Sanedrín 89a — el Talmud en español

ואי סבירא לן

דקשר העליון דאורייתא

שמן התורה הציצית חייבים להיות קשורים יחד לבגד, אם כן

גרוע ועומד

הוא שמיד בתחילה כאשר קשר את החוט הנוסף יחד עם יתר החוטים, נפסלו כל הציצית. .

ושואלת הגמרא:

אי הכי: תפילין נמי

כיצד יתכן שיהא גורע על ידי ההוספה?

שהרי

אי עביד ארבעה בתי

אם הוא עשה קודם ארבעה בתים מעור אחד כפי הדין בתפילין של ראש שארבעת הבתים צריכים להיות מעור אחד,

ואייתי אחריני ואנח גבייהו

ולאחר מכן הוסיף לידם עוד בית, אם כן

האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי

, שכיון שהבית הנוסף אינו עשוי מאותו עור של ארבעת הבתים, הרי כאילו הוא עומד בפני עצמו ואינו יכול לפסול אותם. .

ואי עביד חמשה בתי

אם מלכתחילה הוא עשה חמשה בתים מעור אחד, אם כן

גרוע

ועומד הוא

שמלכתחילה התפילין פסולים, ואין זה נקרא "ואם הוסיף גורע"?

ומתרצת הגמרא: שלעולם מדובר שהוסיף את הבית החמישי לאחר מכן מבחוץ, ואף על פי כן הוא פוסל את התפילין, ולא משום עצם ההוספה אלא משום ד

האמר רבי זירא: בית חיצון

מארבעת הבתים של התפילין

שאינו רואה את האויר

כגון שהוסיף בצידו בית או דבר אחר,

פסול

כי הבית החיצון חייב לראות את האויר.

ונתקיים אם כן בתפילין התנאי של "ואם הוסיף גורע", שמלכתחילה היו התפילין כשרות ועל ידי ההוספה נפסלו. .

מתניתין:

אין ממיתין אותו

את הזקן ממרא

לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה

כשגלתה הסנהדרין לשם קודם החורבן, ואפילו אם הם הורו לו קודם לכן בעודם בלשכת הגזית, ולאחר שגלו ליבנה המשיך להורות בניגוד להוראתם, אף על פי כן אין ממיתין אותו בבית דין הגדול שביבנה, כי לא היו נקבצים שם העם כמו בירושלים, וכמו שמפרש והולך.

אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים

[שברגל היו חוזרים לשם הבית דין הגדול],

ומשמרין אותו עד

הרגל

,

וממיתין אותו ברגל

כדי שיתפרסם הדבר לכל ישראל שעלו לרגל.

שנאמר

בפרשת זקן ממרא [דברים יז יג] "

וכל

העם

ישמעו ויראו ולא יזידון עוד

" שצריך לפרסם את דבר מיתתו לרבים כדי שלא יעז אדם עוד לעשות כן,

דברי רבי עקיבא

.

רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה

להמתין לו עד הרגל

אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות

לאמור "

איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין

" על שהורה נגד הסנהדרין. ובזה מתקיים הכתוב "וכל ישמעו ויראו".

גמרא:

תנו רבנן: אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר

"

וכל העם ישמעו ויראו

",

דברי רבי עקיבא

.

אמר לו רבי יהודה: וכי נאמר

"וכל

העם יראו וייראו

" שיראו בעיניהם כשממיתין אותו,

והלא לא נאמר אלא

"

ישמעו ויראו

", , ואם כן

למה מענין את דינו של זה!?

אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל מקום: איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין

. .

תנו רבנן: ארבעה צריכין הכרזה

כשהבית דין הורגים אותם, שמכריזים עליהם: פלוני נהרג בבית דין על שעבר עבירה זו, וזאת כדי להרתיע אחרים מלעשות כן.

א.

המסית

לעבוד עבודה זרה.

ב.

ובן סורר ומורה

.

ג.

וזקן ממרא

.

ד.

ועדים זוממין

.

שבכל אלו נאמר "ישמעו ויראו". .

ומוסיפה הגמרא:

בכולהו כתיב בהו

בשלשת הראשונים נאמר "

וכל העם

ישמעו ויראו" או "

וכל ישראל

ישמעו ויראו". ואילו

בעדים זוממים כתיב

"

והנשארים

ישמעו ויראו".

והטעם לכך: משום שלא שייך לכתוב בעדים זוממים שכל העם יפחדו מלהיות עדים זוממים, שהרי

דלא כולי עלמא חזו לסהדותא

. שיש כאלה שהם בכלל פסולים לעדות, כגון גזלנים ומלוי ברבית וסוחרי שביעית. .

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר את חייבי מיתת חנק שנמנו בתחילת הפרק.

נביא השקר

הוא

המתנבא מה שלא שמע

דבר שלא נאמר כלל לשום נביא.

ומה שלא נאמר לו

אלא נאמר בנבואה לנביא אחר, והוא שמעה ממנו, ובא ואומר שהנבואה נאמרה לו.

כל אחד משני אלו

מיתתו בידי אדם

במיתת חנק. .

אבל הכובש את נבואתו

שאינו רוצה לומר את נבואתו שנצטוה לנבא, כגון יונה בן אמיתי.

והמוותר על דברי נביא

שאינו מתייחס למה שאמר לו הנביא לעשות. .

ונביא שעבר על דברי עצמו

על מה שנצטוה בנבואה.

כל אחד משלשה אלו

מיתתו בידי שמים

.

שנאמר

עליהם "

אנכי אדרש מעמו

" היינו מיתה בידי שמים.

המתנבא בשם עבודת כוכבים ואומר: כך אמרה עבודת כוכבים, אפילו כוון את ההלכה, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור

בכל זאת הוא חייב מיתת חנק כיון שאמר זאת בשם העבודה זרה.

הבא על אשת איש, כיון שנכנסה

הארוסה

לרשות הבעל לנישואין

כגון שאביה מסר אותה לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך,

אף על פי שלא נבעלה

עדיין,

הבא עליה

-

הרי זה בחנק

כדין אשת איש, שהואיל ויצאה כבר מרשות אביה, שוב אין עליה דין של נערה המאורסה - שנאמר עליה "לזנות בית אביה" - שעונשה בסקילה, אלא כנשואה שדינה בחנק.

וזוממי בת כהן, ובועלה

[נתבאר במשנה שבתחילת הפרק] אף הם בחנק.

שכל המוזמין

עדים שהעידו שקר והזימו אותם

מקדימין לאותה מיתה

מחייבים אותם באותה מיתה שרצו לחייב על ידי עדותם את הנידון

חוץ מזוממי בת כהן

שאין מחייבים אותם במיתה שזממו לעשות לה דהיינו שריפה אלא במיתה שזממו לעשות לבעלה שהוא חנק.

ו

כן

בועלה

של הבת כהן שונה משאר הבועלים באיסור, שנידונים באותה מיתה של הנבעלת, ואילו הוא נידון בחנק למרות שהיא נידונית בשריפה.

גמרא:

תנו רבנן: שלשה מיתתן בידי אדם, ושלשה מיתתן בידי שמים

.

א.

המתנבא מה שלא שמע

.

ב.

ומה שלא נאמר לו

.

ג.

והמתנבא בשם עבודת כוכבים

.

כל אלה

מיתתן בידי אדם

.

א.

הכובש את נבואתו

.

ב.

והמוותר על דברי נביא

.

ג.

ונביא שעבר על דברי עצמו

.

כל אלה

מיתתן בידי שמים

.

ודנה הגמרא:

מנהני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא

[דברים יח כ] "

אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי

" -

זה המתנבא מה שלא שמע

דבר שלא נאמר כלל לשום נביא.

ובהמשך נאמר

ו

"

אשר לא צויתיו

לדבר" משמע, רק לו לא ציויתי

הא לחבירו ציותיו

-

זה המתנבא מה שלא נאמר לו

אלא לחבירו.

ולאחר מכן נאמר "

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים

" -

זה המתנבא בשם עבודת כוכבים

.

וכתיב

בהמשך "

ומת הנביא ההוא

".

וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק

.

הרי למדנו לשלשה אלה שמיתתם בחנק.

הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו

ש

מיתתן בידי שמים

.

אנו למדים -

דכתיב

[שם יט] "והיה

האיש אשר לא ישמע

אל דברי" היינו שמוותר על דברי הנביא שאינו שומע בקולו.

וקרי ביה

"

לא ישמיע

" שהנביא עצמו אינו משמיע את נבואתו, דהיינו הכובש את נבואתו. .

וקרי ביה

גם "

לא ישמע אל דברי

" שהנביא עצמו לא נשמע לנבואתו, דהיינו נביא שעבר על דברי עצמו. .

וכתיב

בהמשך "

אנכי אדרש מעמו

" - היינו

בידי שמים

.

שנינו במשנה:

המתנבא מה שלא שמע

.

ומבארת הגמרא:

כגון צדקיה בן כנענה

שהיה אחד מנביאי השקר שביקש מהם אחאב שיתנבאו לו אם לעלות למלחמה על רמות גלעד, וכולם ניבאו לו בשקר שיעלה ויצליח -

דכתיב

[מלכים - א כב יא] "

ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל

ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם".

ושואלת הגמרא:

מאי הוה ליה למיעבד

מה היה לו לצדקיה בן כנענה לעשות, שהרי

רוח

של

נבות

[שנהרג על ידי אחאב בגלל שלא רצה למכור לו את כרמו]

אטעיתיה

הטעתה אותו לנבא כן?

דכתיב

[שם כא] "

ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד, ויצא הרוח ויעמוד לפני ה', ויאמר אני אפתנו

... והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו...

ויאמר

[ה']

תפתה וגם תוכל צא ועשה כן

".

ומבארת הגמרא את הפסוק -

אמר רב יהודה: מאי

"

צא

" -

צא ממחיצתי!

שלאחר שיתנבא בשקר לא יוכל להיות במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, משום "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". .

מאי

"

רוח

" איזה רוח היתה?

אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי

שלפי שאחאב הרג אותו, לכן היתה הרוח שלו מחזרת אחר אחאב לפתותו ולהכשילו. .

הרי שרוחו של נבות נכנסה בפי כל נביאי השקר לנבא כן, ובמה אשם צדקיה בן כנענה?

ומתרצת הגמרא:

הוה ליה למידק

היה לו לצדקיה בן כנענה להבין שזו נבואת שקר

כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים

תוכן אחד של נביאות נכנס בלב כמה נביאים, אך

ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד

הלשון אינו אחיד אלא כל נביא מתנבא בלשון אחרת.

וראיה לכך, שהרי

עובדיה אמר

בנבואתו על אדום [עובדיה א ג]

זדון לבך השיאך

",

ו

אילו

ירמיה אמר

אף הוא בנבואתו על אדום [ירמיה מט טז] "

תפלצתך השיא אותך זדון לבך

". הרי שאף שתוכן הנבואה היה דומה אצל שניהם מכל מקום הסגנון היה שונה.

והני

כל נביאי השקר אצל אחאב

מדקאמרי כולהו כהדדי

כולם נתנבאו באותו לשון, שנאמר "הנה נא כל דברי הנביאים פה אחד טוב אל המלך"

שמע מינה

היה על צדקיה בן כנענה להבין מכך, ש

לא כלום קאמרי

אלא נבואת שקר הוא. .

ושואלת הגמרא:

דלמא

צדקיה בן כנענה

לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק

שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ולכן טעה שזו נבואת אמת?

ומתרצת הגמרא:

יהושפט

מלך יהודה

הוה התם

היה שם,

וקאמר להו

הוא אמר להם שזו נבואת שקר, בגלל שכולם מתנבאים בסגנון אחד.

דכתיב

[שם ז] "

ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד

ונדרשה מאותו".

אמר ליה

אחאב:

הא איכא כל הני

הרי ארבע מאות נביאים כבר התנבאו שאעלה למלחמה, ומדוע אתה מבקש עוד נביא?

אמר ליה

יהושפט:

כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד!

וממשיכה הגמרא לבאר את המשנה -

המתנבא מה שלא נאמר לו

אלא לחבירו -

כגון חנניה בן עזור

-

דקאי ירמיה בשוק העליון

ששמע את ירמיה שהיה מתנבא בשוק העליון של ירושלים

וקאמר

[ירמיה מט לה] "

כה אמר ה' צבקות הנני שובר את קשת עילם

".

נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל

במלחמתו על ירושלים

אמר הקדוש ברוך הוא

עליו "

הנני שובר את קשת עילם

",

כשדים

[בבל]

עצמן על אחת כמה וכמה!

אתא איהו

בא חנניה

בשוק התחתון

של ירושלים,

אמר

[שם כח ב] "

כה אמר ה'

...

שברתי את עול מלך בבל

".

הרי שנתנבא חנניה מה שלא נאמר לו אלא לחבירו.

ושואלת הגמרא:

אמר ליה רב פפא לאביי: האי, לחבירו נמי לא נאמר

הרי הנבואה על בבל לא נאמרה כלל ואפילו לחבירו?

ומתרצת הגמרא:

אמר ליה

אביי:

כיון דאיתיהיב

הואיל וניתנה מדת

קל וחומר למידרש, כמאן דאיתמר ליה דמי

הרי זה כאילו נאמר לירמיה בפירוש, שהנבואה כוללת גם את בבל, שהרי הוא למדה בקל וחומר מעילם. ורק

הוא ניהו דלא נאמר לו

ביחס לחנניה לא נאמרה לו הנבואה. .

המתנבא בשם עבודת כוכבים

-

כגון נביאי הבעל

.

הכובש את נבואתו

-

כגון יונה בן אמיתי

שלא רצה לנבא את מה שנצטוה לנבא.