Shabat 65a — el Talmud en español

דתניא

: מי שנפלו בגדיו למים בשבת,

שוטחן

לבגדיו

בחמה, אבל לא כנגד העם

, משום מראית העין, שלא יאמרו שכבסן בשבת.

ולמדנו מדברי תנא קמא שאיסור מראית העין אינו בחדרי חדרים.

רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרים

.

שהם סוברים אסור אף בחדרי חדרים .

תנן במתניתין:

ובמוך שבאזנה

יוצאת בשבת.

תני רמי בר יחזקאל: והוא

שהתירו דוקא

כשקשור

המוך

באזנה

, שאז אין חשש שמא יפול ותבוא להוליכנו ברשות הרבים.

עוד תנן:

ובמוך שבסנדלה

יוצאת בשבת.

תני רמי בר יחזקאל: והוא

שהתירו דוקא

כשקשור לה

המוך

בסנדלה

, שאין חשש שמא יפול.

עוד תנן:

ובמוך שהתקינה לה לנדתה

, יוצאת בשבת.

סבר רמי בר חמא למימר

שגם במוך זה התירו רק

והוא

-

שקשורה לה בין יריכותיה.

אמר רבא

: התירו לצאת במוך של נדה

אף

על פי שאינו קשור

. והסיבה לכך -

כיון דמאיס, לא

חששו שמא

אתיא לאיתויי.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא: עשתה לה

האשה

בית יד

למוך שבאותו מקום -

מהו?

האם גם באופן כזה התירו לצאת בו, או שמא כיון שיש למוך בית יד, יש לחשוש שמא תבוא להוליכנו ברשות הרבים?

אמר ליה: מותר

לצאת בו, שגם כשיש למוך בית יד עדיין מאוס הוא.

איתמר נמי, אמר רב נחמן בר אושעיא אמר רבי יוחנן: עשתה לה בית יד

למוך

מותר

לצאת בו.

רבי יוחנן נפיק בהו

, ברשות הרבים, במוך שבאזנו

לבי מדרשא

. מפני שהיה זקן וצואת אזנו מרובה.

וחלוקין עליו חבריו

, שסוברים כי אסור לצאת במוך שבאזנו כשאינו קשור.

רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית

.

וחלוקין עליו כל דורו

, מפני שלא קשר.

ומקשינן לרבי יוחנן ורבי ינאי: כיצד יצאו במוך שאינו קשור?

והתני רמי בר יחזקאל

כי זה ששנינו במשנתינו שמותר לצאת במוך שבאוזן:

והוא

דוקא

שקשור לה

המוך

באזנה!?

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

מה שיצא רבי יוחנן מדובר -

דמיהדק

המוך לאזנו, ולפיכך התיר אף כשאינו קשור .

הא

ששנה רמי בר יחזקאל - מדובר באופן

דלא מיהדק

, ולפיכך התיר רק כשקשור.

שנינו במשנה: יוצאת

בפלפל ובגלגל מלח

שבפיה.

ומבארינן:

פלפל

נותנת בפיה

לריח הפה

להעביר את ריח הרע שבפיה.

גלגל מלח

נותנין בפה

לדורשיני

, לרפואת חולי השינים.

עוד שנינו במשנה:

וכל דבר שנותנת לתוך פיה

מותר לצאת בו.

ומבארינן: לרבות

זנגבילא

.

אי נמי דרצונא

, קנמון.

שנינו במשנה:

שן תותבת

כשהיא

שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרין.

אמר רבי זירא: לא שנו

שחכמים אוסרין

אלא שן זהב

. שכיון שמשונה במראה משאר השינים חיישינן שמא יבזו אותה, ותבוא להוריד שן זו ולהוליכה בידה ברשות הרבים.

אבל ב

שן

של כסף דברי הכל מותר

לצאת בה, שדומה לשאר שינים .

תניא נמי הכי: בשל כסף דברי הכל מותר

. ב

של זהב

-

רבי מתיר וחכמים אוסרין.

אמר אביי: רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר

-

כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה

, כל דבר שגנאי הוא לה אם תורידנו, מותר לצאת בו בשבת, ש

לא

חוששים שהיא

אתיא לאחויי

לחברותיה, ועלולה לטלטלו.

רבי

-

הא דאמרן

במשנתנו, שמתיר לצאת בשן תותבת של זהב ולא חושש שמא תשלוף את השן.

רבי אליעזר

-

דתניא: רבי אליעזר פוטר

ומתיר לכתחילה

לצאת בכובלת

, קשר שקשור בו סם וריחו ערב, אשר אשה שריחה רע נושאת אותו עליה,

ובצלוחית של פלייטון

, שדרך נשים שריחן רע לשאת אותה. ולא חשש רבי אליעזר שמא תבוא לשלוף אותם שהרי לא תראה גנותה.

רבי שמעון בן אלעזר

-

דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל

דבר

שהוא למטה מן הסבכה

שעל ראש האשה -

יוצאה בו

. שהרי לא תבוא להוריד את הסבכה ולגלות שערה. אך כל שהוא

למעלה מן הסבכה

-

אינה יוצאה בו

, משום חשש שמא תורידנו ותבוא להוליכנו ברשות הרבים.

מתניתין:

יוצאה

אשה בשבת

בסלע

, שהוא מטבע

ש

מניחין

על הצינית

, על פיסת הרגל, לאדם שיש לו שם מכה, כדי שלא ינגף ברגלו. וגם נרפא על ידי הנחת סלע זו.

הבנות קטנות

, שמנקבות אזניהם אך עדיין לא מניחות בנקב נזמים עד שיגדלו, ודרכן להניח חוטים או קסמים באזניהם כדי שלא יסתם הנקב - יוצאות

בחוטין

הללו. ואפילו

בקסמין שבאזניהם

, שאינם תכשיט לנוי, התירו לצאת, שאין זה משא, משום שדרכן בכך .

ערביות

, נשים ישראליות שבערב -

יוצאות רעולות

כדרך נשים ערביות שראשן ופניהם עטופים, חוץ מן העינים.

ומדיות

, נשים ישראליות שבמדי - יוצאות

פרופות

, שמתעטפות בטלית שיש בראשה האחד של הטלית רצועה, וקושרת אבן או אגוז בראשה השני, וכורכת את הרצועה ונעזרת באבן או באגוז כדי שלא תפול הטלית מעליה .

ולא רק ערביות יוצאות רעולות ומדיות יוצאות פרופות, אלא,

וכל אדם

יוצא כן,

אלא שדברו חכמים בהווה

, שבערב ובמדי כך דרכן לצאת.

פורפת

מחברת את חלקי בגדיה כשלובשת אותם

על האבן ועל האגוז ועל המטבע

בשבת.

ובלבד שלא תפרוף

בו

לכתחלה בשבת

, אלא תפרוף מערב שבת, שמעשה זה מועיל לבטל מהמטבע שם מוקצה, ונעשה כמו כלי או מלבוש.

גמרא:

מאי צינית

האמור במשנה?

בת ארעא

מכה שהיא תחת פרסת הרגל.

ומאי שנא סלע

דוקא שמניחים אותו שם כדי להגן על הרגל?

אילימא כל מידי דאקושא

כל דבר קשה

מעלי לה

מועיל להגן על המכה מהקוצים -

ליעבד לה חספא

יניח שם חרס שהוא קשה ויגן על רגלה?

אלא

מועיל מטבע סלע שם

משום שוכתא

ליחלוחית היוצאת מן הכסף מרפאת את המכה, אם כן אין צורך במטבע דוקא

ליעבד לה טסא

טס של כסף?

אלא

הקפידו להניח שם מטבע

משום צורתא

שצורת המטבע מועילה למכה, אם כן אין צורך במטבע דוקא -

ליעבד לה פולסא

עגול של עץ ויעשו עליו צורה.

אמר אביי: שמע מינה, כולהו מעלין לה

שלרפואת הרגל צריך גם דבר קשה להגן מהקוצים וגם כסף בגלל לחלוחית שבו שהוא יפה למכה וגם צורה של מטבע מועילה לו, ובמטבע של סלע יש את שלושת המעלות הללו .

שנינו במתניתין:

הבנות יוצאות בחוטין

שבנקב שבאוזניהם.

אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי

לא הניח לבנותיו לצאת בשבת

בחוטין

שבאוזניהן.

ולא שביק להו

לא הניח להם

גניאן גבי הדדי

לישון זו אצל זו בעודן בתולות.

ועביד להו מקואות

של מים מכונסים סמוך לנהר וממשיך לתוך המקווה את מי הנהר וטובלות שם

ביומי ניסן

.

ו

עשה לבנותיו

מפצי

זמורות של עץ שיניחו תחת רגליהן כשטובלות בנהר פרת

ביומי תשרי

שיש בקרקעית הנהר טיט, ואם לא תניח זמורות או נסרים תחת רגליה יחצוץ הטיט שברגליה ולא תועיל לה הטבילה .

והוינן בה לפרש את דברי אבוה דשמואל: מדוע

לא שביק להו

לבנותיו שיהיו

יוצאות בחוטין, והאנן תנן

במתניתין

הבנות יוצאות בחוטין.

ומתרצינן:

בנתיה דאבוה דשמואל

חוטים שלהן

דצבעונין הוו

ולפיכך לא התיר להן לצאת גזירה שמא יבואו לשלפם ולהראותם לחברותיהם, וההיתר השנוי במשנה הוא בחוטים שאינם צבועים .

ומה ש

לא שביק להו

אבוה דשמואל לבנותיו

גניאן גבי הדדי, לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא: נשים המסוללות

המתחככות

זו בזו

מחמת תאות תשמיש

פסולות לכהונה

ולכך חשש אבוה דשמואל.