Shabat 141b — el Talmud en español

ומבררינן:

במה מגררו

למנעל חדש?

אמר רבי אבהו: בגב סכין

ולא בחודו, ומנעל ישן אסור לגררו אפילו בגב סכין.

אמר ליה ההוא סבא

:

סמי דידך

[מחוק את משנתך]

מקמי

[מפני]

הא דתני רבי חייא

א.

אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן

.

ב. ואסור למשוח מנעל בשמן מפני שהעור מתרכך וזה עיבוד ,

ו

לכן

לא יסוך

אדם

את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל.

אבל, סך

הוא

את רגלו

ב

שמן, ו

לאחר מכן

מניח

אותה

בתוך המנעל או בתוך הסנדל,

ואינו חושש לאיסור מעבד.

ו

כמו כן

סך

אדם את

כל גופו

ב

שמן, ו

אחר כך

מתעגל

[מתגלגל]

על גבי קטבליא

[משטח של עור],

ואינו חושש

משום מלאכת מעבד.

אמר רב חסדא: לא שנו

שמותר לסוך רגלו בשמן ולאחר מכן ליתנו במנעל, או לסוך גופו בשמן ולהתגלגל על גבי קטבליא

אלא

כשמתכוין

לצחצחו, אבל

אם מתכוין

לעבדו

-

אסור.

ומקשינן: מתכוין

לעבדו

-

פשיטא

שאסור!

ותו

מקשינן: אפילו כשמתכוין רק

לצחצחו

-

מי איכא מאן דשרי,

הא ודאי שאסור מדרבנן לצחצח משום שזה דומה לעיבוד!

אלא, אי איתמר הכי איתמר

:

אמר רב חסדא

: במתכוין לעבד או לצחצח לא התירו חכמים כלל, וכשאינו מתכוין,

לא שנו אלא

שנותן שמן על רגלו ב

שיעור

שיכול השמן הזה

לצחצחו, אבל

ליתן על רגלו שמן ב

שיעור

שיכול

לעבדו

-

אסור

.

תנו רבנן: לא יצא

אדם שגופו

קטן במנעל

שהוא

גדול

לו, כי הוא נופל מרגלו, ויש לחוש שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

אבל יוצא הוא בחלוק גדול

שאינו נופל ממנו.

ולא תצא אשה במנעל מרופט

[קרוע מלמעלה], שמא תשלפנו כשילעגו לה, ותעבירנו בידה ברשות הרבים.

ו

כן

לא תחלוץ בו

לכתחילה ליבם, לפי שאינו נעל מעולה.

ואם חלצה

-

חליצתה כשרה

.

ואין יוצאין במנעל חדש.

ומבארת הברייתא:

באיזה מנעל

חדש

אמרו

שלא יוצאין -

במנעל של אשה

שהיא מקפידה שלא ללכת במנעל שאיננו מתאים לרגלה ועלולה להורידו.

תני בר קפרא: לא שנו

שלא תצא אשה במנעל חדש,

אלא

כ

שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום, אבל

אם

יצאה בו מערב שבת

-

מותר

לפי שכבר היא יודעת שהמנעל מתאים לה.

הגמרא מביאה שתי ברייתות סותרות בדין מנעל בשבת, ומתרצת אותן.

תני חדא: שומטין

בשבת

מנעל מעל גבי אימוס

[דפוס שעליו עושים את הנעל], ואין לחוש לטלטול מוקצה.

ותניא אידך: אין שומטין

משום מוקצה.

לא קשיא.

הא,

הברייתא שאסרה, בשיטת

רבי אליעזר

היא, שלדעתו לא נגמרה מלאכת המנעל לפני ששומטים אותו , והוא מוקצה כי אין עליו שם כלי.

הא,

הברייתא שהתירה, בשיטת

רבנן

היא, שלדעתם נגמרה מלאכת המנעל בעודו על הדפוס, ויש עליו שם כלי.

דתנן: מנעל שעל גבי אימוס, רבי אליעזר מטהר

את המנעל לפי שלא נגמרה מלאכתו,

וחכמים מטמאים.

[כלים פכ"ו מ"ד].

הגמרא תרצה, שלפי חכמים המנעל הוא כלי שמלאכתו להיתר , ולפי רבי אליעזר המנעל אינו כלי. אמנם צריכים אנו לדון גם על טלטול האימוס, שהרי כששומטים את המנעל מטלטלים גם אותו, והוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואף שמותר לטלטלו לצורך גופו, בשמיטת המנעל אין שימוש בגופו.

ומקשינן:

הניחא לרבא דאמר: דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו

-

מותר

לטלטלו,

שפיר

מטלטלים את האימוס, כי נחשב הדבר כטלטול לצורך מקומו, כי ההמנעות מטלטולו מעכבת את ההשתמשות במנעל.

אלא לאביי, דאמר

: רק

לצורך גופו

-

מותר,

אבל

לצורך מקומו

-

אסור, מאי איכא למימר?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן

-

ב

אימוס

רפוי,

שכאשר שומטים את המנעל ממנו אין צורך לטלטל אותו.

ומסייעינן לאביי מברייתא:

דתניא: רבי יהודה אומר: אם היה

האימוס

רפוי

-

מותר.

ומדייקינן:

טעמא

דמותר - משום

ד

האימוס

רפוי, הא לא רפוי לא,

משום טלטול האימוס שהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

והשתא מקשינן:

הניחא לאביי, דאמר: דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו

-

מותר,

לצורך מקומו

-

אסור, שפיר

אסור לטלטל את האימוס לצורך מקומו.

אלא לרבא, דאמר: בין לצורך גופו בין לצורך מקומו

-

מותר, מאי איריא רפוי, אפילו לא רפוי נמי

מותר!

ומשנינן: באמת לדעת אביי, רבי יהודה מפרש את רבנן הסוברים שהמנעל עצמו אינו מוקצה, והצורך שיהיה המנעל רפוי הוא משום טלטול האימוס, אבל לדעת רבא, הצורך שיהיה המנעל רפוי הוא משום המנעל עצמו, ו

ההיא דרבי יהודה

-

משום דרבי אליעזר הוא,

ומפרש רבי יהודה שרבי אליעזר מודה במנעל רפוי שנגמרה מלאכתו ונחשב כאילו הורידוהו מהאימוס. אבל לפי חכמים המנעל הוא כלי גם כשאינו רפוי ומותר לשומטו, ואין לחוש לטלטול האימוס, מפני שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו.

ומסייעינן לרבא:

דתניא: רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: אם היה רפוי

-

מותר.

הדרן עלך פרק תולין

--- title: "חברותא - שבת — פרק עשרים ואחת - נוטל" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0020L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0020L5" --- פרק עשרים ואחת - נוטל

Оригинал главы פרק עשרים ואחת - נוטל

מתניתין:

א.

נוטל אדם את בנו, והאבן בידו

של הבן, ולא נחשב האדם כמטלטל את האבן שהיא מוקצה . והמשנה מדברת בחצר, או בכל מקום שאין בו איסור הוצאה.

ב.

ו

נוטל אדם

כלכלה

[סל] והאבן בתוכה, וכפי שיבואר בגמרא.

ומטלטלין

כלכלה שיש בה

תרומה טמאה,

שהיא מוקצה לפי שאינה ראויה לאכילה,

עם

התרומה

הטהורה,

ועם

[או עם פירות]

החולין

הנמצאים באותה הכלכלה.

ג.

רבי יהודה אומר: אף

מעלין את המדומע באחד ומאה.

"מדומע" הוא תערובת של תרומה בחולין. ומדין תורה, התרומה מתבטלת ברוב חולין ככל האיסורים, והיא מותרת לזרים, אלא שחכמים החמירו בדינה, ואמרו שלא תהיה התרומה בטלה אלא אם היחס שבתערובת בין התרומה לחולין, אחד תרומה כנגד מאה חולין. וכיון שהתרומה איננה רק איסור לזרים אלא היא גם ממון כהן, לכן חייבים להוציא מהתערובת כשיעור התרומה שנפלה, ולנהוג בו כתרומה, אף כשהתרומה התבטלה במאה. וכל זמן שלא העלו את התרומה מהחולין, אסור לאכול מהתערובת .

לדעת חכמים, אסור להעלות את התרומה בשבת כשם שאסור לתקן את הטבל להפריש ממנו תרומה בשבת, כי זה דומה למתקן. ולדעת רבי יהודה מותר להעלות את התרומה, מהטעם שיתבאר בגמרא.

גמרא:

אמר רבא

שתי הלכות:

א.

הוציא תינוק חי, וכיס תלוי בצוארו, חייב

על מלאכת הוצאה

משום

הוצאת ה

כיס,

ואין אומרים שהתינוק הוא זה שהוציא את הכיס ולא האדם הנושא את התינוק. אך על הוצאת התינוק עצמו הוא אינו חייב, מהטעם שיבואר.

ב. הוציא

תינוק מת, וכיס תלוי לו בצוארו, פטור

לגמרי.

והגמרא דנה בדבריו: זה שאמר רבא

תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו, חייב משום כיס,

יש לשאול:

וליחייב נמי

משום

הוצאת ה

תינוק?

ומשנינן:

רבא, כרבי נתן סבירא ליה, דאמר

המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, אם היו שחוטין - חייב, אבל אם היו חיין - פטור, כי

"חי נושא את עצמו",

ומקיל את המשא .

ומקשינן:

וליבטל כיס לגבי תינוק,

מפני שהכיס טפל לו, ויפטר המוציא את הכיס כיון שהוא פטור על הוצאת התינוק!

מי לא תנן

: המוציא

את החי

מרשות היחיד לרשות הרבים

במטה, פטור אף על המטה,

לפי

שהמטה טפילה לו.

ומשנינן:

מטה לגבי חי, מבטלי ליה,

היא טפלה לו מפני שהיא משמשת להוצאתו. אבל

כיס לגבי תינוק, לא מבטלי ליה.

שהרי אין הכיס מסייע להוצאה .

וממשיכה הגמרא לדון בדין השני שאמר רבא:

תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו,

פטור.

למרות שגם כיס התלוי בצואר תינוק מת אינו משמש להוצאה, אין חייבים על הוצאתו, משום שלבו של המוציא מר על מיתת התינוק, ואין הכיס חשוב לו, ובדעתו לקבור את התינוק עם הכיס, ועל כן הכיס בטל לתינוק .

ודנה הגמרא:

וליחייב משום

הוצאת ה

תינוק

עצמו?

ומשנינן:

רבא

-

כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה,

כגון הוצאת מת,

פטור עליה

, לפי שמטרת המלאכה היא רק לסלק את הדבר שאינו רוצה בו, ואין זו מלאכת מחשבת, והוצאת מת על מנת לקוברו נחשבת אף היא למלאכה שאינה צריכה לגופה, על אף שההוצאה היא לכבוד המת, כדאיתא בפרק המצניע [לעיל צד ב].

ומקשה הגמרא על עיקר דבריו של רבא: הרי

תנן

במשנתנו:

נוטל אדם את בנו

בחצר

והאבן בידו.

הרי שטלטול המוקצה מתייחס לבן ולא לאביו, ולא כרבא האומר שמייחסים את הוצאת הכיס למוציא התינוק!

אמרי דבי רבי ינאי

: אין היתר טלטול התינוק עם האבן במשנתנו משום שאין בזה איסור מוקצה כלל, אלא משנתנו עוסקת

בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו,

ויש סכנה שיחלה אם לא יקחנו על ידיו יחד עם האבן שמחזיק בה. ואף שאין כאן סכנת נפשות, בכל זאת התירו חכמים איסור מוקצה משום סכנת חולי .