Shabat 120a — el Talmud en español

והמכשלה הזאת תחת ידך.

דברים

, טעמי תורה הנסתרים,

שאין בני אדם עומדין עליהם

על בוריין לאומרם כהלכה]

אלא אם כן נכשלים בהן

בכך שאומרים אותן פעמים אחדות בצורה משובשת, אם הם

ישנן תחת ידיך

-

קצין תהיה לנו.

תהיה לנו לראש, ותלמדינו תורה.

ומתאר ישעיה הנביא את תשובתו של האיש שביקשו ממנו ללמדם:

"ישא ביום ההוא לאמר: לא אהיה חבש

".

אין "ישא" אלא לשון שבועה

.

וכן הוא

, הכתוב בעשרת הדברות

אומר: "לא תשא את שם ה'

אלהיך לשוא", שהוא איסור שבועה לשקר.

"לא אהיה חבש

" -

לא אהיה

, איני רגיל להיות

מ

הללו אשר הם

חובשי עצמן בבית המדרש

.

"ובביתי, אין לחם ואין שמלה

" -

שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא.

ומכאן מוכח שאכן נשארו בירושלים אנשי אמנה האומרים את האמת!?

ומתרצינן:

וממאי

כי מחמת שהוא איש אמת הוא עונה להם שאינו יודע?

דילמא

שאני התם, דאי אמר להו גמירנא,

שאני יודע ללמוד וללמד,

אמרו ליה: אימא לן!

אמור לנו ולמדנו את אשר אתה יודע!

אלא עדיין יש להקשות, שמוכח מדבריו שהוא איש אמנה. שהרי היתה בידו האפשרות להתחמק מבלי שיודה שלא חבש את עצמו בבית המדרש. ד

הוה ליה למימר

: שיכל לומר

גמר ושכח

, שלמד ושכח.

ואם כן

מאי

זה שאמר

"לא אהיה חבש

" - ש

כלל

לא לא למד בבית המדרש, ומוכח שנשארו אנשי אמנה.

ומתרצינן:

לא קשיא

.

כאן

-

בדברי תורה,

נשארו אמנם אנשי אמנה.

כאן

-

במשא ומתן

, לא נשארו, ואליהם התייחס הכתוב.

מתניתין:

התירו חכמים להיות

מצילין

מהדליקה

סל מלא ככרות

-

אף על פי שיש בו מאה סעודות, ועיגול

גדול

של דבילה,

אף על פי שיש בו מזון להרבה סעודות,

וחבית של יין.

ואומר

גם

לאחרים: בואו והצילו לכם

, לצרכי סעודתכם .

ואם היו פיקחין

-

עושין עמו חשבון אחר השבת

, עבור שכר עבודתן לפני שיתנו לו את מה שהצילו .

להיכן מצילין אותן

, את המזונות?

לחצר המעורבת

. וזה היתר מיוחד להציל מהדליקה, אבל על דברים אחרים גזרו שלא להצילם שמא יבוא לכבות את הדליקה.

בן בתירא אומר

: מצילין

אף ל

חצר

שאינה

מע ורבת.

ולשם

[לחצר המעורבת לתנא קמא, ולבן בתירא אפילו לחצר שאינה מעורבת],

מוציא כל כלי תשמישו

הדרושים לו לצורך יום השבת עצמו,

ו

כמו כן הוא

לובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף

, ומוציא .

רבי יוסי אומר

: לובש לכל היותר

שמונה עשר כלים

, בגדים מסוימים, וכפי שיתבאר בגמרא, ואינו רשאי לפושטם וללבוש ולהוציא בגדים אחרים.

פושט,

וחוזר ולובש

בגדים אחרים,

ומוציא

.

ואומר לאחרים: בואו והצילו עמי.

גמרא:

שנינו במשנה שיכולין להציל סל מלא ככרות.

והוינן בה:

והא תנא ליה רישא

שמצילין

שלש סעודות, ותו לא!

אמר רב הונא: לא קשיא

.

כאן

, משנתנו -

בבא להציל

בסל אחד בפעם אחת, יכול הוא להציל את הסל האחד למרות שיש בו ככרות רבות.

כאן

, ברישא שמותר להציל רק מזון שלש סעודות, המדובר -

בבא לקפל

, לאסוף ולחבר כמה סלים יחד כדי להוציא בכולם יחד מזון שלש סעודות, שכל סל הוא טירחה בפני עצמה. הילכך:

בא להציל

-

מציל את כולן. בא לקפל

-

אינו מקפל אלא מזון שלש סעודות.

רב אבא בר זבדא אמר רב: אידי ואידי

-

בבא לקפל, ולא קשיא

.

כאן

-

לאותה חצר,

מותר אפילו ככרות רבות לפי שאין טורח רב בכך.

כאן

-

לחצר אחרת

, מותר רק מזון שלש סעודות מפני הטורח שבדבר.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע: פירש טליתו, וקיפל

, ואסף אוכלין

והניח

בטלית,

ו

שוב

קיפל

אסף אוכלין

והניח

בטלית, וביחד היו יותר ממזון שלש סעודות -

מאי?

האם

כבא להציל דמי,

שהרי מוציאן כשהם כרוכים בטלית אחת וכמציל בסל אחד הוא.

או

דילמא כיון שטורח באסיפתם לטלית -

כבא לקפל דמי

.

תא שמע

מדאמר רבא: אטעיה

הטעה

רב שיזבי לרב חסדא, ודרש

לפניו הלכה שאינה נכונה, והודה לו רב חסדא.

וכך דרש לו על הברייתא שהובאה לעיל [קיז ב], שאם נשברה חבית בראש הגג מביא כלי ומניח תחתיה כדי להציל את מה שנוזל מהחבית:

ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות!

וממה שאמר רבא שהטעה רב שיזבי את רב חסדא בהלכה זו,

שמע מינה

: שהאוסף אוכלין בכלי אחד, כגון כאן שמטפטף הנוזל מהחבית אל הכלי לאט לאט -

כבא להציל דמי,

כיון שעושה זאת בכלי אחד,

ושפיר דמי

להציל יותר משלש סעודות.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי טעותא?

דהיינו, מנין לך שרב שיזבי טועה בהלכה זו? שלכן אתה טוען שהוא הטעה בכך את רב חסדא.

אמר ליה: דקתני

בברייתא:

ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף.

ויש לדייק: דוקא

כלי אחר הוא דלא

יביא.

אבל בההוא מנא

באותו כלי עצמו -

כמה דבעי מציל

מציל כמה שרוצה.

שנינו במשנה:

ו

מצילין

עיגול של דבילה

, ועושין עמו חשבון עבור עמלם לאחר השבת.

והוינן בה:

חשבון

שעושים עמו -

מאי עבידתיה?

מדוע יש להם להתחשבן עמו על שכר עבודתם? והרי

מהפקירא קזכו

במה שהצילו, ויכולים לקחת הכל לעצמם.

אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן

, להחזיר לו.

אמר רבא

: וכי אנשים

חסידי

ם -

אגרא דשבתא

, שכר עבור עבודתם בשבת

שקלי

נוטלים? ואף שאין זה שכר שבת גמור, שהרי הם זוכים בגוף הדבר מהפקר לעצמם, בכל זאת חסידים צריכים להמנע אפילו משכר כזה.

אלא, אמר רבא: הכא, ב

מציל שהוא אדם

ירא שמים

אך אינו חסיד

עסקינן

.

ולא ניחא

ליה דליתהני מ

ממון של

אחרים,

שלא הפקירו אותו מרצונם, ולכן הוא מחזיר.

ו

מצד שני,

בחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח

.

והכי קאמר: ואם היו

אותם יראי שמים

פיקחין

בהלכות שבת,

דידעי דכהאי גוונא לאו שכר שבת הוא

-

עושין עמו חשבון לאחר השבת.

שנינו במשנה:

ולהיכן מצילין

וכולי. ואומר להם בואו והצילו לכם.

והוינן בה:

מאי שנא הכא

ביחס למזונות

דקתני

"בואו והצילו

לכם

".

ומאי שנא הכא

ביחס לבגדים

דקתני

"בואו והצילו

עמי

"?

אמרי: גבי מזונות קתני "לכם

" -

משום דלא קא חזו

, שאין ראוי לו מתוך המזונות

אלא מזון שלש סעודות

.

אבל גבי לבושים קתני "עמי

" -

משום דקחזי ליה

שראויים לו כל הלבושים שיוציאו

לכולי יומא

.

תנו רבנן: לובש, מוציא ופושט. וחוזר

ולובש ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו

-

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר

: אינו לובש אלא

שמנה עשר כלים

, בגדים מסוימים.

ואלו הם שמנה עשר כלים: מקטורן, אונקלי,

ופונדא. קלבוס של פשתן, וחלוק, ואפיליות, ומעפורת, ושני ספרקין, ושני מנעלים. ושני אנפילאות, ושני פרגד, וחגור שבמתניו, וכובע שבראשו, וסודר שבצוארו.

שבגדים אלו עשוי אדם ללבוש ביחד, ובמקומות הקרים ביותר זו דרך הלבישה, ולכן מציל כך מדליקה, אבל יותר מאלו זה נחשב למשא ואסור.

מתניתין:

רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור

לח

של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור

,

מפני שהוא

, עור הגדי הלח רק

מחרך

, נחרך ולא נשרף ובכך הוא מגין על התיבה שלא תישרף.

ועושין מחיצה

לפני הדליקה

בכל הכלים, בין מלאין

מים

בין ריקנים, בשביל שלא

תעבור הדליקה

.

רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי ש

כלי חרס חדשים

אין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין

המים

את הדליקה.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד

-

נותנין עליה

מים מצד אחר, ואם כבתה

-

כבתה.

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא:

טלית שאחז בה האור מצד אחד

-

פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה

-

כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור

-

פושטו וקורא בו, ואם כבה

-

כבה.

ומבואר שרק לפשוט התירו ולא הותר לשפוך מים על הבגד כדי להגן עליו.