Shabat 38b — el Talmud en español

אמר רב ששת: לדברי האומר

מחזירין,

לא רק בליל שבת מותר להחזיר, אלא

מחזירין אפילו ב

יום ה

שבת

.

ואף רבי אושעיא סבר: אף מחזירין אפילו בשבת.

דאמר רב אושעיא: פעם אחת היינו עומדים לעילא

[לפני]

מרבי חייא רבה, והעלנו לו קומקמוס של חמין

שעמד על הכירה [הגרופה],

מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה, ומזגנו לו את הכוס, והחזרנוהו

את הקומקומוס

למקומו

על הכירה,

ולא אמר לנו דבר

שלא להחזיר.

אמר רב זריקא אמר רב אבא אמר רב תדאי: לא שנו

שמותר להחזיר את הקדירה לכירה בשבת,

אלא

בזמן

שעודן בידו, אבל

אם

הניחן על גבי קרקע, אסור

להחזיר את הקדירה לכירה, מפני שהוא נראה כמניח לכתחילה בשבת, ומיחזי כמבשל.

אמר רב אמי: רבי תדאי, דעבד,

שפסק הלכה כרב זריקא שאם הניחו על גבי קרקע אסור להחזיר,

לגרמיה הוא דעבד,

לעצמו פסק כן, ואין הלכה כמותו מפני שהוא יחיד.

אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: אפילו

אם

הניחה

לקדירה

על גבי קרקע, מותר

להחזירה לכירה.

ומביאה הגמרא שנחלקו בענין זה האמוראים בדברי רבי אלעזר:

פליגי בה רב דימי, ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי.

חד אמר

: רק אם

עודן בידו מותר

להחזירן לכירה, אבל אם הניחם

על גבי קרקע אסור.

וחד אמר

: אפילו אם

הניחן על גבי קרקע, נמי מותר

להחזירם לכירה.

אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת,

למאן דאמר שאין להחזיר קדירה בשבת, אלא אם כן

עודן בידו,

שאז

מותר

להחזירם על גבי הכירה,

לא אמרן, אלא

בזמן

שדעתו

מעיקרא בשעת הנטילה,

להחזיר

את הקדירה לכירה,

אבל

אם בשעה שנטלה

אין דעתו להחזיר, אסור.

ונמצא, שלפי שיטה זו ההיתר להחזיר קדירה לכירה בשבת הוא רק אם התקיימו שני התנאים: א. עודן בידו. ב. דעתו להחזירם.

ומדייקת הגמרא:

מכלל,

מתוך דבריו של חזקיה אתה למד, שאם לא נתקיימו שני התנאים, כגון

ד

הניח את הקדירה

על גבי קרקע,

שבאופן זה

אף על פי שדעתו להחזיר, אסור

להחזיר.

וכן להיפך, אם עודן בידו אלא שלא היתה דעתו להחזיר, אסור.

איכא דאמרי,

כך

אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת

למאן דאמר שאם הניח הקדירה

על גבי קרקע אסור, לא אמרן

שאסור להחזיר,

אלא

אם כן בזמן שהניחם על הקרקע, גם היה סבור

שאין דעתו להחזיר, אבל

אם היתה

דעתו להחזיר,

אזי אפילו אם הניח את הקדירה על גבי הקרקע,

מותר.

ונמצא לפי שיטה זו, שהאיסור להחזיר קדירה על גבי כירה בשבת, הוא רק אם נתקיימו בו שני התנאים: א. הניחן על גבי קרקע. ב. אין דעתו להחזיר. אבל אם נתקיים רק תנאי אחד, מותר להחזיר.

ומדייקת הגמרא:

מכלל,

מתוך דברי האיכא דאמרי בדעת חזקיה, אתה למד, שאם נתקיים תנאי אחד, כגון

שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר.

וכן להיפך, אם הניחם על גבי קרקע אלא שעודן בידו, מותר.

בעי רבי ירמיה: תלאן

לקדירה עם התבשיל או החמין המצויים בקדירה,

במקל,

ולא הניחם על גבי קרקע,

מהו?

למה הדבר דומה, להחזיק בידו, או להניחם על גבי קרקע.

ואם תמצא לומר שתלאו במקל הוי כעודן בידו, מה הוא הדין אם

הניחן,

את הקדירות,

על גבי מטה, מהו?

האם המיטה נידונית כקרקע, שכן למעשה הקדירה אינה בידו, או שמא כיון שלא הניחה על גבי קרקע אין זה היסח הדעת גמור, ומותר להחזיר מהמיטה לקדירה.

בעי רב אשי: פינן

הוציא את המים

ממיחם

שבו נתבשלו,

למיחם

אחר ואחר כך החזיר את המים למיחם הראשון,

מהו?

האם מותר להחזיר את המיחם לכירה או לא. שכן אפשר שהוצאת המים ממיחם אחד למיחם אחר נידונית כהניחם על גבי קרקע, והוי כמטמין ומבשל לכתחילה בשבת, או שמא אין כאן מיחזי כמבשל.

ומסקינן:

תיקו.

מתניתין:

המשנה הקודמת עסקה בהלכות כירה - כלי שיש בו מקום שפיתת שתי קדירות, ואין חומו רב כל כך. ונתבאר, כי מותר להשהות על הכירה קדירה בשבת, [ונחלקו בגמרא האם הותר להשהות אפילו בכירה שאינה גרופה או רק בכירה גרופה] וכן מותר להחזיר לכירה גרופה תבשיל, ואין בזה חשש מיחזי כמבשל.

המשנה שלפנינו עוסקת בהלכות שהיה וחזרה בתנור, שהוא כלי רחב למטה וצר למעלה, ומתוך כך חומו רב. וכן בהלכות כופח שהוא כלי כעין כירה אלא שיש בו מקום שפיתת קדירה אחת, והוא חם יותר מכירה ופחות מתנור.

תנור

כלי רחב למטה וצר למעלה, וחומו רב מכירה, אסור להשהות ולהחזיר אליו תבשיל בשבת , ואפילו באופן

שהסיקוהו בקש ובגבבא,

שהם דברים שאינם מוסיפים הבל,

לא יתן

בו תבשיל,

בין מתוכו, בין מעל גביו,

דכיון שהתנור חם מאוד הוי כמטמין בדבר המוסיף הבל.

כופח

כלי שיש בו מקום שפיתת קדירה אחת, ומתחמם יותר מכירה ופחות מתנור, פעמים שדינו ככירה ופעמים כתנור:

בזמן

שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי זה ככיריים,

ומותר להשהות עליו תבשיל מערב שבת, ולהחזיר אליו בשבת.

ואם הסיקוהו

בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור,

ואסור לתת בו בין מתוכו בין מעל גביו.

גמרא:

הגמרא דנה כיצד לפרש את מה שנאמר במשנה:

"תנור שהסיקוהו

בקש וגבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו".

סבר רב יוסף למימר,

שפירושו של

"תוכו"

הוא

תוכו ממש,

וכן

"על גביו"

היינו

על גביו ממש.

ובמקומות אלו אסור להניח את הקדירה כדי שתתבשל מחום התנור, מפני שחומו רב.

אבל לסמוך

תבשיל מערב שבת לדופן התנור, שאין החום מרובה שם,

שפיר דמי.

איתיביה אביי

לרב יוסף ממשנתנו שמשמע ממנה שאסור לסמוך לתנור, דתנן:

כופח

שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי הוא ככיריים. בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, ואסור

לתת תבשיל בכופח שהוסק בגפת ועצים.

ומדייק אביי ממה שנאמר בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, משמע שהאיסור הוא רק מפני שדינו של הכופח הוא כתנור,

הא,

אם היה דינו של הכופח

ככירה,

אזי

שרי

לתת בו תבשיל למרות שהוסק בגפת ובעצים.

במאי עסקינן,

באיזו צורת בישול בכופח עוסקת המשנה.

אילימא,

אם נניח שהמשנה עוסקת בבישול

על גביו,

שכך הוא דרך בישולו, ועל כך נאמר במשנה שאם הוסק בגפת ובעצים הרי הוא כתנור.

ובמאי,

באיזה אופן הונחה הקדירה על הכופח?

אילימא,

אם נניח שהמשנה מדברת בהנחה על גבי כופח

כשאינו גרוף וקטום.

אם כן יש להקשות, מדוע הוצרכה המשנה לומר כופח שהסיקוהו בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, ומשמע שאם היה נידון ככירה, היה מותר להשהות על גבו -

אלא כירה, כי אינה גרופה וקטומה על גביו מי שרי,

והרי גם בכירה שאינה גרופה אסור לתת בה תבשיל, ואם כן מדוע אסרה המשנה לתת תבשיל בכופח שהוסק בגפת ועצים, רק משום שהוא דומה לתנור.

אלא לאו,

בהכרח, המשנה אינה מדברת בבישול על גבי הכופח, כי אין חילוק בין כירה לכופח לענין בישול על גבם, ובשניהם אם גרף וקטם מותר, ואם לא גרף, אסור, אלא ודאי המשנה עוסקת בדין

לסמוך

לכופח, ועל זה נאמר שאם הוסק בקש וגבבא מותר לסמוך,

וקתני,

שאם הוסק בגפת ובעצים,

הרי הוא כתנור, ואסיר

לסמוך לו, וכל שכן שאסור לסמוך לתנור.

ומאחר ומהסיפא מוכח שאסור לסמוך לכופח וכל שכן לתנור, קשה על רב יוסף שדייק מהרישא שמותר לסמוך לתנור.

ומתרצינן:

אמר רב אדא בר אהבה

: לעולם אפשר שמותר לסמוך לתנור, וכדרב יוסף. ומה שמצינו בסיפא שכופח אשר הוסק בגפת ועצים אסור, משום שהוא דומה לתנור, ואקשינן מדוע לא אסרו את הכופח מפני שאינו גרוף וקטום, יש לומר,

הכא בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה, עסקינן.

וקא משמע לן המשנה, כי כשם שאסור לתת בתנור אפילו אם הוא גרוף וקטום, כך גם כופח. מפני שהחמירו בכופח ותנור שחומם רב ביותר, שלא לתת בהם תבשיל אפילו אם גרפו וקטמו.

והכי קאמר: כופח שהסיקוהו בגפת ועצים

הרי הוא כתנור, דאף על גב דגרוף וקטום, על גביו אסור, דאי

היינו מדמין את הכופח

ככירה,

אזי היה מותר לתת בו, שכן כירה

כי גרופה וקטומה שפיר דמי.

תניא כוותיה דאביי,

שאסור לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ובעצים:

תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא

-

א.

אין סומכין לו,

ב.

ואין צריך לומר

שאין נותנים תבשיל

על גביו.

ג.

ואין צריך לומר

שאסור לתת תבשיל

לתוכו.

ד.

ואין צריך לומר

שאם הסיקוהו

בגפת ובעצים

אסור לסמוך לו ולתת על גביו ובתוכו.

כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא,

נידון ככירה ועל כן - א.

סומכין לו,

כשם שסומכין לכירה.

ב.

ואין נותנין על גביו

ואם הוסק הכופח

בגפת ובעצים,

דינו כתנור, ועל כן

אין סומכין לו.

ומוכח כאביי, שאסור לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ועצים.

אמר ליה

תמה

רב אחא בריה דרבא לרב אשי

:

האי כופח

דתנן במשנה שאם הוסק בקש וגבבא נידון ככירה, ואם בגפת ועצים נידון כתנור,

היכי דמי?

אי ככירה דמי

הרי

אפילו

אם הסיקוהו

בגפת ובעצים נמי

מותר, ככירה.

אי כתנור דמי

הרי

אפילו

הסיקוהו

בקש ובגבבא, נמי לא,

כדין תנור.

אמר ליה

רב אשי: כופח

נפיש הבליה,

חומו גבוה יותר

מדכירה, וזוטר הבליה,

חומו נמוך

מדתנור.

היכי דמי כופח, היכי דמי כירה,

מהו החילוק ביניהם?

אמר רבי יוסי בר חנינא: כופח

יש בו

מקום שפיתת קדרה אחת.

כירה

יש בה

מקום שפיתת שתי קדרות,

ומתוך כך אין בה חום רב כמו כופח.

אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא,

שהחילוק בין כופח לכירה הוא בכך שבכירה יש מקום להניח שתי קדירות, ובכופח מקום קדירה אחת.

שכך שנינו במשנה במסכת כלים, לגבי טהרת כלי חרס, הנטהר מטומאתו על ידי שבירת הכלי:

תנור העשוי חרס שנטמא, שבירתו מטהרתו.

כירה

של חרס טמאה,

שנחלקה,

ונשברה לשני חלקים. אם נחלקה

לאורכה

-

טהורה,

כיון שאינה ראויה להניח עליה כלים.

אבל אם נחלקה

לרחבה, טמאה,

כיון שיש בכירה מקום להנחת שתי קדירות, וכשנחלקה לרוחבה נותר בה מקום לשפיתת קדירה אחת, והיות והיא ראויה עדיין לשימוש, אין היא נחשבת לכירה שבורה, והיא ממשיכה להיות טמאה.

כופח

טמא שנשבר ונחלק לשנים,

בין

נחלק

לאורכו, בין

נחלק

לרוחבו

-

טהור,

כיון שיש בו מקום לשפיתת קדירה אחת בלבד, ולאחר שנחלק אי אפשר להשתמש בו, ושבירתו מטהרתו.

ומכאן, שבכירה יש מקום לשפיתת שתי קדירות, ובכופח יש מקום לשפיתת קדירה אחת.

מתניתין:

א.

אין נותנין

בשבת

ביצה בצד המיחם

[קומקום של נחושת] שהתחמם על ידי האש,

בשביל שתתגלגל,

תיצלה קצת הביצה מחום המיחם. כי כשם שאסור לבשל בשבת על האש עצמה, כך אסור מן התורה לבשל על דבר שנתחמם מהאש, שהוא "תולדת האש".

ב.

ולא יפקיענה בסודרין.

לא ישבור את הביצה על מנת שתתבשל על גבי סודרים [בגדים] שנתחממו מהשמש [הנקראים "תולדות החמה"]. ואף על פי שמן הדין מותר לבשל בשבת בחמה עצמה, גזרו חכמים שלא לבשל בדבר שנתחמם מהחמה ["תולדות החמה"], שמא יטעו לבשל בדבר שנתחמם מהאש ["תולדות האור"].

ורבי יוסי מתיר.

כי כשם שמותר לבשל בשבת בחמה עצמה, כך מותר לבשל בתולדות חמה.

ג.

ולא יטמיננה

את הביצה,

בחול ובאבק

דרכים,

שנתחממו מהחמה,

בשביל שתצלה.

ד.

מעשה שעשו אנשי טבריא, והביאו

בערב שבת

סילון של צונן

[צינור שעברו דרכו מים צוננים], והכניסוהו לצינור

לתוך אמה של חמין

[חמי טבריה], כדי שיתחממו המים הצוננים העוברים בתוך הסילון, ויוכלו לרחוץ בהם בשבת.

אמרו להם חכמים

לאנשי טבריה:

אם בשבת

נתחממו המים הצוננים, הרי הם

כחמין שהוחמו

לכתחילה

בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה.

ו

אם

התחממו

ביום טוב,

הרי הם

כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה,

ומותרין בשתיה.

גמרא:

שנינו במשנה: אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל.

איבעיא להו

: אם עבר ו

גלגל

ביצה בשבת,

מאי?

האם גם בישול שכזה נידון כמבשל בשבת?

אמר רב יוסף: גלגל

-

חייב חטאת.

כי כמו שאסור לבשל בשבת על גבי האש, כך אסור לבשל בדבר שנתחמם מהאש, והנקרא "תולדות האש".

אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא,

מצינו משנה כדרב יוסף.