Shabat 130a — el Talmud en español

--- title: "חברותא - שבת — פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0018L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0018L5" --- פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה

Оригинал главы פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה

הקדמה לפרק רבי אליעזר דמילה

בפרק הקודם שנינו "וכל צרכי מילה עושין בשבת".

ועתה, בפרק שלפנינו, מבוארים בפרטות כל דיני מילה בשבת.

הנושא הראשון, המתבאר במשנתינו, הוא המחלוקת שבין רבי אליעזר ורבי עקיבא, האם הותרו בשבת גם ההכנות למצות מילה [הנקראות "מכשירי מילה"], הכרוכות בעשיית מלאכה בשבת.

וכגון, הבאת סכין המילה דרך רשות הרבים, שהיא רק הכנה למצוה, ואפשר לעשותה גם מערב שבת, האם גם היא דוחה את השבת.

מתניתין:

רבי אליעזר אומר

: תינוק שמצוה למולו בשבת,

אם לא הביא

המוהל את

כלי

המילה [הסכין, הקרוי איזמל]

מערב שבת

למקום שבו הוא מל את התינוק -

מביאו בשבת

, דרך רשות הרבים, כשהסכין

מגולה

, בפני הכל [והטעם יתבאר בגמרא].

וב

שעת ה

סכנה

, כשגזרו השליטים הגויים לאסור את מצות המילה -

מכסהו

לסכין המילה ומביאו לרשות היחיד דרך רשות הרבים,

על פי עדים

, שיעידו שהוא מביא סכין של מילה, כדי לא יחשדוהו בטלטול בעלמא.

ועוד אמר רבי אליעזר

: אם אין סכין למול,

כורתים עצים לעשות

מהם

פחמין,

ובפחמים מבעירים אש, כדי

לעשות כלי ברזל

, סכין למילה.

וסברת רבי אליעזר היא שכשם שהמצוה עצמה דוחה את השבת, גם מכשיריה דוחים.

ורבי עקיבא חולק:

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת,

כגון מכשירי מילה,

אינה דוחה את השבת.

ורק מלאכה

שאי אפשר לעשותה בערב שבת,

כגון המילה עצמה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, כיון שזמנה ביום השמיני, רק היא בלבד

דוחה את השבת.

גמרא:

איבעי להו

: האם

טעמא דרבי אליעזר

שאמר כי צריך להביא את הסכין כשהיא מגולה, הוא

משום חבובי מצוה,

כדי לפרסם שמצות מילה היא חשובה וחביבה עליו כל כך, שמחלל עליה את שבת.

או דלמא

, סובר רבי אליעזר שמביאו מגולה,

משום חשדא,

כדי שלא יחשדוהו שהוא מטלטל חפץ בעלמא.

והא דאמרינן בסיפא "ובסכנה מכסהו על פי עדים", זהו בודאי משום חשדא, וספק הגמרא הוא רק על האמור ברישא דמתניתין "מביאו בשבת מגולה" [רש"י].

והוינן בה: הך בעיין,

למאי נפקא מינה?

ומבארינן: האם שרי

לאתויי

סכין כשהיא

מכוסה, על פי עדים.

אי אמרת

טעמיה

משום חבובי מצוה,

רק

מגולה

-

אין,

שכך יתפרסם הדבר. אבל

מכוסה לא.

אלא, אי אמרת

טעמיה

משום חשדא, אפילו

אם יביאו

מכוסה

על פי עדים,

שפיר דמי

למעבד הכי.

מאי?

ופושטת הגמרא:

איתמר, אמר רבי לוי: לא אמרה רבי אליעזר, אלא לחבובי מצוה.

תניא נמי הכי: מביאו

לסכין

מגולה, ואין מביאו מכוסה, דברי רבי אליעזר.

אמר רב אשי: מתניתין

, משנתינו,

נמי דייקא

שזהו הטעם.

דקתני "ובשעת הסכנה, מכסהו

-

על פי עדים".

ומדייקינן:

בסכנה, אין,

רק אז יכסהו, ויעשה זאת על פי עדים. אבל

שלא בסכנה, לא

יכסנו אלא יוליכנו בגלוי.

שמע מינה

שטעמו של רבי אליעזר הוא משום

חבובי מצוה

.

שמע מינה.

תניא אידך: מביאו

לסכין

מגולה, ואין מביאו מכוסה, דברי רבי אליעזר.

רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה, שהיו מביאין

את הסכין,

מכוסה על פי עדים.

איבעי להו

: הך

עדים דקאמר

שיכסה בפניהם, האם כונתו:

איהו

, המביא את הסכין

ו

עוד עד א

חד.

או דלמא: הוא

המביא,

ו

צריך עוד

תרי

עדים.

תא שמע

ממה ששנינו במשנתינו:

ובסכנה מכסהו על פי עדים.

והכי מוכיחינן:

אי אמרת בשלמא הוא, ותרי

חוץ ממנו -

שפיר

קרי להו "עדים".

אלא אי אמרת,

שהכונה

הוא ו

עוד

חד,

אם כן

מאי

טעמא קרי להו

"עדים"

בלשון רבים, וכי האדם הוא עד על עצמו?

ומשנינן: לעולם הוא וחד. כי אין עדות זו עדות ממש, כיון שאינה אלא להוציא מהחשד. ומכל מקום, קרי להו

"עדים",

מפני

ש

הוא והעד הנוסף

ראויים להעיד במקום אחר

, כשאינו נוגע בעדות.

שנינו במשנה:

ועוד אמר רבי אליעזר

כורתין עצים לעשות פחמין כדי להבעירם לצורך עשיית כלי ברזל.

תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר, היו כורתין עצים

כדי

לעשות פחמין לעשות כלי ברזל בשבת.

[ובמתכוין היו גורמים שיהיו צריכים לכך, משום חבוב מצוה. תוס' יבמות יד א].

במקומו של רבי יוסי הגלילי

שהתיר אכילת עוף שהתבשל בחלב -

היו אוכלין בשר עוף בחלב.

לוי איקלע,

נזדמן,

לבי יוסף רישבא,

שהיה צייד עופות.

קריבו ליה,

הגישו לפניו,

ריש טוותא

[יש גורסין:

טווסא

] ראש של טווס כשהוא מבושל

בחלבא.

לא אכל

לוי מהתבשיל.

כי אתא

לוי

לקמיה דרבי,

וסיפר לו את אשר אירע לו,

אמר ליה

רבי: מדוע רק דאגת לעצמך ולא אכלת, ו

אמאי לא תשמתינהו

, מדוע לא נידת אותם עד שיחדלו מהנהגתם.

אמר ליה

: אותו המקום,

אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה

.

ואמינא, דילמא

רבי יהודה בן בתירא

דרש להו כ

דברי

רבי יוסי הגלילי.

דתנן: רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר

בתורה

"לא תאכלו כל נבלה"

.

ונאמר

בהמשך אותו פסוק

"לא תבשל גדי בחלב אמו".

ודורש רבי יוסי הגלילי: רק

את

מה

שאסור

לאכלו

משום נבלה, אסור לבשל

אותו

בחלב.

וכי תימא: גם

עוף, שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור

גם הוא

לבשלו בחלב?

תלמוד לומר

"לא תבשל לגדי

בחלב אמו"

. מי שיש לו חלב אם הוא שאסור לבשלו בחלב,

יצא עוף, שאין לו חלב אם,

שמותר לבשלו בחלב.

אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל, שהיו עושין כ

דברי

רבי אליעזר

,

והיו

בני אותה עיר,

מתים בזמנן,

בזקנותם.

ולא עוד. אלא שפעם אחת גזרה מלכות

הרשעה, גזרה על ישראל על

מצות

המילה, ועל אותה עיר לא גזרה.

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקבלו

ישראל

עליהם

אותה

בשמחה, כגון

מצות מילה,

דכתיב

בה

"שש אנוכי על אמרתך

-

כמוצא שלל רב""

, והיינו מצות מילה, שהיתה בשעה שנצטוה בה אברהם אבינו "אמירה" יחידה, שהרי היא קדמה לשאר אמירות -

עדיין עושין אותה בשמחה,

שעושין סעודה לכבודה. והיא חביבה עליהם ביותר, מפני שהיא מוכיחה עליהם שהם שומרי מצוות בכל שעה ושעה, אף בשעה שאינם מקיימים מצוות אחרות, כגון בהיותם בבית המרחץ.

ו

מאידך,

כל מצוה שקבלו

אותה

עליהם בקטטה, כגון עריות, דכתיב

בהו

"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו"

שבכה

על עסקי משפחותיו,

מחמת שנאסרו עליהם קרובותיהם,

עדיין עושין אותה בקטטה

.

ד

הא

ליכא כתובה

שאין כתובה, בזמן כתיבתה,

דלא רמו בה,

שלא מתרחש בה

תיגרא,

מריבה אודותיה.

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה

ומצוה

שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה

כדי לקיימן אפילו

בשעת גזרת המלכות, כגון

שלא לעבוד

עבודת כוכבים,

ומצות

מילה

-

עדיין היא מוחזקת בידם.

וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה

כדי לקיימה אפילו

בשעת גזירת המלכות, כגון

מצות

תפילין

-

עדיין היא מרופה,

רפויה,

בידם.

והראיה שהיתה מצות תפילין רפויה בידם ולא מסרו נפשם עליה, היא מהא

דאמר רבי ינאי: תפילין צריכין

להקפיד להניחם רק בשעה שה

גוף נקי

כדי שלא יפיח בהם, ואם אינו נקי לא יניחם.

וצריך לדקדק בכך

כ

מו שהקפיד

אלישע בעל כנפיים

, שהיה מדקדק במצות תפילין ואף מוסר נפשו עליה, ומסתמא גם הקפיד על הלכות נקיון הגוף בשעת הנחתן. ולכן הוא דוגמא לאחרים כיצד לנהוג בהקפדה על נקיון הגוף להנחת תפילין [לפי התוס' לעיל מט א].

ומבארינן:

מאי היא

ההקפדה הנדרשת על נקיון הגוף בהנחת תפילין?

אמר אביי

: שיניח תפילין רק בשעה שיכול להעמיד עצמו

שלא יפיח בהן

מלמטה בשעה שהם מונחים עליו עד שיסירם מעליו.

רבא אמר

: אדם ער הרי הוא מוחזק שיכול להעמיד את עצמו מלהפיח, ולכן ההקפדה על נקיון הגוף שאמר רבי ינאי היא רק ביחס לכך

שלא ישן בהם

, שמא בשנתו יפיח, בהיותו לבוש בהם [רש"י לעיל מט א. אך תוס' מבארים שרבא מדבר באדם ער, שאין לו להניח תפילין אם הוא חושש שמא ירדם ויישן בהם, ואביי לא חושש לכך].

וזו הסיבה מדוע היתה מצות תפילין רפויה בידם, משום שקשה לשומרן בגוף נקי. [רש"י ושיטה לר"ן, והרשב"א חולק].

והראיה שהיתה רפויה בידם היא מכך שלא מצינו שמסרו נפשם עליה מלבד אלישע בעל כנפיים [ולתוס' הראיה היא מכך שאלישע עצמו לא מסר נפשו עליה]. וכדלהלן:

ואמאי קרו ליה "אלישע בעל כנפים"?

משום מעשה שהיה:

שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו,

יקדחו [לעיל הגירסא היא ינקרו]

את מוחו.

והיה אלישע מניח תפילין, ויצא לשוק

כשהוא לבוש בהם.

וראהו קסדור,

שוטר ממונה מטעם השלטון,

אחד.

רץ

אלישע וברח

מלפניו, ורץ

הקסדור

אחריו.

כיון שהגיע

הקסדור

אצלו, נטלן

אלישע

מראשו, ואחזן בידו.

אמר ליה

הקסדור:

מה בידך?

אמר לו: כנפי יונה.

פשט

אלישע

את ידו, ונמצאו בה כנפי יונה.

ולפיכך,

על שם הנס,

היו קוראים אותו

: אלישע

בעל כנפים.

והוינן בה: ו

מאי שנא "כנפי יונה" דאמר ליה, ולא אמר ליה

כנפי

שאר עופות?

ומבארינן:

משום דדמיא כנסת ישראל

-

ליונה. שנאמר "כנפי יונה נחפה

, מכוסה

בכסף. ואברותיה

כנפיה - מכוסות

בירקרק

חרוץ"

, בזהב טוב.

והדמיון ליונה הוא:

מה יונה זו, כנפיה מגינות עליה,

והיא נלחמת בהם ולא בחרטומה.

אף ישראל מצוות מגינות עליהן.

אמר רב אבא בר רב אדא אמר רב יצחק: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת

[דרך גגות ודרך חצירות].