Shabat 101b — el Talmud en español

ואמר ליה

רב לרבי טבלא:

אין מחיצה תלויה מתרת

אלא במים

. וכגון זה ששנו בעירובין פז ב, גבי גזוזטרא שהיא גבוהה מן הים שעושה מחיצה תלויה בגזוזטרא וממלא דרכה, וכן מצינו עוד שם פו א שהתירו חכמים למלאות מבור שבין שתי חצירות על ידי מחיצה תלויה, ומשום ש

קל הוא שהקילו חכמים במים

, אבל בחורבה לא התירו.

ו

הרי

אמאי

מועילה מחיצה תלויה להתיר במים,

הא איכא בקיעת דגים?

כלומר, הרי בהכרח מה שמועילה המחיצה התלויה הוא משום שאנו אומרים "גוד אחית מחיצתא" עד לקרקע, ואם בקיעת דגים שמה בקיעה הרי נתבטלה מחיצה זו.

אלא, שמע מינה, בקיעת דגים לא שמה בקיעה

.

שנינו במשנה:

ספינות קשורות

זו בזו, מטלטלין מזו לזו. אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות, אין מטלטלין מזו לזו:

והניחה הגמרא שהיו הספינות של אדם אחד, וכשאינן קשורות זו לזו, אסור לטלטל מזו לזו, שמא תזוז הספינה השניה - תוך כדי העברת החפץ מספינה לספינה - ויפול החפץ לים, ויש לחוש שמא יביאנו מן הים שהוא כרמלית לספינה שהיא רשות היחיד. ולכן מקשינן: הרי

פשיטא

, שאם הן קשורות זו לזו ואין לחוש לנפילה ולהכנסה, מותר לטלטל מזו לזו, שהרי אין איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד כשהן של אדם אחד!?

אמר

תירץ

רבא: לא נצרכה

משנתנו

אלא

להתיר ביצית

[ספינה קטנה]

ש

היא עומדת

ביניהן

של הספינות, כלומר, אם קשורות הן זו לזו, כי אז מותר לטלטל מזו לזו אפילו דרך הביצית הקטנה שבין שתי הספינות הגדולות, ואף שהיא עצמה אינה קשורה.

אמר

הקשה

ליה רב ספרא

לרבא:

משה

[כלומר, רבינו בדורו כמשה בדורו]

שפיר קאמרת

[ההיטב אמרת]!? והרי

"מטלטלין מזו לזו

",

תנן.

ומשמע שאין אחרת מפסקת, ליכנס בה המטלטל הזה!?

אלא, אמר רב ספרא

לפרש את החידוש במשנתנו שהתירה טלטול מספינה לספינה כשהן קשורות:

לא נצרכה

משנתנו המתירה לטלטל מספינה לספינה כשקשורות הן זו לזו,

אלא

כשהיו שתי הספינות של שני בני אדם ו

לערב ולטלטל מזו לזו

, כלומר, משנתנו באה להשמיענו שיכולים שתי הספינות לערב ביניהם ולטלטל מזו לזו, כי הייתי סבור לומר שאין עירוב מועיל בספינות כיון שאין הן קבועות שם.

וכדתניא: ספינות קשורות זו בזו, מערבין ומטלטלין מזו לזו

.

ואם

נפסקו

הספינות מקשירתן,

נאסרו

בטלטול מזו לזו.

חזרו

הספינות

ונקשרו: בין

שנקשרו

שוגגין

שלא היו יודעים ששבת היום או שקשירה מלאכה היא ממלאכות שבת,

ובין

שנקשרו

מזידין, בין

שהיו

אנוסין

בקשירה,

בין

שהיו

מוטעין

, כלומר, היו מתעסקים בדבר אחר לקושרו ונקשרו הספינות -

חזרו

הספינות

להיתרן הראשון

.

וכן מחצלות הפרוסות לרשות הרבים

, כלומר, מחצלות שעשו מהן מחיצות הרבה ברשות הרבים, ושבתו יחידים ביניהם, זה בזו וזה בזו,

מערבין

היושבים בין המחצלות עירובי חצירות

ומטלטלין

על ידם

מזו לזו

.

ואם

נגללו

המחצלות ונפרצו המקומות המיוחדים זה לזה,

נאסרו

.

חזרו ונפרשו, בין שוגגין בין מזידין, בין

אנוסין ובין מוטעין, חזרו להיתרן הראשון

-

שכל מחיצה שנעשה בשבת, בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה

.

ומקשינן:

איני!?

איך שנינו שהמחיצה הנעשית באיסור שמה מחיצה להתיר לטלטל על ידה!?

והאמר רב נחמן: לא שנו

שמחיצה הנעשית באיסור מחיצה היא,

אלא

להחמיר, לענין

לזרוק

מרשות הרבים לתוך המחיצה שהוא חייב.

אבל

להקל,

לטלטל

על ידי המחיצה הנעשית באיסור,

אסור

.

ומשנינן:

כי איתמר דרב נחמן

שאין המחיצה מועיל להתיר בטלטול כשהיא נעשית באיסור,

אמזיד

בלבד

איתמר

, שהמחיצה הנעשית במזיד אינה מועילה להתיר בטלטול, כי קנס הוא שקנסוהו חכמים, אבל שאר האופנים הנזכרים בברייתא, אף שבאיסור נעשתה המחיצה, הרי היא מחיצה ואפילו להקל ולטלטל על ידה.

אמר שמואל

: זו ששנינו במשנתנו "ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו", היינו:

ואפילו קשורות בחוט הסרבל

[חוט שמשחילים בבית הצואר שבבגד כדי להדק על ידו את הבגד לצואר].

ומקשינן עלה:

היכי דמי

[באיזה אופן עוסק שמואל]!?

אי דיכול

אותו חוט הסרבל

להעמידן

לספינות שלא יתפרדו זו מזו, הרי

פשיטא

, כי מה איכפת לן באיזה חוט הן קשורות, כיון שאין יכולות להפרד זו מזו!?

ו

אי דאין יכול

אותו חוט

להעמידן

שלא ייפרדו זו מזו,

אמאי

, למה יועיל חוט זה!?

ומשנינן:

לעולם

הכא במאי עסקינן בכגון

דיכול

אותו חוט

להעמידן

שלא ייפרדו,

ו

דקשיא לך: פשיטא, אימא לך:

שמואל

שהוצרך להשמיענו שאפילו חוט הסרבל מועיל להתיר בספינות,

לאפוקי מדנפשיה קאתי

[להוציא מדברי עצמו הוא בא] -

כלומר, היות ומצינו לשמואל עצמו שאמר גבי ספינות [לענין אחר שהצריכו בו חכמים קשירה בדבר המעמיד את הספינה]: לא אמרו חכמים אלא כשקשרה בדבר שרגילים להעמיד בו, לפיכך הוצרך שמואל להשמיענו: לענין שבת שהצריכו חכמים קשירה בדבר המעמיד את הספינה, אין צריך שיקשור דוקא בדבר שרגילים להעמיד בו, אלא כל קשירה המעמידה את הספינות שלא ייפרדו זו מזו קשירה היא, ומותר לטלטל מזו לזו.

דתנן: קשרה

לספינה לאהל המת

בדבר המעמידה

, הרי הוא

מביא לה טומאה

, ומשום שאותו כבל בה קשר את הספינה נטמא, והרי הוא מטמא את הספינה עצמה, והספינה מטמאת את הכלים שבתוכה.

ואם קשרה

בדבר שאין מעמידה, אין

הוא

מביא לה טומאה

, כדמפרש טעמא ואזיל.

ואמר שמואל: והוא שקשורה

הספינה

בשלשלת של ברזל

שרגילים להעמיד בה את הספינה, כלומר, זו שאמרו חכמים "בדבר המעמידה", לא נתכוונו חכמים לכל קשירה המעמידה את הספינה, אלא לקשירה בדבר שרגילים להעמיד בו את הספינה, והיינו שלשלת של ברזל, וכדמפרש טעמא ואזיל.

כלי הנטמא במת נעשה אב הטומאה. אבל כלי מתכות הנטמא במת דינו כמת עצמו, והנטמא בכלי זה נעשה אב הטומאה כאילו נטמא במת עצמו, שכך דרשו חכמים מן הכתוב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת", ללמדך: חרב שבו הרגו את המת - וכן שאר כלי מתכות שנטמאו במת - הרי דין כלי זה כחלל עצמו, שהוא אבי אבות הטומאה.

והיינו שהשמיענו שמואל:

לענין טומאה הוא

כיון

דכתיב "בחלל חרב

", ודרשינן:

"חרב הרי הוא כחלל

" -

אין

, בזה אכן צריך קשירה בשלשלת של ברזל דוקא, כי הכבל נעשה כמת עצמו לטמא את הספינה להיות אב הטומאה, והספינה מטמאת את הכלים שבתוכה להיות ראשון לטומאה. אבל כשאינה קשורה בשלשלת של מתכת, כי אז נעשה הכבל אב הטומאה, ומטמא את הספינה להיות ראשון לטומאה, ואין ראשון לטומאה מטמא את הכלים.

אבל לענין שבת, כיון שיכול

החוט

להעמידה, אפילו

העמידה

בחוט הסרבל

מותר לטלטל על ידי קשירה זו.