Shabat 41a — el Talmud en español

הא,

זה שאסרו חכמים לשוט בבריכה, היינו משום שמדובר בבריכה

דלית ליה גידודי.

שאין לה גדר סביבה, וכיון שהיא דומה לנהר, גזרו חכמים שלא לשוט בה, למרות שאין חשש שמא יתקן חבית של שייטין לשוט בה.

הא

באמבטי דרבי אבהו, מדובר בבריכה

דאית ליה גידודי,

ואינה דומה לנהר אלא לכלי, ולא גזרו חכמים שלא לשוט בה.

ואמר רב זירא אנא חזיתיה לרבי אבהו

כשהיה רוחץ בנהר,

שהניח ידיו כנגד פניו של מטה

משום צניעות,

ולא ידענא אי נגע

באמה

אי לא נגע.

תמהה הגמרא: הכיצד נסתפק רבי זירא? הרי

פשיטא ד

רבי אבהו

לא נגע

באמה.

דתניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין,

ומחמת נגיעתו מתחמם ובא לידי קרי, הרי הוא

כאילו מביא מבול לעולם.

שזה היה החטא של דור המבול, שהיו מוציאין זרע לבטלה, הרי שאסור לגעת באמה, ואיך הסתפק רבי רבהו אם רבי זירא נגע או לא.

מתרצת גמרא:

אמר אביי, עשאוה

להא דרבי אבהו, שהניח ידיו על אמתו בשעה שהיה רוחץ בנהר,

כבולשת.

דתנן: בולשת

[חיל צבא נכרי, שדרכו לחפש מזון ולבזוז],

שנכנסה לעיר,

הרי אם נכנסה

בשעת שלום,

אזי

חביות

היין שהיו

פתוחות

בזמן כניסת הצבא,

אסורות

מעתה בשתיה, שמא נסכו מהם לעבודה זרה. ורק החביות שהיו

סתומות, מותרות.

אבל אם נכנס החיל

בשעת מלחמה, אלו ואלו,

הסגורות והפתוחות,

מותרות, לפי שאין

להם

פנאי לנסך.

אלמא, כיון דבעיתי,

שפוחדים אנשי החיל מחמת המלחמה,

לא מנסכי

באותו הזמן.

הכי נמי,

הרוחץ בנהר הוא טרוד במעשיו, ועל כן,

כיון דבעית, לא אתי להרהורי,

ואינו חושש שמא יבא לידי קרי.

ומבארת הגמרא:

והכא, מאי ביעתותא

איכא?

ביעתותא דנהרא,

שמא יטבע בו.

ולכן הסתפק רב זירא האם רבי אבהו הניח ידו על אמתו או לא.

חוזרת הגמרא ומקשה:

איני, והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה

-

כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו,

כי בכך שמכסה את מקום המילה הוא נראה כמי שמתבייש בה.

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא. הא

דאמרינן אסור לכסות, היינו

כי נחית,

כשיורד לנהר, כיון שפניו כלפי הנהר, לא יכסה מפני שאין כאן ענין של צניעות, ואם יכסה, יראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו. ואילו

הא

דאמרינן שרב אבהו כיסה, זה היה

כי סליק,

כאשר עלה מהנהר, כיון שפניו כלפי העם, היה מותר לו לכסות משום צניעות.

ומצינו שיש בענין זה מחלוקת אמוראים, האם יש חילוק בין הירידה לנהר לבין העליה ממנו.

כי הא דרבא,

בעת שהיה יורד לרחוץ בנהר,

שחי,

היה מתכופף בין בלכתו ובין בשובו ומסתיר בכך את אותו המקום, ולא היה חושש בהצנעתו שנראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו.

ולעומתו

רבי זירא,

בין בירידתו לנהר ובין בעלייתו,

זקיף,

שכן חשש לדברי רב גם כשפניו כלפי העם.

ואילו

רבנן דבי רב אשי,

תלמידי החכמים מבית מדרשו של רב אשי,

כי קא נחתי,

כשהיו יורדים כלפי הנהר,

זקפי,

שכן בזמן שפניהם כלפי הנהר, אין בזה חסרון צניעות, והמכסה במקום שאין בו משום צניעות נראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו, אך

כי קא סלקי,

כשעלו מהנהר,

שחי,

היו מכופפים עצמם משום צניעות.

הגמרא מביאה מעשה השייך לדברי אביי לעיל [מ ב] "דברים של חול מותר לאומרם [בבית המרחץ] בלשון קודש".

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה,

נמנע מלהראות לפני רב יהודה, משום

דבעי,

שרצה רבי זירא

למיסק לארעא דישראל,

לעלות לארץ ישראל, והיה חושש שרב יהודה יצונו שלא יעלה ארצה, היות ורב יהודה סובר שאסור לעלות בזמן הגלות מבבל לארץ ישראל.

דאמר רב יהודה: כל העולה

בזמן הגלות,

מבבל לארץ ישראל, עובר ב"עשה", שנאמר

[ירמיה כז כב]:

"בבלה יובאו, ושמה יהיו".

ורבי זירא סבר שהפסוק עוסק בענין כלי השרת שהורדו לבבל, ולא על ישראל שירדו לבבל.

אמר

רבי זירא:

איזיל, ואשמע מיניה

מרב יהודה,

מילתא

דבר תורה מבלי שיראני,

ואיתי ואיסק,

אלך ואעלה לארץ ישראל.

אזל

רבי זירא,

אשכחיה,

מצאו לרב יהודה

דקאי בי באני

[כאשר הוא נמצא בבית המרחץ],

וקאמר ליה

רב יהודה

לשמעיה

[לשמשו] בלשון הקודש:

הביאו לי נתר

[סבון] לחוף את הראש,

הביאו לי מסרק!

וכן הוסיף ואמר בלשון ארמית לאנשים שבבית המרחץ:

פתחו פומייכו,

פתחו פיכם כדי לשאוף את הבל בית המרחץ,

ו

בכך

אפיקו הבלא,

הוציאו את הבל הזיעה מן הגוף.

ו

עוד אמר להם:

אשתו,

שתו

ממיא דבי באני,

מהמים של בית המרחץ, למרות שלא הוחמו לשתיה אלא רק לרחיצה.

אמר

רבי זירא:

אילמלא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי.

ומבארת הגמרא מהו החידוש ששמע רבי זירא מרב יהודה:

בשלמא

באמירת

"הביאו נתר הביאו מסרק", קא משמע לן,

נמצינו למדים מדברי רב יהודה, כי

דברים של חול מותר לאומרם

בבית המרחץ

בלשון קדש,

וכדאביי.

וכן מה שאמר רב יהודה

"פתחו פומייכו ואפיקו הבלא", נמי

קא משמע לן

כדשמואל,

דאמר שמואל: הבלא

של המרחץ הנכנס דרך הפה,

מפיק הבלא,

מוציא את הבל הזיעה מהגוף.

אלא

מה שאמר

"אשתו מיא דבי באני", מאי מעליותא,

מהי המעלה שהמליץ עליה באמירה זו?

ומבארת הגמרא, דקא משמע לן רב יהודה כהא

דתניא

:

אכל ולא שתה, אכילתו

היא כשופך

דם

עצמו,

וזהו תחילת חולי מעיים.

אכל ולא הלך ד' אמות

אחר אכילתו קודם שיישן -

אכילתו מרקבת

במעיו, ואינה מתעכלת,

וזהו תחילת

[הגורם]

ריח רע

של הפה.

הנצרך לנקביו ואכל

-

דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו,

ולא ניקוהו לפני ההסקה,

וזהו תחילת

[הגורם] שיתמלא גופו זיעה בעלת

ריח זוהמא.

רחץ בחמין ולא שתה מהן

-

דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים.

וזהו מה שחידש רב יהודה במרחץ.

רחץ בחמין ולא נשתטף

אחריהם

בצונן

-

דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו

אחר כך

לצונן.

שנתינת הברזל כשהוא רותח למים קרים היא זו שמחזקת את הברזל.

רחץ ולא סך

את עצמו בשמן לפני הסיכה,

דומה למים

שמזלפים אותם

על גבי חבית

ואינם נכנסים לתוכה.

מתניתין:

מוליאר הגרוף,

כלי שיש בצידו בית קיבול קטן להניח בו גחלים, והוציאו ממנו את הגחלים מבעוד יום,

שותין הימנו

מים חמים

בשבת,

לפי שאינו אלא משמר את החום שנותר בו מערב שבת.

אבל

אנטיכי,

כלי שהוא חם מאוד [ובגמרא מבואר מהו],

אף על פי שגרופה

מהגחלים,

אין שותין הימנה.

לפי שגם אחרי הגריפה הוא מוסיף הבל.

גמרא:

ומבארת הגמרא:

היכי דמי מוליאר הגרוף?

תנא

: כלי שיש בו שני בתי קיבול, אחד פנימי ואחד חיצוני,

מים מבפנים, וגחלים מבח וץ.

היכי דמי

אנטיכי?

רבה אמר: בי כירי.

בכירה עצמה ישנו בית קיבול קטן שבו מחממים את המים, וכיון שדפנות הכירה חמין מאוד לפי שמחממים בהם כל השבוע, הן מוסיפין הבל במים שבתוך הכירה גם לאחר שגרפו את הגחלים, והרי זו ככירה שאינה גרופה

רב נחמן בר יצחק אמר: בי דודי

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר בי דודי, כל שכן בי כירי.

ומאן דאמר בי כירי, אבל בי דודי, לא.

תניא כוותיה דרב נחמן: אנטיכי, אף על פי שגרופה וקטומה, אין שותין הימנה מפני שנחושתה מחממתה.

מתניתין:

מכאן ואילך עוסקות המשניות והגמרא בדיני כלי ראשון וכלי שני.

קיימא לן "כלי ראשון - מבשל". דהיינו, כלי שהיה על האש, והורד ממנה, הרי כל זמן שחומו הוא בגדר "חום שהיד סולדת בו", הוא מבשל כל דבר שנכנס אליו, מלבד בשר שור ומלח, כמבואר במשנה הבאה. אבל אם אין היד סולדת בו, הוא אינו מבשל, ומותר לשים בו תבשיל.

"כלי שני - אינו מבשל", ולכן מותר לתת תבשיל בכלי שני, למרות שהיד סולדת בו, שכן הוא הולך ומתקרר, ואין בו כח לבשל. חוץ מדברים שהם "קלי הבישול", שאסור להניחם אפילו בכלי שני.

המשנה והגמרא שלפנינו עוסקות בדין עירוי מים קרים לכלי ראשון, ולהיפך.

המיחם,

כלי מים רותח,

שפינהו

[ממימיו החמים, או שפינהו מהאש, והמים נותרו בו, וכפי שיתבאר בגמרא],

לא יתן לתוכו צונן בשביל

[עד]

שיחמו,

כי יש למיחם החם דין של כלי ראשון, והוא מבשל.

אבל נותן הוא

מים צוננים מרובים

לתוכו, או לתוך הכוס, כדי להפשירן.

כיון שאין הצוננים מתבשלים בחמין, אלא להיפך, החמין מצטננים מהמים הקרים, ולכן מותר לעשות כן.

גמרא:

שנינו במשנה: המיחם שפינהו, לא יתכן לתוכו צונן בשביל שיחמו. אבל נותן לתוכו כדי להפשירן.

ודנה הגמרא:

מאי קאמר!?

האם כונת התנא שפינה את המיחם מהאש, או כונתו לומר שפינה מהמיחם את המים שבתוכו. וכן, מהו הביאור במה שנאמר תחילה "לא יתן לתוכו מים", ושוב נאמר "אבל נותן לתוכו".

אמר רב אדא בר מתנא: הכי קאמר, המיחם שפינה ממנו

את ה

מים חמין

שבתוכו, ונתרוקן,

לא יתן לתוכן מים מועטים

בשיעור

כדי שיחמו

אותם המים מדפנות המיחם החמות, ואפילו אם כוונתו להשהותם בתוכו זמן מועט עד שיפשירו, אסור, שמא ישכח וישארו במיחם, ויתבשלו.

אבל נותן לתוכו מים מרובים,

בשיעור כזה שאינם יכולים להתבשל גם אם ישהו זמן רב, ויש במיחם רק שיעור

כדי להפשירן.