Shabat 139b — el Talmud en español

והאמר רבי יהודה בר שילת אמר רבי אסי: עובדא הוה בבי כנישתא דמעון

שהיה שם מת

ביום טוב הסמוך לשבת,

ולא ידענא אי

היה יום טוב ביום ש

מלפניה

[יום ששי],

אי

היה ביום ש

מלאחריה

[יום ראשון].

ואתו לקמיה דרבי יוחנן. ואמר להו

: התירו איסור אמירה ביום טוב משום כבוד המת, ולכן

יתעסקו ביה עממין

בקבורתו.

רב אסי סבר, שרבי יוחנן לא התיר לקבור ביום טוב שחל באמצע השבוע, כי אין להתיר את האיסור אלא כדי שלא ישהה המת יותר מיום אחד. והספק שלו היה, האם לא התיר רבי יוחנן אלא במת שמת בשבת, לקוברו ביום טוב שהוא יום ראשון, מפני שכבר נשתהה והיה מסריח, או שאף במת שמת ביום ששי והוא יום טוב, יש להתיר לקבור אותו באותו יום, כדי שלא ישתהה יומיים ויסריח, שהרי בשבת אין כל היתר לקבור .

ואמר רבא: מת

המוטל לקוברו

ביום טוב ראשון

-

יתעסקו בו עממין

. ואם מוטל עלינו לקוברו

ביום טוב שני

שאינו אלא מדרבנן

יתעסקו בו ישראל

.

ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה

יתעסקו ישראל בקבורתו, אף שהוא חמור יותר מכל יום טוב שני, מפני שקדושתו היא קדושה אחת עם היום הראשון לפי תקנת חז"ל.

מה שאין כן בביצה

שנולדה ביום טוב. שהחמרנו בה ביום טוב שני של ראש השנה, שאם נולדה ביום טוב ראשון היא אסורה גם ביום טוב שני, מפני ששני ימים טובים של ראש השנה הם קדושה אחת. מה שאין כן בשאר ימים טובים, שאם נולדה בראשון - מותרת בשני, כי כל יסוד קדושתו של היום השני, הוא רק משום הספק שמא היום הראשון היה יום חול, וביצה שנולדה בחול - בודאי מותרת ביום טוב.

ואם כן נשאלת השאלה: מדוע לא התיר רב מנשיא לבני בשכר לקבור ביום הראשון על ידי עממין, וביום השני על ידי ישראל וכדברי רבי יוחנן ורבא?

ומשנינן:

לפי שאינן בני תורה,

ויבואו להקל גם באופן האסור.

אמר רב אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא: מתעטף אדם בכילה,

שהרי כילה היא סדין הפרוס על עמודים, ולכן יכול להתעטף בסדין שלה כדרך מלבוש

ובכסכסיה

[עם הרצועות התלויות בה],

ויוצא לרשות הרבים בשבת, ואינו חושש משום

טלטול הרצועות שאינם משמשות לעיטוף.

ורמינן:

מאי שנא

טלטול רצועות הכילה

מ

הא

דרב הונא?

דאמר רב הונא אמר רב: היוצא בטלית שאינה מצויצת כהילכתה בשבת

-

חייב חטאת,

לפי שהציציות אינם חלק מהבגד , אלא שכאשר הם כשרות הרי הם צורך הבגד וקיום מצותו , אבל כשהם פסולות - אין צורך בהם והרי הם משא. וכן צריך להיות הדין ברצועות הכילה!

ומשנינן:

ציצית

שיש בה תכלת

לגבי טלית

-

חשיבי

בפני עצמן

ולא בטלי

ואינן חלק מהבגד, אבל

הני

רצועות

לא חשיבי.

ובטל

לגבי הבגד. ושם בגד עליהן.

אמר רבה בר רב הונא

: לרבנן, האוסרים את תליית המשמרת, וטעמם משום עובדין דחול, מותר לתלות אותה בשביל להניח עליה רימונים שאין זה עובדא דחול . ו

מערים אדם על המשמרת ביום טוב,

ופורס אותה על מנת

לתלות בה רימונים,

אף על פי שאינו צריך לדבר, ואחרי שתלה אותה על הכלי,

תולה בה שמרים

שהרי מותר לשמר ביום טוב.

אמר רב אשי: והוא דתלה בה

תחילה

רמונים,

שהוכיח במעשה שתלה את המשמרת בשביל רמונים, ואין די בזה שיאמר בשעת התליה שתולה את המשמרת בשביל רימונים, וגם אין די בזה שיתלה בה רמונים אחרי שיסנן את השמרים.

ומקשינן ארב אשי:

מאי שנא

הכא שלא התירו להערים אלא באופן שעושה בתחילה מעשה המעיד שכאילו באמת תלה את המשמרת בשביל רימונים, כדי שלא יעלה על לב הרואה לרגע שתלה אותה בשביל שמרים,

מהא

דמצינו במלאכת חול המועד.

דתניא: מטילין שכר

[עושים שכר]

ב

חול ה

מועד לצורך המועד.

אבל

שלא לצורך המועד

-

אסור. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים.

ואף על פי שיש להן

שכר

ישן,

ורוצה לעשות שכר חדש כדי שישאר לו שכר לאחר המועד,

מערים

ועושה שכר במועד,

ושותה מן

השכר

החדש

שעשה במועד .

הרי שהתירו להערים אף שאינו מוכיח שכאילו באמת עשה לצורך המועד אלא בסוף כששותה , ולמרות שכאשר רואים אותו מטיל שכר, נראה הדבר שבודאי הוא עושה זאת שלא לצורך המועד, שהרי יש לו ישן!

ומשנינן:

התם

בשכר,

לא מוכחא מילתא

שהוא מערים, שהרי אין אנשים יודעים שיש לו שכר ישן.

אבל

הכא

במשמרת שמן הסתם היא נתלית בשביל שמרים, אם יסנן בה תחילה

מוכחא מילתא

שתולה את המשמרת כדי לסנן בה. ולכן צריך לתלות בה קודם רימונים, ורק אחר כך יכול לסנן בה.

אמרו ליה רבנן לרב אשי: חזי מר

[יראה נא מר] את

האי צורבא מרבנן, ורב הונא בן רבי חיון שמיה, ואמרי לה רב הונא ברבי חלוון שמיה,

העושה מעשי הערמה:

א.

דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא

[שלוקח שן שום ומניח בנקב שבחבית העשוי ליציאת היין], ומתקן בכך את החבית.

ואמר

: איני מתכוין לתיקון החבית אלא רק

לאצנועיה

[להצניע] שם את שן השום

קמיכוי נא.

ב.

ואזיל ונאים במברא

[והולך ונרדם בספינה של נכרי],

ועבר להך גיסא וסייר פירי

[ועובר לצד השני של הנהר לשמור שם את פירותיו].

ואמר: אנא,

לא לשוט בספינה בשבת התכוונתי , אלא

למינם

בספינה

קמיכוינא.

אמר להו

רב אשי:

הערמה קאמרת?

הרי

הערמה

זו

בדרבנן היא

,

כי

האיסור לעבור בספינה אפילו כאשר מנהיג אותה בעצמו הוא מדרבנן, וכל שכן כשגוי מנהיג אותה. וכן אין איסור דאורייתא בסתימת נקב על ידי אוכלין שאין דרך לסתום בהם .

ו

לכן אף שאין להתיר לכל אדם לעשות כן, שמא יבוא להתיר לעצמו אף שלא בדרך הערמה,

צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה

ומותר לו .

מתניתין:

א.

נותנין מים

בשבת

על גבי השמרים

שהיו במשמרת מערב שבת

בשביל שיצולו

[שיהיו השמרים צלולים], והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בשמרים .

ב.

ומסננין את היין בסודרין, ובכפיפה מצרית

[או בסל העשוי מנצרי דקל], מפני שהסינון בהם יש בו שינוי מדרך המלאכה, שדרך הסינון הוא במשמרת . ואף בהם לא התירו לסנן יין שאי אפשר לשתותו בלי הסינון.

ג.

ונותנין ביצה במסננת של חרדל

שנתנו בה חרדל מערב שבת , החלמון של הביצה יורד למטה ומתערב עם החרדל ונותן בו צבע צהוב, ואילו החלבון נשאר למעלה במסננת עם הפסולת.

ד.

ועושין אנומלין

[תערובת יין ודבש ופלפלין ]

בשבת,

ואין צריך לעשות בצמצום לצורך השבת בלבד .

רבי יהודה אומר: בשבת

עושים מעט

בכוס, ביום טוב

עושים יותר

בלגין

שהוא כלי גדול מכוס,

וב

חול ה

מועד

-

בחבית.

רבי צדוק אומר: הכל

עושין

לפי האורחין

.

גמרא:

אמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת

בשבת ואינו חושש,

שכיון שרוב האנשים לא מקפידים שלא לשתות את היין או המים בלי סינון זה - אין בו משום בורר,

אבל עכורים

שאין רגילים לשתותם -

לא.

מיתיבי

מהא דתניא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: טורד

[מערבב]

אדם חבית של יין, יינה ושמריה, ונותן לתוך המשמרת בשבת, ואינו חושש.

הרי שהתירו לתת למשמרת יין עכור, כיון שהוא ראוי לשתיה, אף שלא רגילים לשתותו בלא סינון!

תרגמה

[תרצה]

זעירי

: דברי הברייתא על זמן

"בין הגיתות" שנו

אותם. שבעונה שדורכים את הענבים בגיתות - כל היינות עכורים, ונוהגים אנשים לשתותם כשהם מעורבים בשמרי יין, ולכן אין סינונם נחשב לתיקון של ברירה .

שנינו במשנה:

מסננין את היין בסודרין.

אמר רב שימי בר חייא: ובלבד שלא יעשה

בהם

גומא

משום עובדא דחול, או משום חשש שמא יבוא לידי סחיטה.

וכן שנינו:

ובכפיפה מצרית.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובלבד שלא יגביה

את הכפיפה

מקרקעיתו

של כלי התחתון

טפח,

כי אז הוא עושה אהל .

אמר רב: האי פרונקא

[בגד ששוטחים על גיגית יין לכסותה],

אפלגיה דכובא

-

שרי

[ליתנו על מחצית הגיגית - מותר] מפני שזה לא אהל. ליתנו

אכוליה כובא

-

אסור

משום עשיית אהל , כשהגיגית איננה מלאה ויש בין היין והבגד טפח .

אמר רב פפא: לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא,

[לא ישים אדם קשים וקיסמים בצורה מהודקת בפי המשפך הקטן שמערים בו את היין מהחבית לכוסות], כדי לעצור את הפסולת

משום דמיחזי כמשמרת,

ואף שאין זו משמרת ממש כי השמרים לא נבררים מהיין על ידי כך, ואין זה מועיל אלא לפסולת יותר גדולה .

דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא

[בביתו של רב פפא היו שופכים שכר בצורה מתונה מכלי לכלי והפסולת נשארת בכלי הראשון], ואין בכך משום איסור בורר, לפי שהשכר ששופכים אל מעורב בפסולת אלא עומד עליו.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

: איך התיר להם רב פפא את הדבר,

האיכא

אחרי שנפסק הקילוח

ניצוצות

[טיפות קטנות] ואותן טיפות בודאי שהיו מעורבות בפסולת ונבררו ממנה על ידם!

אמר ליה רבינא:

ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי

כי היה להם הרבה שכר, וכאשר נפסק הקילוח הם משליכים את הנשאר ולא בוררים את הטפות מהפסולת .

עוד שנינו:

ונותנין ביצה במסננת

של חרדל.