Shabat 145a — el Talmud en español

מתיב רבינא: טמא מת שסחט זיתים וענבים

, אם יש בזיתים והענבים שיעור

כביצה מכוונת

ולא יותר, המשקה היוצא מהם

טהור

. ואיירי בשאין נוגע הטמא במשקה. ואף שהוא מטמא את הזיתים במגעו, אין הם מטמאים במגע את המשקה היוצא מהם. דכיון שהתחילה טפה ראשונה לצאת, בציר להו לזיתים משיעור ביצה. שהרי נחסרו אותה טיפה. ואין אוכל מטמא אחרים אם אין בו שיעור כביצה.

הא

אם יש בזיתים והענבים

יותר מכביצה

, המשקה היוצא

מהן טמא.

משום שעדיין יש בהם כביצה, אף לאחר שיצאה מהם הטפה הראשונה. והרי הם מטמאים את המשקה היוצא מהן .

ו

קשיא,

אי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל הוא

, הא אף זיתים וענבים גופם לא נטמאו. ד

במאי איתכשר

ו? והא אין המשקה היוצא מהם חשיב משקה להכשירם, כיון דהוא בא לאוכל.

הוא

[רבינא]

מותיב לה, והוא מפרק לה

: הכא במאי עסקינן,

בסוחט

זיתים וענבים

לתוך הקערה

, ולא לתוך הקדרה. דאין המשקה בא לאוכל, ודין משקה לו. לפיכך הרי הוא מכשיר את הזיתים, ושוב נטמא על ידם.

אמר רבי ירמיה

: הא דאמרינן משקה הבא לאוכל אוכל הוא,

כ

פלוגתא ד

תנאי

הוא נשנה.

דתנן: נחתום

המחליק

את פני ככרותיו

בענבים

שסוחט על גביהן,

לא הוכשר

הככר במשקה הענבים לקבל טומאה. ומיירי בפת שעדיין לא הוכשרה. וכגון שנילושה במי פירות, שאינם מכשירים.

רבי יהודה אומר: הוכשר

הככר בכך.

מאי לאו, בהא קמיפלגי

.

מר

[תנא קמא]

סבר: משקה הבא לאוכל, אוכל הוא

. לפיכך, אין מי הענבים מכשירין. שהרי סחטן לשם הפת, וכאוכל חשיבי.

ומר

[רבי יהודה]

סבר

: משקה הבא לאוכל,

לאו אוכל הוא

. לפיכך חשיבי מי הענבים כמשקין, והם מכשירין את הככר [ואף הענבים עצמם הוכשרו בכך].

אמר רב פפא

: לא כן הוא. אלא

דכולי עלמא

סבר,

משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא

.

והכא במשקה הבא לאיבוד קמיפלגי

. שאותו משקה הענבים שמחליקים בו את הפת, לאיבוד אזלא. לפי שהאש שואבתו ושורפתו.

מר

[רבי יהודה]

סבר

: משקה הבא לאיבוד,

משקה הוא

, ומכשיר את הפת.

ומר

[תנא קמא]

סבר: לאו משקה הוא,

ואינו מכשיר.

ובפלוגתא דהני תנאי

דהך ברייתא דבסמוך, פליגי.

דתניא: המפצע בזיתים

[מועכם כדי לרככם]

בידים מסואבות

[טמאות],

הוכשרו

הזיתים על ידי המשקה שיוצא מהם, ונטמאו על ידי הידים. וכמשקה הבא לרצון הוי. משום דניחא ליה במשקה זה שיהיה על הזיתים. כיון שמתוך כך הם מרבים טעם .

ואם הוא פוצע את הזיתים כדי

לסופתן

[למולחם]

במלח

[וצריך לרככן כדי שידבק בהם המלח],

לא הוכשרו

הזיתים במשקה היוצא מהן. משום דלא מכוין לעקור את המשקה מהם. ואין משקין מכשירין אלא כשנתלשו או שניתנו על האוכלין לרצון הבעלים. ואם פוצען כדי

לידע אם

כבר

הגיעו זיתיו

לגמר בישולם וראויים הם

למסוק

אותם,

אם לאו

-

לא הוכשר

ו הזיתים בכך.

רבי יהודה אומר הוכשר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי

.

דמר

[רבי יהודה]

סבר: משקה העומד לאיבוד, משקה הוא

. והכא נמי, אף שמשקה זה לאיבוד אזלא [שהרי אין מוציאו אלא כדי לבדוק את זיתיו], הרי הוא מכשיר.

ומר

[תנא קמא]

סבר

: משקה הבא לאיבוד,

לאו משקה הוא

. הלכך אינו מכשיר את הענבים.

והכי נמי במתניתין ד"מחליק בענבים", בהכי פליגי תנא קמא ורבי יהודה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

: ההיא פלוגתא לאו היינו פלוגתא דהא ברייתא.

ד

הני תנאי

דפליגי במפצע זיתים, ודאי

במשקה העומד לאיבוד פליגי

, אי חשיב משקה או לא, כדאמרן. אבל

הנך תנאי

דמתניתין דפליגי במחליק בענבים, לא בהכי פליגי. שהרי לא לאיבוד אזלי, אלא לצחצח בו את הפת קיימא. אלא

במשקה העומד לצחצחו פליגי.

תנא קמא סבר, דאף אי "משקה הבא לאוכל, לאו אוכל הוא", אין זה אלא כשבא המשקה לשרות בו את האוכל, או כשמטביל בו את הפת. דתורת משקה עביד ליה. אבל היכא דבא לצחצח בו את הפת, הרי הוא יוצא מתורת משקה ונחשב כאוכל.

ורבי יהודה סבר, דאף משקה העומד לצחצח בו את האוכל, משקה הוא.

אמר רבי זירא, אמר רב חייא בר אשי, אמר רב: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה

. דלקדרה, מוכחא מילתא דלצורך תיקון התבשיל עביד. והרי הוא כמפריד אוכל מאוכל, ולית ביה משום מפרק. אבל לתוך הקערה דאין המשקה עומד לצורך האוכל, הוי כמפריד משקה מאוכל, ו"מפרק" הוא.

ו

מותר לסחוט

דג

כדי

ל

הוציא ממנו את

צירו, אפילו לתוך הקערה

. משום דציר הדג אינו חשוב כמשקה אלא כאוכל. ונמצא מפריד בין אוכל לאוכל, דלאו "מפרק" הוא, כדאמרן.

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא.

אמר ליה אביי לרב דימי: אתון, משמיה דרב מתניתון

להא שמעתא.

ו

לכך,

לא קשיא לכו

מידי.

אבל

אנן, משמיה דשמואל מתנינן לה

להא שמעתא.

ו

משום כן

קשיא לן,

וכי

מי אמר שמואל

שמותר לסחוט

דג לצירו אפילו לתוך הקערה?

והאיתמר: כבשים

[ירקות חיים הכבושים ביין וחומץ]

שסחטן

-

רב אמר

: לסוחטן

ל

צורך אכילת

גופן

של הכבשים,

מותר

. דכיון שאינו צריך למשקה, לאו "מפרק" הוא.

אבל אם סחטן

ל

צורך שתית

מימיהן

, הרי הוא

פטור

מחטאת. לפי שאין חיוב "מפרק" מדאורייתא, אלא במשקה שגדל בתוך הפרי. דומיא ד"דש", שמפרק מהתבואה את המוץ שגדל עמה. מה שאין כן בכבשים, אין היין והחומץ הבלוע בהם גדל עמהם.

אבל אסור

לסוחטן מדרבנן לצורך מימיהן, גזירה אטו סחיטת זיתים וענבים.

ושלקות

[ירקות מבושלים],

בין

לסוחטן

ל

צורך אכילת

גופן

ו

בין

לצורך שתית

מימיהן, מותר

. משום דלא חשיבי מימיהן משקין, אלא כאוכל נינהו. וכמפריד אוכל מאוכל הוא, דאין זה "מפרק".

ושמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות

-

לגופן, מותר

. משום דלאו צורך משקה הוא.

ולמימיהן, פטור אבל אסור

. שאף מי שלקות חשיבי כמשקה ולא כאוכל. ונמצא מפריד בין אוכל למשקה, דאסור מדרבנן, אטו סחיטת זיתים וענבים.

אלמא, סבר שמואל דאסור לסחוט דג לצירו לתוך הקערה. שהרי סחיטת דג לצירו, הויא דומיא ד"שלקות". דהא אף ציר הדג נתבשל עמו, כמו "שלקות" דאסר בהו שמואל. ואם כן, קשיא לדידי, דמתנינן לה אליבא דשמואל דמותר לסחוט דג לצירו אפילו לתוך הקערה.

אמר ליה

רב דימי:

האלהים

[לשון שבועה],

"עיני ראו ולא זר

", דרב קאמר לה להא שמעתא ד"דג לצירו", ולא שמואל. שהרי

מפומיה דרבי ירמיה שמיע לי

להא שמעתא.

ורבי ירמיה

שמעה

מרבי זירא. ורבי זירא

שמעה

מרב חייא בר אשי. ורב חייא בר אשי

שמעה

מרב

.

ולרב אתי שפיר. דהא איהו נמי קאמר, ד"שלקות" מותרות בסחיטה, בין לגופן ובין למימיהן. משום דמימיהן לאו משקה נינהו, אלא אוכל.

גופא: כבשים שסחטן

-

אמר רב: לגופן מותר. ולמימיהן, פטור אבל אסור. ושלקות

-

בין לגופן בין למימיהן, מותר

.

ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה

[כבשים ושלקות] -

לגופן מותר. ולמימיהן, פטור אבל אסור

.

רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות

-

לגופן מותר

. משום דלאו לצורך המשקה קעביד. אבל אם סחטן

למימיהן

, "מפרק" דאורייתא הוא, והרי הוא

חייב

חטאת

. דבהא סבר כשמואל, דמי שלקות חשיבי כמשקה ולא כאוכל.

ופליג ארב ושמואל, וסבר דאף כשהמשקה אתי מעלמא ולא גדל בתוך הפרי, נמי "מפרק" דאורייתא הוא.

מיתיבי

: תניא:

סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת. אבל לא ל

צורך

מוצאי שבת

. משום שאסור להכין משבת לחול.

וזיתים וענבים לא יסחוט

, אף לצורך השבת.

ואם סחט חייב חטאת

.

קתני מיהת, דסוחטין כבשים לצורך השבת. ולא מפליג בין לגופן ובין למימיהן. ו

קשיא לרב.

ו

קשיא לשמואל.

ו

קשיא לרבי יוחנן

. דהא כולהו מודו דכבשים אסורים בסחיטה לצורך מימיהן.

ומשנינן:

רב מתרץ לטעמיה. שמואל מתרץ לטעמיה.

ו

רבי יוחנן מתרץ לטעמיה

. וקא מפרש ואזיל.

רב מתרץ לטעמיה

: הכי קאמר:

סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. במה דברים אמורים

, בסוחטן

ל

צורך אכילת

גופן. אבל

לצורך

מימיהן, פטור אבל אסור

.

ושלקות, בין ל

צורך

גופן ובין ל

צורך

מימיהן, מותר

לסחוט לכתחלה.

וזיתים וענבים לא יסחוט, ואם סחטן חייב חטאת

.

ושמואל מתרץ לטעמיה

: הכי קאמר:

סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת. והוא הדין לש לקות.

במה דברים אמורים

, בסוחטן

לגופן. אבל למימיהן, פטור אבל אסור.

וזיתים וענבים לא יסחוט. ואם סחט חייב חטאת

.

ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה

: הכי קאמר:

סוחטין כבשים לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. אחד כבשים ואחד שלקות.

במה דברים אמורים

, בסוחטן

לגופן. אבל ל

צורך

מימיהן לא יסחוט. ואם סחט, נעשה כמי שסחט זיתים וענבים, וחייב חטאת

. דהא רבי יוחנן לא מפליג בין סחיטת משקה שגדל עם הפרי, לבין משקה דאתא מעלמא.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה, אינו חייב

בשבת משום מפרק,

אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד

. אבל על סחיטת שאר פירות, אינו חייב מן התורה, כיון דלאו אורחייהו בהכי. ואין איסורם אלא מדרבנן.

וכן תני דבי מנשה: דבר תורה, אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד

.

וכן תני דבי מנשה: אין עד מפי עד כשר לעדות. שאם שמע מאחרים עדות מחוץ לבית דין, אינו יכול לבוא ולהעיד עליה בבית דין .