Shabat 138b — el Talmud en español

ואמר שמואל משום רבי חייא

: מאחר שלא אסרו חכמים עשיית מחיצות, לכן

כילת חתנים

שאין לה גג אלא מחיצותיה משופעות מלמעלה מאמצע המטה כלפי צדדיה -

מותר לנטותה ומותר לפורקה

.

אמר רב ששת בריה דרב אידי: לא אמרן

אלא

ש

הקצוות העליונות של שתי המחיצות קרובות זו לזו, ו

אין בגגה

של הכילה

טפח, אבל יש בגגה טפח

יש בה שיעור אהל והיא

אסורה.

ו

גם

כי אין בגגה

עצמו

טפח, נמי לא אמרן

שמותר,

אלא שאין בפחות משלשה

טפחים סמוך לגגה רוחב טפח, ובמקום ששתי המחיצות מתרחקות אחת מהשניה שיעור טפח, יש כבר מרחק שלשה טפחים מהגג.

אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה

רוחב

טפח

-

אסור,

כי נחשב הדבר שיש לכילה גג טפח מדין לבוד , שהרי אפשר להוריד את השיפוע העליון למקום ששם יש בין המחיצות טפח, וכך יש גג בלתי משופע ברוחב טפח.

ולא אמרן

שכילת חתנים מותרת,

אלא

במקום

שאין בשיפועה

של כל אחת מהמחיצות

טפח,

וכל הכילה מאהילה על פחות משני טפחים, ולא עושים אותה כדי להגן אלא לנוי .

אבל יש בשיפועה

של אחת המחיצות

טפח

אין היא נחשבת למחיצה אלא לאהל כיון שיש מתחתיה אויר טפח, שכן ההלכה היא ש

שפועי אהלים כאהלים דמו

.

ולא אמרן

בה היתר,

אלא דלא נחית מפוריא

[שלא יורד הכסוי מסביב המטה אל מתחת למשטח המטה ]

טפח.

אבל נחית מפוריא טפח

-

אסור,

ואף שאין איסור בעשיית מחיצות, כאן אין עיקר האיסור משום המחיצות אלא משום המטה שהיא אהל, ובמטה לא אסרו חכמים משום אהל אלא בתנאי שיש שם מחיצות, מפני שאין המטה עשויה להגן על מה שתחתיה .

ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא

[כובע של לבד] שיש לו שוליים רחבות

שרי

[מותר] ללובשו בשבת, ואין לחשוש לשוליו משום עשיית אהל.

ורמינן:

והאיתמר: סיאנא

-

אסור

ללובשו בשבת!

ומתרצינן:

לא קשיא, הא

דאסור ללובשו -

דאית ביה

בשוליו שיעור אהל שהוא

טפח. הא

דמותר ללובשו -

דלית ביה טפח.

ותמהינן:

אלא מעתה, שרביב בגלימא טפח

[הוציא את הטלית להלן מראשו טפח]

הכי נמי דאסור

משום עשיית אהל בשבת?! והדרינן ואמרינן:

אלא

אין בלבישת בגד או כובע משום עשיית אהל, ואם יש סיבה לאסור לבישת כובע עם שוליים בשבת, אין זה אלא ברשות הרבים מחשש שמא תעיפנו הרוח מראשו, ויבוא להעבירו ארבע אמות ברשות הרבים.

הילכך, משום הא

לא קשיא

הסתירה בדבר לבישת הכובע עם השוליים, כי

הא

שמותר ללובשו הוא בכובע

דמיהדק

לראשו, שאין חשש שתשאנו הרוח , ואילו

הא

שאסור ללובשו הוא בכובע

דלא מיהדק

.

שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב הונא: אימא

לן איזי

[אמור לנו חביבי]

הנך מילי מעלייתא

[את אותם דברים משובחים]

דאמרת לן משמיה דרב, תרתי

[אשר שנים מהם היו]

ב

הלכות

שבת וחדא ב

ענינה של

תורה.

שלח ליה

:

א.

הא דתניא: גוד בכיסנא

[נוד עם רצועות] המונח על אחד העמודים שעליו תולים אותו בקביעות -

מותר לנטותו

בשבת,

לפי שהוא מוכן מערב שבת לתליה, ותליתו חשובה כתוספת אהל עראי המותרת .

על כך

אמר רב: לא שנו

בזה היתר

אלא בשני בני אדם

שאינם מותחים אותו היטב.

אבל באדם אחד

שמותחו היטב -

אסור

.

אמר אביי: וכילה

שרוצים להביאה מתוחה כמו שהיא ולנטותה על המטה,

אפילו בעשרה בני אדם אסור

לנטותה, כי היא רחבה ו

אי אפשר דלא מימתחא פורתא

[אי אפשר שלא תמתח קצת יותר משהיתה מתוחה] בשעה שנוטין אותה .

ב.

אידך

מילתא שאמרתי בשם רב בהלכות שבת

מאי היא?

דתניא: כירה שנשמטה אחת מירכותיה

[רגליה] -

מותר לטלטלה

לצורך גופה או מקומה כדין כלי שמלאכתו לאיסור . נשמטו

שתים

מרגליה

אסור

לטלטלה כלל משום שבטל ממנה שם כלי, כי אינה יכולה לעמוד רק על שתי הרגלים הנותרות.

רב אמר

: אפילו נשמט לה רגל

חד נמי אסור

לטלטלה כלל, אך לא משום מוקצה, אלא שיש לגזור

גזירה שמא יתקע

את רגלה בחוזקה כשיבוא להחזירה ויתחייב משום בונה .

ג. ענינה של

תורה

:

דאמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל. שנאמר: "והפלא ה' את מכותך"

(דברים כ"ח נ"ט).

"הפלאה" זו איני יודע מהו

ענינה?

כשהוא אומר: "לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא,

ואבדה חכמת חכמיו ובינה נבוניו תסתתר" (ישעיה כ"ט י"ד)

הוי אומר: הפלאה

-

זו תורה

שתשכח מהם , שהרי היא חכמתם ובינתם.

תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם

ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל.

שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלקים, והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'"

(עמוס ח' י"א).

וכתיב: "ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"

(עמוס ח' י"ב).

בפסוקים אלו כתוב פעם אחת "דבר ה'" בלשון יחיד, ופעם אחת "דברי ה'" בלשון רבים, הרי שיש שלשה סוגי דברים שישכחו . ואלו הם:

א.

דבר ה'

-

זו הלכה,

דכתיב: "להגיד לכם את דבר ה'" (דברים ה' ה').

ב.

דבר ה'

-

זה הקץ,

דכתיב: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה" (עזרא א' א').

ג.

דבר ה'

-

זו נבואה,

דכתיב: דבר ה' אשר היה אל הושע (הושע א' א').

ומאי "ישוטטו לבקש את דבר ה'"

שמשמעו שיסתובבו ממקום למקום בעיר אחת?

אמרו: עתידה אשה שתטול ככר של תרומה, ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין

לענות לה אפילו על שאלה כזו שהיא מעשים שבכל יום .

והוינן בה: איך יתכן שלא ידעו בבתי מדרשות עלנות

אם טהורה היא ואם טמאה היא,

והרי התורה שבכתב כתובה לפניהם, ו

בהדיא כתיב ביה

בככר שהוא מקבל טומאה, שנאמר:

"מכל האכל אשר יאכל ... יטמא"

(ויקרא י"א ל"ד).

ומשנינן:

אלא

שאלתה היא -

לידע אם

הככר שנטמאה מתנור טמא,

ראשונה

לטומאה

היא, ואם שניה

לטומאה

היא, ואין מבין

לענות לה.

ומקשינן:

הא נמי

הלכה מפורשת ב

מתניתין היא,

ואין להעלות על הדעת שהמשנה תשכח .

כדתנן: השרץ שנמצא בתנור

-

הפת שבתוכו

היא

שניה לטומאה,

לפי

שהתנור

שנטמא מהשרץ הוא

תחילה

[ראשון לטומאה] ועושה את הפת שבתוכו שניה לטומאה.

ומשנינן:

מסתפקא להו

הבנת הדין ומקורו ולא ידעו לתרץ על

הא

קושיא שהקשה רב אדא כמו שתירץ רבא .

דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא

: מדוע הפת שבתנור היא רק שניה לטומאה? והלוא סתם תנור הוא של חרס ודינו שנטמא כשהשרץ נמצא באוירו אף כשלא נגע בו, וכיון שכך,

ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה

[יש לנו להחשיב את התנור כאילו הוא מלא טומאה],

ותיהוי פת ראשונה

כאילו נגעה בשרץ עצמו!

אמר ליה

רבא:

לא אמרינן "ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה",

וכך מוכח מהדין שדרשה הברייתא מהפסוק.

דתניא: יכול יהו כל הכלים

הנמצאים בתוך כלי חרס שיש שרץ בתוך אוירו -

מיטמאין באויר כלי חרס?

תלמוד לומר: "כל אשר בתוכו יטמא ... מכל האוכל אשר יאכל".

(ויקרא י"א לג - לד) רק

אוכלין מטמאין באויר כלי חרס, ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס.

התורה מלמדת כאן שני דברים:

א. כלי חרס מקבל טומאה מאוירו ומטמא אחרים מאוירו, אבל אין הוא מלא טומאה, שאילו היה כך, מדוע כלי עץ או מתכת שנמצא בתוך הכלי חרס לא נטמא, והלוא הוא מקבל טומאה מגבו .

ב. אין כלי נטמא אלא מאב הטומאה ולא מראשון, ולכן הכלים שנמצאים בכלי חרס לא מקבלים ממנו טומאה.

תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל,

ואפילו תורה שבעל פה לא תשכח

שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו"

(דברים ל"א כ"א).