Shabat 127b — el Talmud en español

ומתרצינן: רבי יוחנן בא לפרש משנתנו, שכל

הני

ששה דברים,

נמי

-

בהני

, באלו שלשה דברים שנשנו במשנה,

שייכי

, הם בכללם.

הכנסת אורחים וביקור חולים הם בכלל "גמילות חסדים".

ועיון תפילה נמי בכלל זה, משום ש"גומל חסד" לעצמו, דכתיב [משלי י"א] "גומל נפשו - איש חסד".

השכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה הם בכלל "תלמוד תורה".

והדן את חבירו לכף זכות בכלל "והבאת שלום", שמתוך שדנו לכף זכות ואומר שלא חטא כנגדו, יש שלום ביניהם.

תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו

מהשמים

ל

כף

זכות.

ומעשה באדם אחד

שירד מגליל העליון, ונשכר

לעבוד

אצל בעל הבית אחד

שהיה

בדרום,

במשך

שלוש שנים.

ערב יום הכפורים

[יש גורסין:

ערב הרגל

]

אמר לו: תן לי שכרי, ואלך, ואזון את אשתי ובני.

אמר לו: אין לי מעות.

אמר לו: תן לי פירות

עבור שכרי.

אמר לו: אין לי.

אמר לו:

תן לי קרקע.

אמר לו:

אין לי.

אמר לו:

תן לי בהמה.

אמר לו:

אין לי.

אמר לו:

תן לי כרים וכסתות.

אמר לו:

אין לי.

מה עשה אותו שכיר?

הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש,

בצער גדול.

לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו, ו

לקח

עמו

גם

משוי של ג' חמורים

טעונים,

אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו

של השכיר.

אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.

אמר לו

, שאל בעל הבית את השכיר:

בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי

לך:

אין לי מעות

-

במה חשדתני?

השיב לו:

אמרתי, שמא פרקמטיא

סחורה

בזול נזדמנה לך, ולקחת

אותה לעצמך

ב

מעות ה

הן

ולכן לא היו בידך מעות לשלם שכרי.

שאלו עוד:

ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי

לך:

אין לי בהמה, במה חשדתני?

השיב לו:

אמרתי, שמא מושכרת

היא

ביד אחרים.

שאלו עוד:

בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך: אין לי קרקע, במה חשדתני?

השיב לו:

אמרתי, שמא

הקרקע מוחכרת

ביד אחרים

היא [שנתת לאדם אחר שיעבוד בה, כדי שיעלה לך סך מסוים של כורים כל שנה].

שאלו:

ובשעה, שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני?

השיב לו:

אמרתי שמא

הפירות

אינן מעושרות

.

שאלו:

ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?

השיב לו: אמרתי:

שמא הקדיש

מר את

כל נכסיו לשמים.

אמר לו

בעל הבית:

העבודה

. [לשון שבועה].

כך

אכן

היה

המעשה. ש

הדרתי את כל נכסי בשביל הורקנוס בני,

מפני

שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי

שהיו

בדרום, התירו לי כל נדרי.

ואתה, כשם שדנתני ל

כף

זכות

כך

המקום ידין אותך לזכות.

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד

שפדה

מהשבי

ריבה,

נערה

אחת, בת ישראל.

ו

בהגיעם

למלון, השכיבה תחת מרגלותיו

.

למחר, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו

.

ואמר

, ושאל

להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי

-

במה חשדתוני?

השיבו לו:

אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי,

שאינו מכירו במידותיו שיהיה אפשר לסמוך עליו שלא יחטא ולכן שמרת עליה למרגלותיך.

ושאלם עוד:

בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני?

השיבו לו:

אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.

אמר להם: העבודה

. לשון שבועה.

כך

אכן

היה.

ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות

-

כך המקום ידין אתכם לכף זכות.

תנו רבנן: פעם אחת הוצרך

לבקש

דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת

נכרית,

שכל גדולי רומי

היו

מצויין אצלה.

אמרו: מי ילך

לבקש ממנה?

אמר להם רבי יהושע: אני אלך

.

הלך רבי יהושע ותלמידיו

.

כיון שהגיע לפתח ביתה, חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות

, ונכנס,

ונעל

את

הדלת בפניהן

.

אחר שיצא, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.

ואמר

ושאל

להם: בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני?

השיבו לו:

אמרנו, כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה.

שאלם עוד:

בשעה שנעלתי

את הדלת,

במה חשדתוני?

השיבו לו:

אמרנו, שמא דבר מלכות

שצריך להסתירו

יש בינו לבינה.

שאלם עוד:

בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?

השיבו לו:

אמרנו, שמא ניתזה צינורא,

רוק,

מפיה על בגדיו של רבי,

והרי גזרו חכמים על הנכרים שיטמאו כזבים.

אמר להם:

העבודה

.

כך היה. ואתם,

כשם שדנתוני

ל

כף

זכות, המקום ידין אתכם לזכות,

שנינו במשנה:

מפנין תרומה טהורה.

והוינן בה:

פשיטא

שמטלטלין תרומה, שהיא ראויה לאכילה. ומה חידש לנו התנא בזה?

ומבארינן:

לא צריכא

לאשמועינן, אלא בתרומה

דמנחא

הנמצאת

ביד ישראל

.

מהו דתימא, כיון דלא חזיא ליה

לישראל,

אסור

לו לטלטלה, שלגביו היא מוקצה.

קא משמע לן,

ד

כיון דחזיא לכהן, שפיר דמי

לטלטלה אף לישראל.

שנינו במשנה:

ו

מפנין את ה

דמאי.

והוינן בה: מאי טעמא שרי לטלטולי?

הא

דמאי

לא חזי ליה

, אינו ראוי לאכילה עד שיעשרנו, ואם כן מדוע אינו נחשב מוקצה כדין טבל? ומבארינן: אין הדמאי נחשב מוקצה כי הוא חלוק מטבל.

כי טבל הוא מוקצה לפי שאינו ראוי לאכילה לכל אדם, אבל דמאי ראוי לאכילה לעניים.

ולכן גם לכל אדם הוא חשוב ראוי לאכילה. שאצל כל אדם ניתן לומר:

כיון דאי בעי, מפקר

ליה לנכסיה, והוה עני, ו

אז הרי

חזיא ליה

לאכילה, היות ולא גזרו על עניים איסור אכילת דמאי.

הילכך,

השתא נמי

, אף שלא הפקיר נכסיו, חשיב כאילו

חזי ליה.

דתנן

במסכת דמאי:

מאכילין את העניים

דמאי,

משום שלא גזרו עליהם חכמים לעשר, לפי שהם מחזרים על הפתחים של עמי ארצות, וסמכו על זה שרוב עמי הארץ מעשרין.

ו

כן מאכילין דמאי

את האכסניא,

חיל של מלך ישראל, כיון שפרנסתם מוטלת על בני העיר, מאכילין אותם

דמאי.

ואמר רב הונא: תנא: בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי.

בית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי

.

שנינו במשנה:

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו.

קא סלקא דעתין שניטלה ממנו בין תרומת מעשר שנותן הלוי מתוך המעשר שניתן לו, ובין תרומה גדולה שנותן הישראל שני חלקי מאה מתוך כל התבואה.

ומקשינן: כיון דמתוקן הוא -

פשיטא

שמותר לטלטלו?

ומבארינן:

לא צריכא

, אלא

שהקדימו

לעשר את המעשר ראשון בעוד התבואה היתה

בשבולים

, שעדיין לא נתמרחה התבואה, והיתה פטורה אז מן המעשרות,

ונטלה

הימנו

אז רק

תרומת מעשר

שנותן הלוי מתוך המעשר ראשון,

ו

עדיין

לא ניטלה הימנו תרומה גדולה

, שנותן הישראל מתוך כל התבואה.

וכי הא דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו

לעשרו [בטרם התמרח, ולפני שהרים ממנו תרומה גדולה], בעוד התבואה

בשבולין

הרי הוא

פטור מתרומה גדולה

.

וילפינן ממה

שנאמר

בהפרשת תרומת מעשר של הלויים מן מעשר ראשון:

"והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר".

והכי דרשינן לה: דוקא

מעשר מן המעשר אמרתי לך

להפריש,

ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר

ראשון.

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי,

דדרשינן שרק תרומת מעשר מוציאין מהמעשר ראשון, אם כך,

אפילו הקדימו

להפריש מעשר ראשון לפני הפרשת תרומה

בכרי,

לאחר שהתמרחה התבואה והתחייבה בתרומות ובמעשרות,

נמי ליפטר?

אמר ליה: עליך אמר קרא

גבי תרומת מעשר:

"מכל מתנותיכם תרימו

את כל תרומת ה'". "כל", ריבוייא הוא, לומר לך שתוציא ממעשר ראשון כל צד תרומה שבו, אפילו אם הקדים להפריש את המעשר לפני הפרשת תרומה גדולה.

והוינן בה:

ומאי ראית

למידרש מקרא ד"והרימותם" מיעוטא למעשר ראשון שהקדימו בשבלים, ולרבויי מקרא ד"כל" את מי שהקדים מעשר ראשון בכרי? אימא איפכא?

אמר ליה:

האי, אידגן,

התמרח, שנגמרה כבר מלאכתו וחלה עליו חובת תרומה [דכתיב "ראשית דגנך"]. הילכך חייב הלוי להוציא תרומה גדולה שבה [שני חלקי מאה מהמעשר], ולתתה לכהן, ואחר כך לתת לו אחד מעשרה מכל המעשר.

ו

אילו

האי

, שהקדימו לעשרו כשהוא בשבלין,

לא אידגן,

ולא נתחייב עדיין במעשר ראשון אלא הוא הקדים והפרישו. הילכך, דרשינן לפטור את מה שעדיין לא נתחייב.

שנינו במשנה:

ומעשר שני

והקדש שנפדו.

ומקשינן: הני

פשיטא

דשרי לטלטלם, שהרי הם מותרים באכילה?

ומבארינן:

לא צריכא

לאשמועינן, אלא באופן

שנתן את הקרן

עבור פדיונם,

ולא נתן את החומש,

שלא נהג כדין בעל הבית הפודה, שמחויב להוסיף חומש על הפדיון.

והא קא משמע לן

התנא,

דאין

ה

חומש מעכב

את הפדיון.

שנינו במשנה:

והתורמוס היבש

מפני שהוא מאכל לעזים.

ומדייקינן:

דווקא

תורמוס שהוא

יבש

.

אבל

תורמוס

לח

-

לא

מטלטלינן.

והוינן בה:

מאי טעמא?

ומבארינן:

כיון ד

הוא

מריר,

מר - הבהמה

לא אכלה.