Shabat 22b — el Talmud en español

מתיב רב אויא

מהא דשנינו: [

סלע של

]

מעשר שני,

שחילל עליו פירות מעשר שני, הרי הוא קדוש בקדושת מעשר שני [רש"י כתב דאיירי בדינרים של מעשר שני].

ולכן,

אין שוקלין כנגדו דינרי זהב

. שאסור להניח את המטבעות הקדושים בצידו השני של המשקל בכדי לדעת מהו משקלם של דינרי הזהב.

ואפילו

אם הוא שוקל דינר זהב לדעת את משקלו

כדי לחלל עליו מעשר שני אחר

גם כן אסור.

אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל

היינו במדליק

מנר

אחד לנר

לנר

שני, ומחלוקתם היא האם זה נחשב ל"אכחושי מצוה".

אבל

אם מדליק נר מנר

בקינסא, אסר שמואל

משום ביזוי מצוה [אף שצורכו הוא צורך מצוה].

וכמו כן יאסור שמואל תשמיש אחר שהוא ביזוי למצוה, גם כאשר מטרתו היא לצורך מצוה.

הלכך

הברייתא שאמרה שאסור לשקול כנגד כסף של מעשר שני -

לא תהוי תיובתא

דשמואל.

אלא אי אמרת,

דשמואל

בקינסא נמי שרי

להדליק מנר לנר, וטעמו שהשתמשות של מצוה מותרת.

אם כן,

הא

דתניא דמעשר שני אין שוקלין בו -

תהוי תיובתא

דשמואל. דמאי טעמא אסור תשמיש שהוא לצורך מצוה?

ומשנינן:

אמר רבה

: הטעם שאסרינן לשקול כנגדו, הוא משום -

גזירה שמא לא יכוין משקלותיו

. כי שמא, לבסוף, כשיראה שדינרי הזהב הם חסרים מהמשקל שזקוק לו, או להיפך, שהם יתרים עליו, ולא יחלל עליהם את המעשר שני,

ומפיק להו

, והיינו, שישאיר אותן כמו שהן חולין, ויוציאן

ל

שימוש של

חולין,

ולא יחלל עליהן מעשר שני, ונמצא ששקל דינרי חולין כנגד מעות מעשר שני בלא תועלת למעשר שני.

מתיב רב ששת

: כתיב ביחס לנר שבמנורה:

"מחוץ לפרוכת העדות

, באהל מועד -

יערוך

אותו אהרן".

וכי לאורה

של המנורה

הוא צריך?

והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו

של הקדוש ברוך הוא, דהיינו עמוד האש.

אלא

, על כרחך -

עדות היא

המנורה

ל

כל

באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

והשתא מבארינן

מאי עדות

היא של המנורה? במה היא מעידה?

אמר רב: זו נר מערבי,

שהוא הנר השני שבמנורה מצד מזרח [שהיתה המנורה עומדת ממזרח למערב, והנר השני מצד מזרח נקרא "נר מערבי", שהוא מערבי ביחס לראשון, המזרחי],

שנותן בה

, באותו הנר,

שמן כמדת חברותיה

, שאר הנרות, דהיינו חצי לוג.

שכך שיערו חכמים את השיעור שתהא דולקת מערב עד בקר [אף בלילות הארוכים] כדכתיב "מערב עד בקר".

וממנה

, מהנר המערבי,

היה מדליק,

מתחיל ההדלקה, שאותה היה מדליק ראשונה בין הערביים.

ובה

, בהטבת הנר המערבי,

היה מסיים

בבין הערביים את הטבת הנרות, טרם הדלקת הנרות. [הטבת הנרות, משמעותה: ניקוי הנר מדשן הפתילה, ונתינת שמן ופתילה חדשים].

והיינו, שבדרך נס היה מוצא אותה בבוקר דלוקה [שהיתה דולקת במשך כל שעות היממה בדרך נס], ואת שאר הנרות כבויין. ולכן, לא היה מטיב אותה בבוקר אלא היה רק מטיב את שאר הנרות הכבויים, ורק בערב היה מטיב גם את הנר המערבי.

ונס זה, שהיה הנר המערבי דולק בלא להכבות, הוא העדות כי ישראל חביבין לפני המקום.

והשתא מותבינן:

והא הכא

, במנורה,

כיון דקביעי נרות

במנורה, ואינו יכול לנתק את הנר המערבי מן המנורה בכדי להדליק בו את שאר הנרות, אם כן, הרי

לא סגיא

, לא יתכן אחרת,

דלא משקיל

קינסא [קיסם]

ואדלוקי

לקינסא מהנר המערבי, ובאותו קינסא ידליק את שאר הנרות.

ואם כן,

קשיא

הך ברייתא. דחזינן שהיו מדליקים את נרות המנורה זה מזה על ידי קינסא. וקושיה זאת היא

בין למאן דאמר

לעיל שהטעם שאסור להדליק מנר לנר הוא

משום בזויי מצוה, ובין למאן דאמר

שהטעם שאסור להדליק מנר לנר הוא

משום אכחושי מצוה.

תרגמא רב פפא: ב

מנורה היו כל ה

פתילות ארוכות

. והיו יוצאות חוץ לנר שלהם ומגיעות זו לזו. ואת הפתילה הסמוכה לנר המערבי לצד מערב היה מדליק ממנו, והשאר מדליקם זו מזו. ולא היו מדליקים בקינסא.

ופרכינן:

סוף סוף, למאן דאמר

שאסור להדליק מנר לנר

משום אכחושי מצוה, קשיא

עליה מהך ברייתא, דשמעינן מהכא דשרי לאדלוקי מנר לנר.

ומסקינן:

קשיא.

מאי הוי עלה?

האם ההלכה כדברי שמואל שמותר להדליק מנר לנר.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא, אי הדלקה עושה מצוה

, שהדלקת הנר היא עיקר המצוה של נר חנוכה -

מדליקין מנר לנר

כשם שבמנורה היו מדליקים מנר לנר [רש"י].

ואי

ה

הנחה

במקום ששם תהא דולקת, היא

עושה מצוה

-

אין מדליקין מנר לנר

. דכיון שאין עיקר המצוה בהדלקה לכן לא מדליקים מנר לנר [לפי שזהו כעין השתמשות לצורך חול, כיון שאינה עיקר המצוה].

ד

הא מילתא

איבעיא להו

לרבנן: האם

הדלקה עושה מצוה

,

או הנחה עושה

מצוה?

תא שמע: דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה

בידו מעת שהדליקה עד שכבתה

ועומד

[רש"י: האי לישנא לאו דוקא] בלא להניחה -

לא עשה ולא כלום,

שלא יצא ידי חובתו.

ומדלא יצא ידי חובתו,

שמע מינה: הנחה עושה מצוה

. ולכן, כיון שלא הניחה, הוא לא יצא ידי חובתו. אבל, אם הדלקה עושה מצוה - אמאי לא עשה ולא כלום?

ודחינן: שאני

התם

דאיכא טעמא אחרינא, דלא מינכר ניסא. כי

הרואה אומר

-

לצורכו

, לצורך תשמישו,

הוא דנקיט לה!

ומהא ליכא למילף מינה דעיקר המצוה היא ההנחה.

תא שמע: דאמר רבא: הדליקה בפנים

, בתוך ביתו,

והוציאה

לחוץ, לפתח ביתו -

לא עשה כלום.

אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה,

לכן לא עשה כלום. שהואיל ועיקר המצוה היא ההדלקה, צריך שידליקנה במקום שבו מתקיימת המצוה.

אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה

-

אמאי

אם הדליקה בפנים והוציאה אחר כך לחוץ

לא עשה כלום?

והלא נתקיימה מצות ההדלקה בהנחה בחוץ!?

והא נמי דחינן:

התם נמי,

בהדליקה בפנים והוציאה, איכא טעמא אחרינא. משום ש

הרואה הוא אומר: לצורכו

כדי להשתמש בו

הוא דאדלקה,

ולא למצוה. וצריך שיהיה ניכר שהיא הדלקת נר חנוכה .