Shabat 19a — el Talmud en español

רבי יהודה אומר

:

כותח הבבלי וכל מיני כותח, אסור למכור

אותם

ל' יום קודם הפסח

. דסבר כבית שמאי, דמוזהר אדם שלא יהיה חמצו בעולם, אף לאחר שהוא ברשות הנכרי . וכותח אין עשוי לאוכלו בפני עצמו אלא רק מטבלים בו. הילכך אינו כלה עד זמן מרובה. ושלשים יום קודם הפסח הוא הזמן שמתחילין לדרוש בהלכות הפסח, ואז חלה אזהרת מצוות חג הפסח. ומאז מוטל עליו למנוע מלהיות החמץ שלנו בעולם בחג הפסח.

תנו רבנן: נותנין

בשבת

מזונות לפני הכלב

בחצר

. ואם

נטלו

למזון

ויצא

לרשות הרבים -

אין נזקקין לו

לעכבו מלצאת.

כיוצא בו, נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר

. ואם

נטלו ויצא אין נזקקין לו

. ודוקא מזונות, משום שרגיל לאוכלן מיד. אבל שאר חפצים אסור ליתן לו אף בערב שבת, אם יוציאם בשבת, לבית שמאי. וכל שכן בשבת עצמה, שאף לבית הלל אסור.

והוינן בה:

הא תו

-

למה לי

לאשמועינן בנכרי, אחר דכבר השמיענו בכלב? והא

היינו הך

הם.

ומשנינן: אי לא תני "נכרי",

מהו דתימא

דוקא

האי

[כלב] דמזונותיו

רמי עליה

דבעלים, מותר לטרוח בשבת במזונותיו. אבל

האי

[נכרי]

דלא רמי

מזונותיו

עליה

דישראל, אסור לטרוח בשבת במזונותיו [וכמו שמצינו דאסור לטרוח במזונותיה של חיה משום שאין מזונותיה מוטלים עליך].

קא משמע לן

דמותר, משום דחשיב קצת "מזונותיו עליך". שהרי מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל, משום דרכי שלום [תוספות] .

תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת

משום שנראה כי הוא משכיר לו לצורך השבת. ואף כשאינו משכירו במיוחד לשבת, אלא משכירו לשבוע או חודש, ושכירות השבת היא בהבלעה, אסור. משום דמיחזי כנוטל שכר על השימוש בשבת [תוספות].

אבל

ב

יום

ד'

או

ב

יום

ה' מותר

להשכיר לו. דלא מיחזי כמשכירו לצורך השבת וכנוטל שכר שבת, כיון שאינו סמוך לשבת, וגם אינו משכיר לו במיוחד לשבת אלא בהבלעה [תוספות].

כיוצא בו, אין משלחין איגרות ביד נכרי,

ב

ערב שבת

. משום דהוי כמצוהו להוליך עבורו בשבת, ו"אמירה לנכרי - שבות".

ו

ב

יום

ד' וב

יום

ה' מותר

לשלוח עמו.

אמרו עליו על רבי יוסי הכהן, ואמרי לה על רבי יוסי החסיד, ש

החמיר על עצמו שלא לשלוח ביד נכרי אף בכל ימות השבוע, ו

לא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם

. משום דחייש שמא יוליכנו בשבת.

תנו רבנן: אין משלחין איגרת ביד נכרי ערב שבת, אלא אם כן קוצץ לו

הישראל לנכרי

דמים

לשכר שליחותו. שאז, אף אם יוליך הנכרי בשבת, אין נחשב שעושה כן בעבור הישראל, אלא בשביל להרויח שכרו, ובדנפשיה קא טרח.

בית שמאי אומרים

: אין שולחין עם הנכרי איגרת, אלא אם כן יש שהות ביום

בכדי שיגיע

הנכרי

לביתו

של מי שנשתלחה אליו קודם השבת.

ובית הלל אומרים

: שולחין אף כשיש שהות רק ב

כדי שיגיע

הנכרי

לבית הסמוך לחומת

העיר שנשתלחה אליה האיגרת. ולא בעינן שתגיע לבית המקבל עצמו.

ותמהינן:

והלא

ברייתא איירי ב

קצץ

לו דמים לשליחותו, ובזה הרי מתירים בית הלל בכל גוונא, אף בלא שיגיע לבית הסמוך לחומה, כדקתני רישא "אלא אם כן קוצץ" [וכן מוכח ממתניתין, דהתירו בית הלל למסור לגוי בקבלנות לעשות מלאכה בשבת, כגון "עורות לעבדן" וכלים לכובס, כשקוצץ לו דמים]!?

אמר רב ששת: הכי קאמר

: אין משלחין אגרת ביד נכרי, אלא אם כן קוצץ לו דמים.

ואם לא קצץ

והרי הוא טורח בשביל הישראל -

בית שמאי אומרים: עד שיגיע לביתו

.

ובית הלל אומרים: עד שיגיע לבית הסמוך לחומה

.

[ודוקא לבית הלל נאמר החילוק בין קצץ ללא קצץ. אבל לבית שמאי, אף בקוצץ אין משלחין אלא בכדי שיגיע לביתו. דהא אינהו אסרי ליתן לנכרי אף בקבלנות, כדמוכח ממתניתין גבי "כלים לעבדן". תוספות].

ותו מקשינן: איך קתני שבלא קציצה מותר "בכדי שיגיע לביתו",

והאמרת רישא "אין משלחין

"? ומשמע דבכל גוונא אסור.

ומשנינן: לא קשיא.

הא

דקתני "כדי שיגיע לביתו" לבית שמאי, או "לבית הסמוך לחומה" לבית הלל, איירי ב

דקביע בי דואר במתא

שנשתלחה אליה האיגרת. ואין השליח צריך להביא אותה לבית המקבל, אלא לבית הדאר. והיינו "ביתו" דקאמרי בית שמאי. ולבית הלל אף אין צריך להגיע לבית הדאר, אלא סגי שיגיע לבית הסמוך לחומת אותה העיר, שהרי יכול להניחה שם.

ו

הא

דקתני "אין משלחין", איירי ב

דלא קביע בי דואר במתא

. וצריך השליח להביא את האיגרת לבית המקבל. ואף אם יכול להגיע לביתו מבעוד יום, לא סמכינן על זה. דשמא לא ימצאנו בביתו, ויהיה צריך להוליך בשבת את האיגרת אחריו.

תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת

אם עתידה להמשך הפלגתו אף בשבת. ואפילו בתוך התחום אסור, משום גזירת "שט". שאין שטין על פני המים בשבת, גזירה שמא יעשה לו חבית של שייטין.

אבל קודם ג' ימים לפני השבת, דהיינו ביום ג', מותר להפליג. שמאחר והצריכוהו להפליג הרבה קודם השבת, אית ליה היכרא, ולא יבוא לעשות חבית של שייטין [בית יוסף].

במה דברים אמורים,

במפליג

לדבר הרשות. אבל

במפליג

לדבר מצוה שפיר דמי

.

ו

מותר לו להפליג על ידי ש

פוסק עמו

[עם הנכרי]

על מנת לשבות

בשבת. ואם הנכרי לא מקיים לבסוף את התנאי, אף הישראל

אינו שובת

, אלא ממשיך להפליג עמו,

דברי רבי

.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך

להתנות עמו. אלא גם בלי שיפסוק עמו על שביתה בשבת מותר לו להפליג לדבר מצוה בערב שבת.

ומצור לצידון

שאינו אלא מהלך יום אחד,

אפילו בערב שבת מותר

, כיון שיגיע למחוז חפצו קודם השבת.

תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם השבת

, משום דעל ידי טירדא ופחדא דליבא מבטל מצות עונג שבת ולא מיתהנו ליה אכילה ושתיה [רמב"ם] .

ואם התחילו

קודם לכן,

אין מפסיקין

בשבת. משום דלבתר שלשה ימים פורח הפחד, ומקיימי שפיר מצות עונג שבת.

וכן היה שמאי אומר

: כתיב "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה,

עד רדתה

". ומשמע שאין מפסיקין מלצור

אפילו בשבת

.

שנינו במתניתין:

אמר רבי שמעון בן גמליאל: נוהגין היו

בית אבא, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם השבת.

תניא: אמר רבי צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי ג' ימים קודם לשבת. ו

כלים

צבועים

נתנו

אפילו בערב שבת. ומדבריהם למדנו, שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים

. לפי שנמשך כיבוסן של לבנים ג' ימים . ולפי שהחמירו כבית שמאי, שאסרו ליתן לנכרי מלאכה שיעשנה בשבת אף כשקוצץ לו דמים, לא נתנו לבנים לכובס אלא ג' ימים קודם השבת, בשביל שיגמור את כיבוסם קודם השבת.

אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא

[לכובס].

אמר ליה

לכובס:

כמה בעית עלויה

לכבסו?

אמר ליה: כדחיורא

[כמו בגד לבן].

אמר ליה

אביי:

כבר קדמוך רבנן

ולימדונו, שהלבנים קשים לכיבוס יותר מן הצבועין, ולא יתכן שיהיה שכר כיבוסן שוה.

אמר אביי: מאן דיהיב מנא לקצרא

[לכובס] -

במשחא

[במדה]

ניתיב ליה, ובמשחא נשקול מיניה

. שימדדנו לבגד בנתינתו ובנטילתו, לבודקו שנשארה מדתו כמו שהיתה.

דאי

טפי [נתרחב],

אפסדיה

בכיבוס על ידי

דמתחיה

.

ואי

בציר [נתקטן]

אפסדיה

על ידי

דכווציה

בכיבוסו.

שנינו במתניתין:

ושוין אלו ואלו

[בית שמאי ובית הלל]

שטוענין

קורת בית הבד ועגולי הגת.

והוינן בה:

מאי שנא כולהו

מלאכות דרישא,

דגזרו בהו

שלא להתחילן מערב שבת בשביל שלא יבוא לעשותו בשבת,

ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו

בהם כן?

ומשנינן:

הנך

דרישא,

ד

מלאכות דאורייתא הן, ו

אי עביד להו בשבת מיחייב

עליהן

חטאת

-

גזרו בהו בית שמאי,

ב

ערב שבת עם חשיכה

. אבל

קורות בית הבד ועיגולי

הגת ד

אינן אסורות אלא מדרבנן, ואף

אי עביד להו בשבת

גופה

לא מיחייב חטאת

-

לא גזרו

בהם בערב שבת. וליכא בהם חיוב חטאת, משום דקודם שנותנים אותם תחת הקורה ועיגולי הגת טוחנים ודורכים אותם מעט, ובלאו הקורה נמי יוצאים המשקים מאליהם. ואין טוענין אותן אלא בכדי שיזובו יותר.

והוינן:

מאן

הוא ה

תנא

דאית ליה,

דכל מידי דאתי

, שיוצאים ממנו המשקין

ממילא

-

שפיר דמי

ולא גזרו בהם, דכוותיה אזלא מתניתין?

אמר רב יוסי ברבי חנינא: רבי ישמעאל היא

.

דתנן: השום, והבוסר

[ענבים לפני שהבשילו],

והמלילות

[שבלים שלא בשלו כל צרכן],

שרסקן

בערב שבת

מבעוד יום

, ואחר כך טוענן תחת אבנים בשביל שימשיך המשקה לזוב מהם -

רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך

, שמשאירם תחת האבנים וגומר המשקה לצאת מהם בשבת.