Shabat 81a — el Talmud en español

מתניתין:

המוציא

עצם

שיעורו הוא

כדי לעשות

ממנו

תרווד

כף.

רבי יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף

מפתח.

זכוכית

-

כדי לגרור

לחדד

בו ראש הכרכר

, שבט שמשתמשים בו האורגים בשעת האריגה וראשו חד.

צרור או אבן

-

כדי לזרוק בעוף

להבריחו.

רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה

. שאין אדם טורח להרים אבן כדי להבריח עוף היות שהוא יכול לעשות זאת בגערה בלבד. ואינו חייב אלא על שיעור צרור ואבן גדול יותר - כדי לזרוק בבהמה.

גמרא:

שנינו במשנה: המוציא עצם כדי לעשות ממנה תרוד. רבי יהודה אומר כדי לעשות ממנו חץ.

והוינן בה:

למימרא, דשיעורא דרבי יהודה נפיש

גדול מדרבנן. שהרי מפתח הוא גדול יותר מתרווד. ותיקשי, ד

הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש?

ומתרצינן:

אמר עולא

: חף דרבי יהודה היינו

חפי פותחת

שיני המפתח בלבד שהוא פחות מתרווד.

תנו רבנן: חפי פותחת

, שיני המפתח -

טהורין

אינם מקבלים טומאה לפי שאינם ראויים לשימוש בפני עצמם ואין עליהם תורת כלי.

קבען בפותחת

במפתח -

טמאין,

שמעתה הם כלי.

וכל זה אמור במפתח של שידה או תיבה.

ו

מפתח

של גל

, של דלת בית או שער החצר,

אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים

[עיין ביאורו בעיונים ] -

טהורין

. לפי שהמפתח מחובר לדלת והדלת מחוברת לקרקע. ו

כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע

, שאינה מקבלת טומאה.

שנינו במשנה:

זכוכית כדי לגרור בו

ראש הכרכר.

תנא: סכוכית

[זכוכית, ונקראית זכוכית על שם שהיא זכה. וכן נקראת סכוכית על שם שסוכין [מסתכלין] בה. רש"י] -

כדי לפצוע

לנתק

בה שני נימין

חוטין

כאחת.

שנינו במשנה:

צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אלעזר

בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: והוא שמרגשת בה

הבהמה בצרור ובאבן בהכאתם.

וכמה שיעורו?

תניא: רבי אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.

זונין

[שם אדם]

על לבי מדרשא, אמר להו: רבותי! אבנים של בית הכסא

שמקנחים בהם -

שיעורן בכמה

, להתחייב עליהם משום הוצאה לרה"ר, או בתוך החצר, שהתירו חכמים איסור מוקצה משום כבוד הבריות - כמה מהם מותר לטלטל?

ושתי השאלות תלויות בשיעור אחד, שהשיעור הראוי לקינוח הוא השיעור שחייבין עליו משום הוצאה, והוא שהתירו בטלטול מצד מוקצה.

אמרו לו: כזית, כאגוז וכביצה

. בשלש גדלים של אבנים מקנחים, בזו אחר זו.

בתחילה באבן קטנה כזית, ואח"כ באבן בשיעור של כאגוז, ובסוף בכביצה.

אמר להו

זונין:

וכי טורטני

משקולת

יכניס

לבית הכסא לשקול שם האבנים?!

נמנו וגמרו: מלא היד

. ואפילו ארבע או חמש אבנים, כל שיש בין כולם כמלא היד.

תניא: רבי יוסי אומר: כזית כאגוז וכ ביצה.

רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: מלא היד.

תנו רבנן: ג' אבנים מקורזלות

מחודדות וראויות לקינוח

מותר להכניס לבית הכסא

בשבת ואין בזה איסור מוקצה [ובמקום שאין איסור הוצאה כגון בתוך החצר או בתוך ארבע אמות ברה"ר].

וכמה שיעורן?

רבי מאיר אומר: כאגוז

, כל אחת מהאבנים.

רבי יהודה אומר: כביצה.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כמחלוקת

רבי מאיר ורבי יהודה

כאן

-

כך מחלוקת באתרוג

. שרבי מאיר סבר שיעור אתרוג כאגוז ורבי יהודה סבר כביצה.

והוינן בה: כיצד תלה רב חסדא את המחלוקת באתרוג במחלוקת באבנים? והרי

התם

, באתרוג -

מתניתין

היא במסכת סוכה, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה, ואילו

הכא, ברייתא

היא, והמשנה ידועה יותר מהברייתא, וכיצד תולה רב חסדא את הידוע בשאינו ידוע?

ומתרצינן:

אלא

אימא:

כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן

. ורב חסדא נתן סימן, שאם ישכחו הברייתא יזכרו על ידי המשנה שכך היא המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה.

אמר רב יהודה: אבל לא

התירו לטלטל

את הפאייס

לצורך קינוח.

ומבארינן:

מאי פאייס?

אמר רבי זירא: כרשיני בבלייתא

. רגבי אדמה שאינם ראויים לקינוח משום שהם נפרכים. [ונקראים "בבלייתא" היות ובבל היא ארץ לחה, והמחרישה מעלה רגבים].

אמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול

כדי לפתוח נקב פי הטבעת, למי שיש לו עצירות.

מתקיף לה מר זוטרא

: וכי

ליסתכן!?

שיכול לבא לידי סכנה אם לא ימשמש!

ומתרצינן: אין כונת רבא שלא ימשמש כלל בשבת. אלא שלא ימשמש כדרך שהוא עושה בחול, כיון שהוא משיר נימין [שערות]. אלא ימשמש

כלאחר יד

, בשינוי. כגון שיאחוז הצרור בשתי אצבעותיו.

אמר רבי ינאי: אם יש מקום קבוע לבית הכסא

מכניס אבנים כ

מלא היד

, כדי שאם ישארו מהאבנים ישתמש בהם פעם אחרת באותה שבת. ו

אם לאו

, לא יכניס אלא

כהכרע

שלש אבנים. דהיינו, שתהיינה שלשת האבנים כל אחת כאגוז, שהוא ה"מכריע" [האמצעי] בין כזית וכביצה.

מדוכה קטנה של בשמים

שהיא מוקצה, לפי שמלאכתה הוא מלאכת איסור בלבד -

אמר רב ששת: אם יש עליה עד

, היינו שכבר קנח בה פעם אחת,

מותר

לטלטלה לקינוח. שהרי הקינוח מעיד על המדוכה שמעתה היא עומדת רק לכך.

מיתיבי

להא דרב ששת: תניא:

עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות

, טחורים.

ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים

.

ומוריגי בהמה

, בשר בהמה שיש בו חריצים, כגון החיך והלשון,

בלא מלח

.

ושדרו של דג

.

ודג מליח שלא בישל כל צרכו. והשותה שמרי יין

.

והמקנח

בסיד ובחרסית

או

בצרור שקינח בו חביר ו.

ויש אומרים: אף "התולה" עצמו בבית הכסא

, שאינו יושב אלא נשען על ברכיו, שעל ידי כן נפתחין הנקבים יותר מדאי.

הרי, שאין מקנחין במה שקינח חבירו, וכיצד אמר רב ששת שמשתמשין במדוכה כמה פעמים לקינוח?

ומתרצינן:

לא קשיא: הא בלח

, בעודו לח אינו ראוי לקינוח חוזר.

הא ביבש

, לאחר שנתייבש מקנחין בו שוב.

ואיבעית אימא: כאן מצד אחד

באותו צד שכבר השתמשו שוב אין מקנחין,

וכאן משני צדדין

, שבצד האחר הוא ראוי לקינוח.

ואיבעית אימא: הא דידיה

במה שהוא עצמו קינח משתמש שוב.

הא דחבריה

מה שחבירו קינח אינו ראוי לשימוש עבורו.

אמר ליה אביי לרב יוסף: ירדו עליה גשמים

על המדוכה

ונשטשטשו

רושם הקינוח -

מהו

לטלטל את המדוכה? האם לאחר שנהייתה המדוכה נקיה בטל בכך יחודה לצורך קינוח?

אמר ליה

רב יוסף:

אם היה

עדיין

רישומו ניכר

-

מותר

. כיון שהוא מאוס ואינו ראוי עוד לבשמים, ומבטלו לגמרי לצורך בית הכסא.