Versión en texto de este daf: original y traducción
Shabat 36b — el Talmud en español
Shabat 36b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Shabat 36b
למאי נפקא מינה
-
לגיטי נשים.
בני בבל היו בקיאים בכתיבת הגט לשם האשה המתגרשת. ולכן, המביא גט מבבל אינו כמביא גט ממדינת הים, ואינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועכשיו נשתנה שמם של בני בבל והם נקראים בני בורסיף ואילו בני בורסיף נקראים בני בבל, והם מאלה שלא בקיאים בכתיבת הגט, ולכן המביא גט מאלה הקרויים כיום בני בבל צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
הדרן עלך פרק במה מדליקין
--- title: "חברותא - שבת — פרק שלישי - כירה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - כירה
Оригинал главы פרק שלישי - כירה
הקדמה לפרק "כירה"
פרק כירה והפרק שלאחריו עוסקים במלאכת "מבשל" בשבת.
מלאכת בישול האסורה מן התורה היא, לרכך או להקשות כל דבר על ידי חום האש, או להכשיר דבר לאכילה, כגון לבשלו, לצלותו, או לאפותו, וכדומה.
הבישול האסור מן התורה הוא בין בישול באש ובין בישול ב"תולדות האש" [בדבר שהתחמם וספג את חום האש, כגון ברזל מלובן באש, שאסור ליתנו לתוך מים כדי לבשלם].
דרגת החום הראויה לבישול היא: משתהיה היד סולדת בו.
כמו כן גזרו חכמים כמה גזירות בעניני בישול. חלקו הראשון של הפרק עוסק בגזירות חכמים אלו:
א
.
הטמנה
אסרו חכמים להטמין מערב שבת תבשיל בתוך דבר המוסיף הבל [חום], שמא יטמין בתוך רמץ [גחלים שיש בהם אש] ויבא לחתות בהם בשבת, דבר האסור מן התורה.
עוד הוסיפו חכמים וגזרו, שביום השבת עצמו לא יטמין אדם קדירה אפילו בדבר שאינו מוסיף חום, אלא רק משמר את חום הקדירה, מחשש שמא יראה שהקדירה אינה חמה דיה, ויבא להרתיחה על האש, שהוא דבר האסור מן התורה.
ב
.
שהיה
אסרו חכמים להשהות בשבת תבשיל על אש מגולה, שמא יחתה בגחלים כדי להגביר את חום האש. ועל כן צריך לגרוף את הגחלים מהתנור, או לזרות עליהם אפר, כדי שיהיה לו היכר שלא יכשל בחיתוי הגחלים.
ג
.
חזרה
תבשיל שהורד מן הכירה מערב שבת, אסרו חכמים להחזירו לכירה בשבת, על אף שהוא מבושל כל צרכו, כי הוא נראה כמבשל בשבת. וכמו כן תבשיל שהורד מהכירה בשבת עצמה, אין להחזירו לכירה, אלא אם כן יתקיימו בו התנאים המבוארים להלן [לח ב].
יש שלושה סוגי כלים בהם נהגו לבשל, ולגביהם גזרו חכמים את גזירותיהם:
א.
כירה
כלי עשוי חרס, שיש לו צורת קדירה, רחב למעלה וצר למטה, ויש על גביו [ובתוכו] מקום לשפיתת שתי קדירות, והאש נמצאת למטה מתחת לקדירות.
ב.
כופח
כלי שצורתו כמו כירה, אלא שיש בו מקום לשפיתת קדירה אחת, ומתוך כך חומו רב מכירה.
ג.
תנור
כלי רחב למטה וצר למעלה, וחומו רב יותר מכירה וכופח. המשנה הראשונה עוסקת בהלכות כירה, והמשנה שלאחריה בהלכות כופח ותנור.
יש שלושה שלבים בהכנת תבשיל:
א. תחילת הבישול עד "שליש בישולו".
ב. המשך הבישול, מ"מבושל שליש" [הנקרא "מבושל כמאכל בן דרוסאי"] עד הבישול הגמור.
ג. "מבושל גמור", הממשיך להתבשל בשני אופנים. האחד, כשהוא משביח, הנקרא "מצטמק ויפה לו", והשני, "מבושל גמור" אשר המשך הבישול יקלקלנו, והנקרא "מצטמק ורע לו".
מתניתין:
א.
כירה,
העשויה מחרס, בצורת קדירה, אשר היא צרה בתחתיתה ורחבה למעלה, ויש בה מקום להניח עליה או בתוכה שתי קדירות, והאש נמצאת תחת הקדירות,
שהסיקוה בקש,
זנבות השיבולים,
ובגבבא,
עצים דקים כקש שגובבים בשדה.
נותנים עליה תבשיל
מערב שבת, כדי להשהותו עליה בשבת, כי הקש והגבבא אינם מוסיפים חום בכירה, ולא חששו חכמים שמא יחתה בגחלים.
אבל אם הסיקוה
בגפת
[פסולת של זיתים או שומשמין]
ובעצים,
שהם דברים הגורמים לכירה להתחמם ולהוסיף הבל, גזרו חכמים ש
לא יתן
עליה תבשיל, שמא יחתה בגחלים. הלכך, אסור להשהות בשבת את התבשיל על הכירה,
עד שיגרוף,
יפנה את הגחלים מחוץ לכירה,
או עד שיתן את האפר,
ועל ידי זה תצטנן הכירה ולא תעלה הבל. ב. כירה שהיא גרופה וקטומה,
בית שמאי אומרים,
מותר להשהות עליה מים
חמין, אבל לא תבשיל.
ובית הלל אומרים,
מותר להשהות עליה
חמין ותבשיל.
ג.
בית שמאי אומרים,
אף על פי שמותר להשהות מערב שבת חמין על כירה גרופה וקטומה, הרי בשבת עצמה רק
נוטלין
את הקדירה מהאש,
אבל לא מחזירין
את הקדירה על האש.
ובית הלל אומרים, אף
מחזירין.
גמרא:
איבעיא להו, האי
דאמרינן "בגפת ובעצים
לא יתן
עד שיגרוף או עד שיתן את האפר", האם פירושו
"לא יחזיר" הוא.
דהיינו שרק להחזיר את הקדירה [מכירה שאינה גרופה וקטומה] אסור בשבת,
אבל לשהות,
להשהות את הקדירה מערב שבת,
משהין אף על פי שאינו גרוף
מהגחלים,
ואינו קטום,
לא הניח אפר על הגחלים.
ומני
מתניתין? -
חנניה היא,
המתיר להשהות קדירה על כירה שאינה גרופה.
דתניא: חנניה אומר: כל
מאכל
שהוא
כבר מבושל
כמאכל בן דרוסאי,
[על שם ליסטים הנקרא "בן דרוסאי" שהיה מיסתפק בבישול חלקי],
מותר לשהותו
מערב שבת
על גבי כירה, אף על פי שאינו גרוף ואינו
קטום.
או דילמא,
מה ששנינו "לא יתן עד שיגרוף" הכוונה היא, שאפילו לא ישהה את התבשיל על גבי האש מערב שבת. ולפי זה, משנתנו, בנידון האם מותר
לשהות, תנן, ו
ביחס לשהיה נאמר במשנה,
אי גרוף וקטום, אין,
מותר להשהות על הכירה קדירה.
אי לא, לא.
וכל שכן
שאסור
להחזיר
לכירה שאינה גרופה וקטומה.
ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו:
תא שמע: מדקתני תרי בבי במתניתין,
מכך שהובאו במשנה שני ענינים בהם נחלקו בית שמאי ובית הלל.
בחלק הראשון נאמר:
בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל.
ובחלק השני נאמר:
בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין.
הרי מכאן יש להוכיח את כוונת המשנה:
כי
אי אמרת בשלמא
שאסור להשהות על כירה שאינה גרופה, וכרבנן החולקים על חנניא, ומשנתנו בדין
"לשהות" תנן,
הרי
הכי קתני,
תתפרש המשנה כפשוטה:
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, משהין עליה
מערב שבת
תבשיל
כיון שאין חשש שמא יחתה בגחלים שנוצרו משריפת קש וגבבא.
ואם הסיקוה
בגפת ובעצים, לא ישהא
על גבי הכירה
עד שיגרוף או עד שיתן אפר.
ועתה מבארת הגמרא את שתי המחלוקות שנחלקו בית שמאי ובית הלל בכירה גרופה וקטומה:
א. לענין שהיה.
ומה הן משהין
על כירה גרופה?
בית שמאי אומרים
: מותר להשהות רק מים
חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל.
ב. לענין חזרה.
וכי היכי דפליגי בלשהות
-
פליגי נמי בלהחזיר.
והיינו,
שבית שמאי אומרים, נוטלין
מהכירה הגרופה והקטומה,
אבל לא מחזירין
אליה.
ובית הלל אומרים אף מחזירין.
נמצא שאם נפרש שהמשנה מצריכה גריפה וקטימה גם לשהיה ["לשהות תנן"] אזי מבואר היטב שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשתי הלכות שונות.
אלא אי אמרת "להחזיר" תנן,
מה שנאמר במשנה "לא יתן עד שיגרוף", פירושו לא יחזיר קדירה בשבת לכירה עד שיגרוף, אבל להשהות על כירה שאינה גרופה מותר, וכחנניא.
ולפי זה לא הוזכר במשנה דין שהיה כלל, ולא נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, אלא רק בחזרה.
ואם כן יקשה כיצד יתפרשו שתי המחלוקות של בית שמאי ובית הלל במשנה, שהרי המשנה כולה מדברת רק בחזרה, ובהכרח כי
הכי קתני
:
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא,
ונתנו עליה קדירה מערב שבת,
מחזירין,
מותר להחזיר
עליה
בשבת עצמה, בין חמין ובין
תבשיל,
וכל שכן שנותנים עליה מערב שבת תבשיל שישהה עליה בשבת.
ואם הסיקוה
בגפת ובעצים,
שהם דברים המרבים הבל, גזרו חכמים שאם נטל את הקדירה מהכירה בשבת,
לא יחזיר
לכירה,
עד שיגרוף
את הגחלים מערב שבת,
או עד שיתן אפר,
מפני שהוא נראה כמבשל. אבל להשהות עליה תבשיל מערב שבת, מותר.
ובדין חזרה נחלקו בית שמאי ובית הלל:
ומה הן מחזירין
על גבי הכירה הגרופה בשבת?
בית שמאי אומרים
: מחזירין
חמין אבל לא תבשיל,
לפי שהחזרת תבשיל נראית כאילו בא לבשל בשבת, אבל כשמחזיר חמין אינו נראה מבשל.
ובית הלל אומרים
: מחזירין
חמין ותבשיל.
ושוב נאמר בסיפא של המשנה:
בית שמאי אומרים נוטלין
מעל גבי הכירה בשבת,
אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין.
ותיקשי,
הא תו, למה לי?
לשם מה חזרה המשנה וכפלה את המחלוקת לענין חזרה? אלא על כרחך, מוכח שהמשנה "לשהות" תנן.