Shabat 43b — el Talmud en español

תינח בימות החמה

דאיכא

אז

דבש

בכוורת. אבל

בימות הגשמים, דליכא

אז

דבש

-

מאי איכא למימר?

ומשנינן:

לא נצרכא

, זה שהותר לטלטל את המחצלת

אלא ל

צורך

אותן שתי "חלות

שעוה" המצויים בכל כוורת, ובהן גומות של "בתי קיבול" שלתוכן ממצות הדבורים את הדבש. והן ראויות לאכילה ואינן מוקצה, ולכן מותר לטלטל עבורן את המחצלת.

ופרכינן:

והא

אותן שתי החלות גם הן

מוקצות נינהו

, משום שהן מיועדות לצורך הדבורים, והדבורים עצמן מוקצה הן!?

ומשנינן: כאן מדובר

דחשיב עלייהו

מלפני השבת לאוכלן.

ומדייקינן:

הא

אם

לא חשיב עלייהו

מערב שבת לאכילה,

מאי?

הרי

אסור

לטלטל עבורן את המחצלת.

ותמהינן:

אי הכי, הא דתני

בסיפא

"ובלבד שלא יתכוין לצוד

", אמאי איצטריך לחלק בענין צידה?

לפלוג ולתני בדידה

, במחשבתו אודות אכילת החלות, ונימא:

במה דברים אמורים

שמותר לטלטל את המחצלת -

כשחישב עליהן

לאכול את חלות השעוה.

אבל לא חישב עליהן

-

אסור!

ואין צורך לחלק בענין הכונה לצוד.

ומשנינן:

הא קמשמע לן

בחילוק של הסיפא ביחס לצידה:

אף על פי שחישב עליהן

לאוכלן, שאז הן אינן מוקצה, בכל זאת, זה שמותר לפרוס על הכוורת את המחצלת הוא -

ובלבד שלא יתכוין לצוד.

והוינן בה:

מני?

מי הוא התנא ששנה דין פריסת מחצלת על כוורת, ושהעמדנו אותה בשחישב לאכול את שתי החלות שבה?

אי רבי שמעון

הא

לית ליה מוקצה

בדבר הראוי לאכילת אדם, ולמה לי חישב עליהן לאכילה?

אי רבי יהודה

, הרי גם

כי לא מתכוין

לצוד את הדבורים -

מאי הוי

להתיר זאת?

הא

לשיטתו של רבי יהודה

דבר שאין מתכוין

-

אסור!?

ומשנינן:

לעולם, רבי יהודה

היא. והוא חייב לכסות את הכוורת בצורה שאין הדבורים ניצודים.

ו

מאי "ובלבד שלא יתכוין לצוד

"?

הכי קאמר:

שלא יעשנה

למחצלת שפורס

כמצודה,

שלא יסגור אותה מכל הכיוונים, כי אז אפילו אינו מכוון לצוד אסור מצד "פסיק רישא".

אלא,

דלישבוק

שישאיר

להו

לדבורים

רווחא, כי היכי דלא ליתצדו ממילא.

רב אשי אמר: מי קתני "בימות החמה" ו"בימות הגשמים

"? הרי

"בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים" קתני

, כשכוונת התנא היא

ביומי ניסן וביומי תשרי, דאיכא

אז לפעמים

חמה ואיכא

אז לפעמים גם

גשמים, ו

תמיד

איכא

אז

דבש.

אמר להו רב ששת: פוקו

, צאו

ואמרו ליה לרבי יצחק: כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך

, כבר שנה רב הונא את הענין שאמרת, שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל,

בבבל.

דאמר רב הונא: עושין מחיצה למת

-

בשביל

אדם

חי

הזקוק למחיצה זו.

ואין עושין מחיצה למת בשביל מת

, וכפי שיתבאר להלן. כיון שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ומת מוקצה הוא, שאינו ניטל.

ומבארינן:

מאי היא?

דאמר רב שמואל בר יהודה, וכן תנא שילא מרי: מת המוטל בחמה

, ועלול להסריח,

באים שני בני אדם ויושבין בצדו

של המת על הקרקע.

וכיון ש

חם להם מ

הקרקע ש

למטה

-

זה מביא מטה ויושב עליה. וזה מביא מטה ויושב עליה.

וכיון ש

חם להם

מהשמש ש

מלמעלה

-

מביאים מחצלת, ופורסין עליהן

את המחצלת מלמעלה כשהם יושבים כל אחד על מטתו.

ולאחר שפרסו על עצמם את המחצלת -

זה זוקף מטתו

כדי שתהיה המחצלת פרוסה עליה,

ונשמט והולך לו, וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו

.

ונמצאת מחיצה עשויה מאליה

[ועיין ברש"י המבאר כי דוקא בצורה הזאת אין איסור של עשיית אהל ארעי].

איתמר, מת המוטל בחמה

, ורוצה להעבירו למקום מוצל כדי שלא יסריח:

רב יהודה אמר שמואל: הופכו

למת

ממטה למטה

עד שמביאו למקום מוצל.

רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק, ומטלטלו.

[והתבאר היתר מיוחד זה של ככר ותינוק לעיל בדף ל עמוד ב, שנראה שאין הוא מטלטל מוקצה גרידא אלא ביחד עם דבר המותר].

ומבארינן:

היכא דאיכא ככר או תינוק

-

כולי עלמא לא פליגי דשרי

בהיתר המיוחד הזה.

כי פליגי

-

דלית ליה

ככר או תינוק.

מר

, רב חנינא, שהתיר רק על ידי ככר או תינוק

סבר

ש

"טלטול מן הצד

" כמו שהופכו ממיטה למיטה, למרות שאין זה דרך טלטול הרגילה, בכל זאת -

שמיה טלטול,

ואסור לעשות זאת.

ומר

, שמואל, שהתיר

סבר

: טלטול מן הצד, שמטלטל שלא כדרך טלטול,

לא שמיה טלטול.

לימא כתנאי

, לפי ששנינו בתוספתא:

אין מצילין את המת מפני הדליקה.

אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה.

והוינן בה:

היכי דמי?

אי דאיכא ככר או תינוק

-

מאי טעמא דתנא קמא

שלא התיר אפילו עם תינוק וככר?

אי דליכא

-

מאי טעמא דרבי יהודה בן לקיש

שהתיר?

אלא, לאו, בטלטול מן הצד פליגי

;

דמר

תנא קמא שאסר

סבר: טלטול מן הצד

-

שמיה טלטול.

ומר

, רבי יהודה בן לקיש שהתיר

סבר: לא שמיה טלטול.

ודחינן:

לא

בכך נחלקו.

אלא לעולם

דכולי עלמא

סברי כי

טלטול מן הצד

-

שמיה טלטול

.

והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש

שהתיר לטלטל: