Sanedrín 97a — el Talmud en español

אמר ליה: אין.

אכן כך.

דכתיב: "ביום ההוא אקים

את סוכת דוד הנופלת".

ו"סכת דוד" הוא כינוי למלכות דוד שנפלה. והמשיח הוא זה שיקים את סכת דוד, לכן נקרא "בר נפלי" .

אמר ליה

רבי יצחק:

הכי אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו,

יהיו בו הסימנים דלהלן:

תלמידי חכמים מתמעטים,

והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה

,

וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות,

עד שהראשונה פקודה

-

שניה ממהרת לבא.

פקודה - מלשון "לא נפקד ממנו איש" , דהיינו, לא נחסר מאיתנו איש. כלומר, עד שלא כלתה צרה ראשונה, כבר שניה ממהרת לבוא.

תנו רבנן

: ב

שבוע

[שבע שני שמיטה]

שבן דוד בא בו,

יתקיימו הסימנים דלהלן:

שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר".

והיינו, שיהיה מעט מטר. ואז יהא רעב במקום אחד, ושובע במקום אחר.

שנה

שניה

-

חיצי רעב משתלחים.

והיינו, שיהא מעט רעב, ולא יהא שובע בשום מקום.

שנה

שלישית

-

רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה,

מתוך שאין להם מה לאכול .

ברביעית

-

שובע ואינו שובע.

בחמישית

-

שובע גדול, ואוכלין ושותין

ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה.

בששית

יצאו

קולות

שבן דוד בא .

בשביעית

-

מלחמות

בין הנכרים לישראל.

במוצאי שביעית

-

בן דוד בא.

אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן,

שנה אחת רעב ושנה אחת שובע,

ולא אתא

[ולא בא] בן דוד!

אמר אביי

: אכן היו שנים שהיה רעב ושובע, אבל האם היו

ב

שנה

ששית

של שמיטה -

קולות שבן דוד בא?

ובשנה

בשביעית

-

מלחמות, מי הוה

[האם היה]?

ועוד

: אכן היו רעב ושובע, אבל

כסדרן

[כפי הסדר שנשנה בברייתא, שנה ראשונה של שמיטה כך, שניה כך],

מי הוה

[האם היה]?

תניא, רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו

-

בית הוועד

[מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה]

יהיה ל

מקום

זנות.

כי יכלו החכמים, ולא יהיו לומדי תורה, ומתוך כך יהיו בתי הועד ריקים מאדם. והיות ובתי מדרשות מחוץ לעיר הם, יבואו בעלי זימה ויתגודדו שם .

והגליל יחרב

,

והגבלן

[מקום ששמו "גבלן" ]

יאשם,

יהא שומם,

ואנשי גבול

ארץ ישראל

יסובבו מעיר לעיר

-

ולא יחוננו,

וחכמת הסופרים תסרח

[תימאס, כדבר סרוח] ,

ויראי חטא ימאסו,

ופני

אנשי אותו

הדור

יהיו

כפני כלב

,

והאמת

תהא

נעדרת.

שנאמר: "ותהי האמת נעדרת".

מאי "ותהי האמת נעדרת"?

אמרי דבי רב: מלמד שנעשית

האמת

עדרים עדרים

-

והולכת לה

.

מאי

האי דכתיב בהמשך אותו פסוק:

"וסר מרע משתולל"?

אמרי דבי רבי שילא

: באותו דור,

כל מי שסר מרע

-

משתולל על הבריות

[הבריות יאמרו עליו שהוא שוטה. "משתולל" - לשון שטות] .

והיות והגמרא הביאה את הפסוק "ותהי האמת נעדרת", מביאה הגמרא עוד בענין אמירת האמת.

אמר רבא: מריש הוה אמינא

[בתחילה הייתי סבור] ד

ליכא קושטא בעלמא

[שאין אדם בעולם שידבר תמיד רק אמת ].

אמר לי ההוא מרבנן, ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא

לא הוה משני בדיבוריה

לשקר , וכך אמר לי:

זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה

[פעם אחת נקלעתי למקום אחד, ששמו קושטא],

ולא הוו

אנשי אותו המקום

משני בדיבורייהו

[משנים דיבורם לשקר],

ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה

[ולא היה מת אדם משם שלא בזמנו ].

נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה

[נשאתי אשה מהם, והיו לי שני בנים ממנה].

יומא חד הוה יתבא דביתהו, וקא חייפא רישא

[יום אחד היתה יושבת אשתו של רב טבות, וחפפה את ראשה].

אתאי שיבבתה, טרפא אדשא

[באה שכנתה, ודפקה על הדלת].

סבר

רב טבות:

לאו אורח ארעא

[אין זה דרך ארץ] לומר היכן היא, הואיל והיא חופפת ראשה.

ולכן

אמר לה

לאותה שכנה:

ליתא הכא

[אשתי אינה כאן].

שכיבו ליה תרתין בנין

[מתו לו שני בניו] .

אתו אינשי דאתרא לקמיה

[באו אנשי המקום לפניו],

אמרו ליה: מאי האי?

איך אירע דבר זה, שמתו בניך בלא זמנם?

אמר להו: הכי הוה מעשה

[כך וכך היה המעשה, שלא דיברתי אמת].

אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי

[בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות].

תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו

-

נערים ילבינו פני זקנים

[כלומר, יביישו אותם],

וזקנים יעמדו לפני נערים

לכבדם [והיינו דאמרינן במסכת סוטה: בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא],

ובת קמה באמה

לחרפה ולביישה,

וכלה

קמה

בחמותה,

ופני הדור כפני כלב,

ואין הבן מתבייש מאביו.

תניא: רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו

-

העזות תרבה,

והיוקר יעות

[לא יהו מכבדין זה את זה . יוקר - מלשון כבוד. כמו "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן"],

והגפן יתן פריו

-

ו

אף על פי כן יהא

היין ביוקר,

לפי שלא תהיה ברכה בפרי עצמו .

ונהפכה כל המלכות למינות,

ואין תוכחה

.

ודברי ברייתא זו

מסייע ליה לרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא

-

עד שתתהפך כל המלכות למינות.

אמר רבא: מאי קרא

-

"כלו הפך לבן טהור הוא".

שכשם שכשפושט הנגע בכל העור - טהור הוא, כך כשתהפך כל המלכות למינות - תבוא הגאולה .

תנו רבנן: "כי ידין ה' עמו וגו' כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". אין בן דוד בא

-

עד שירבו המסורות

[המוסרים, המלשינים ].

וכך נדרש הפסוק: "כי ידין ה' עמו" להביא להם את הגאולה, "כי יראה כי אזלת יד", כשיראה שתחזק ידם של המוסרים, ויצליחו במלשינותם.

דבר אחר

: אין בן דוד בא -

עד שיתמעטו התלמידים

שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב [והיינו "אזלת יד"].

דבר אחר: עד שתכלה פרוטה מן הכיס.

והיינו "אזלת יד", שיהיו בידים ריקניות .

דבר אחר: עד שיתייאשו

ישראל

מן הגאולה. שנאמר "ואפס עצור ועזוב", כביכול

[כאילו אפשר לומר דבר זה כלפי מעלה]

אין סומך ועוזר לישראל.

שיהיו ישראל שפלים מאוד, ויתייאשו מן הגאולה.

כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה

[כשהיה רואה תלמידי חכמים עוסקים בענייני זמן הגאולה],

אמר להו: במטותא

[

בעינא

]

מנייכו לא תרחקוה

[בבקשה, אני מבקש מכם שלא תרחיקו את הגאולה].

דתנינא: שלשה

דברים

באין בהיסח הדעת

[פתאום, בלא שיתכונן האדם לכך],

אלו הן

:

א.

משיח,

ב.

מציאה,

ג.

ועקרב

[שנושך את האדם פתאום] .

אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא

[ששת אלפים שנה יתקיים העולם הזה],

וחד חרוב

[ואלף אחד, השביעי, יהא חרב].

שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

והיינו, שייוותר ה' לבדו ביום ההוא. ויומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא , שנאמר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו'".

אביי אמר: תרי חרוב

[אלפיים שנה יהא העולם חרב ],

שנאמר: "יחיינו מימים, ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו".

"יחיינו מיומים", היינו שני ימים של הקדוש ברוך הוא, שהם אלפיים שנה. ובאותן שנים יחרב העולם, ויחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו. ועושה לצדיקים כנפים כנשרים, וזהו "יחיינו". ו"ביום השלישי", בתחילת האלף השלישי, "יקמנו ונחיה לפניו" בעולם חדש.

תניא כותיה דרב קטינא,

שאמר שיהא העולם חרב אלף אחד:

כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים,

ובאותה שנה נעשית האדמה בורה, שאין עובדין אותה,

כך העולם משמט

[נעשה חרב]

אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ואומר: "מזמור שיר ליום השבת"

-

יום

שכולו שבת

[שיהיה העולם כשבת יום אחד של הקדוש ברוך הוא, שהוא אלף שנים, והיינו שיהא חרב, כשנת השמיטה, שהיא שבת הארץ].

ואומר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר".

הרי שיומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא .

תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא.

וכך מתחלקים אותם ששת אלפים שנה:

שני אלפים

שעדיין לא למדו תורה, היה העולם

תוהו.

והיינו, מבריאת אדם הראשון ועד שהיה אברהם בן חמישים ושתים שנה. וכשהגיע אברהם לזמן זה - עסק בתורה, שנאמר: "את הנפש אשר עשו בחרן", ותרגם אונקלוס: "דשעבידו לאורייתא בחרן" .

לאחר מכן -

שני אלפים תורה

[עיין ברש"י שהביא את חשבון השנים. ואין הכוונה שתכלה תורה חס ושלום אחר אותם שני אלפים שנה, אלא לפי שגבי תוהו אמרנו שהיה אלפיים שנה, נקט כך גם גבי תורה ],

ולאחר מכן, על פי הדין, היו צריכים לבוא

שני אלפים ימות המשיח,

שיבוא המשיח, ותכלה מלכות הרשעה, ויבטל שעבוד מישראל.