר להא דתניא

:

הרוצה לרבץ את ביתו בשבת

-

מביא עריבה

קערה

מלאה מים, ורוחץ פניו בזוית זו, ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו

, שבאופן כזה לא גזרו חכמים.

אמר ליה: לאו אדעתאי!

לא זכרתי ברייתא זו [פירוש אחר, איני סבור כברייתא זו].

תנא: אשה חכמה

[אשת ת"ח או בת ת"ח ששמעה מאביה. רש"י]

מרבצת ביתה בשבת

, על ידי שרוחצת כלים בכל זוית בבית.

ומסקינן:

והאידנא, דסבירא לן כרבי שמעון

דדבר שאינו מתכוין מותר -

שרי

לרבץ

אפילו לכתחילה!

שהמרבץ אינו מתכוין למלאות הגומות אלא שלא יעלה אבק. הילכך אפילו נתמלאו הגומות אין בכך כלום.

מתניתין:

התולש מעציץ נקוב

-

חייב

. שהרי הוא כמחובר לקרקע, לפי שיונק מן הקרקע דרך הנקב, שמריח דרכו את לחלוחית הקרקע [ואף אם הנקב הוא בדופן העציץ].

ו

התולש מעציץ

שאינו נקוב

-

פטור

, שאינו מחובר לקרקע.

ורבי שמעון פוטר בזה ובזה

. ששניהם כתלושים.

גמרא:

רמי ליה אביי לרבא. ואמרי לה, רבי חייא בר רב לרב

:

תנן

במתניתין:

רבי שמעון פוטר בזה ובזה.

אלמא

, עציץ

נקוב לרבי שמעון, כ

עציץ

שאינו נקוב משוי לה.