Shabat 144a — el Talmud en español

ואסקו חכמים למילתייהו: אבל למה

יטמא חלב הבהמה

שיצא

שלא לרצון?

והרי בבהמה קיימא לן,

שדם

היוצא

מגפתה טהור

[אינו מכשיר], לפי שאינו חשיב משקה, משום שדם בהמה אינו בכלל "דם חללים". הילכך, אף חלבה אינו מטמא אלא כשיצא לרצון. ודוקא בהכי חשיב משקה, כדילפינן מדכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" .

אמר להן

רבי עקיבא: אף אם דם בהמה אינו מכשיר, חלבה מכשיר אף שלא לרצון. לפי

שמחמיר אני בחלב

יותר

מבדם.

ש

הרי

החולב

את הבהמה לצורך

לרפואה

[כדי שלא יזיק לה החלב], אותו חלב

טמא

. דהא לרצונו הוא יוצא ממנה.

אבל

המקיז

דם מבהמתו

לרפואתה

, הרי הדם

טהור

. ואף שהוציאו לרצונו - לאו משקה הוא.

וכיון שהחלב חמור מדם, ומטמא לרצון, הרי הוא מטמא אף שלא לרצון.

[והא דחלב אשה מטמא אף שלא לרצון, לאו משום ד"דם נעכר ונעשה חלב הוא", כדאמרי חכמים. דאם כן, היה לו לחלב בהמה להיות טהור, כשם שדמה טהור. אלא מהא דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" ילפינן דהוא חשיב משקה, בין לרצון ובין שלא לרצון. הלכך, אף בחלב בהמה אמרינן כן, מקל וחומר דלעיל. תוספות].

אמרו לו

חכמים לרבי עקיבא:

סלי זיתים וענבים יוכיחו

, שאין דומה משקה היוצא לרצון למשקה היוצא שלא לרצון.

ש

הרי

המשקין היוצאין מהן לרצון

הבעלים,

טמאין

בטומאת משקין אם נגע בהם שרץ. וכן מכשירים הם את האוכלין. ואילו המשקין היוצאין מהן

שלא לרצון, טהורין

מליטמא. וכן אינם מכשירין את האוכלין .

והוינן בה:

מאי לאו

, הא דקתני בזיתים וענבים

"לרצון

", היינו

דניחא ליה

בהו. ו

"שלא לרצון

", היינו

בסתמא

, שלא פירש אם רוצה להשתמש בהן לאוכל או למשקין.

ומסקינן לקושיין:

ומה זיתים וענבים, ד

בסתמא

בני סחיטה נינהו

, ואפילו הכי אם יצאו המשקין

"שלא לרצון

" אלא הכניסם בסתמא, לא חשיבי משקין

ולא כלום

.

תותים ורימונים, ד

בסתמא

לאו בני סחיטה

בדוקא

נינהו

[אלא עומדים אף לאוכלין],

לא כל שכן

דאם הכניסן בסתמא ויצאו מהן משקין, לא חשיבי משקין, ולא אמרינן דלאחר שיצאו ניחא ליה בהו?

ואם כן, קשיא לרבי יהודה, דקאמר לעיל, דתותים ורמונים שהכניסם בסתמא, ניחא ליה במשקה היוצא מהן, ומשום כך הם אסורים. דחיישינן שמא יבוא לסחוט לכתחלה.

ואין לתרץ דהך מתניתין בשיטת חכמים דרבי יהודה קיימא - דהא לחכמים בסתמא לא חשיב משקה, וכל שכן דלרבי יהודה לאו משקה הוא. שהרי בהכניסן לאוכלין, דהחשיבום חכמים למשקה, מצינו דלרבי יהודה לאו משקה הוא. וכל שכן במידי דלחכמים לא הוי משקה, דאף לרבי יהודה לא הוי משקה.

[והוא הדין, דהוה מצי למירמי מ"זיתים וענבים" א"זיתים וענבים". דהא קתני בהו לעיל דמודה רבי יהודה, דאף בהכניסן לאוכלין אסורים. אלא אלימא ליה לאקשויי אתותים ורמונים. דאף דלאו בני סחיטה נינהו, קאמר בהו רבי יהודה דבסתם אסורין.

והכא קאמר, דאף זיתים וענבים בסתם לא חשיבי משקין. רש"י ].

ומשנינן:

לא

כן הוא פירושא דמתניתין. אלא

"לרצון

" דקתני בזיתים וענבים, היינו

ב

הכניסן

סתמא

. דאף בהכי ניחא ליה בהו, וחשיבי משקה. ו

"שלא לרצון

" דקתני דלא חשיבי משקין, היינו היכא

דגלי אדעתיה

להדיא,

דאמר "לא ניחא לי

בהו". ובהכי הוה גילוי דעת טפי מזיתים וענבים שהכניסן לאוכלין, דמודה בהו רבי יהודה דחשיבי משקין.

ואיבעית אימא

: לעולם, סתמא נמי הוי כ"שלא לרצון". ו

שאני סלי זיתים וענבים

, שהם נקובים, והמשקה היוצא מהן נופל לארץ. ד

כיון

דהמשקין

לאיבוד קיימי, אפקורי מפקר להו

. הלכך, בסתמא לא ניחא ליה בהו.

והא דקאמר רבי יהודה לעיל, דבסתם תותים ורימונים נמי ניחא ליה במשקה, מיירי כשהם מונחים בתוך שאר כלים, דלא אזלי מהם המשקים לאיבוד .

והוינן במאי דקאמר שמואל לעיל, "מודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות":

אשכחן

בברייתא דלעיל ל

רבי יהודה דמודי לרבנן בזיתים וענבים.

מיהו,

רבנן דמודו ליה לרבי יהודה בשאר פירות

, שאם הכניסן לאוכלין המשקה היוצא מהן מותר,

מנלן?