Sanedrín 85b — el Talmud en español

ומתרצת הגמרא:

מידי דהוה לאחר מיתה

שהבן חייב על קללת אביו אפילו אם האב אינו ראוי להתקיים שהרי הוא חייב גם על קללת אביו המת, וכל שכן אם הוא רק אינו ראוי להתקיים.

ומסיימת הגמרא:

מאי הוי עלה

מהי ההלכה לגבי האיבעיא שבראש הסוגיא: האם בן נעשה שליח בית דין להלקות ולנדות את אביו או לא?

אמר רבה בר רב הונא: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: לכל

העבירות

אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו

,

חוץ ממסית

לעבוד עבודה זרה, שאז נעשה הבן שליח לאביו להכותו ולקללו

שהרי אמרה תורה

[דברים יג ט] "

לא תחמול ולא תכסה עליו

".

מתניתין:

המכה אביו ואמו אינו חייב

מיתה

עד שיעשה בהן חבורה

.

זה חומר במקלל מבמכה

בדבר זה חמור יותר מקלל אביו ואמו ממכה אביו ואמו -

שהמקלל לאחר מיתה

שקילל את אביו ואמו לאחר מותם

חייב

מן הטעם שיתבאר בגמרא,

ו

אילו

המכה

אותם

לאחר מיתה, פטור

שהרי לאחר מיתה לא שייך חבורה.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר [ויקרא כ ט] "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו". ומיתור הסיפא של הפסוק "

אביו ואמו קלל

" אנו דורשים: שהוא חייב גם

לאחר מיתה

.

שיכול

הייתי לומר

הואיל וחייב במכה

אביו

וחייב במקלל

אביו,

מה מכה אינו חייב אלא מחיים, אף המקלל אינו חייב אלא מחיים

.

ועוד

שהרי הוא

קל וחומר, ומה מכה

אביו

שעשה בו שלא בעמך כבעמך

שלגבי הכאה לא נאמר "בעמך" שרק בעושה מעשה עמך, ובכל זאת

לא חייב בו לאחר מיתה, מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך

שהרי נאמר בו "בעמך"

אינו דין שלא חייב

בו לאחר מיתה?

תלמוד לומר

"

אביו ואמו קלל

" לרבות שאפילו

לאחר מיתה

.

ושואלת הגמרא:

הניחא לרבי יונתן דמייתר ליה קרא

של "

אביו ואמו

קלל" ולכן אפשר לדרוש ממנו שגם לאחר מיתה חייבים במקלל אביו,

אלא לרבי יאשיה

שהוא צריך את הפסוק הזה לדרשא אחרת

מאי איכא למימר

מהיכן הוא דורש שמקלל חייב אף לאחר מיתה?

דתניא

: נאמר [שם] "

איש איש

אשר יקלל את אביו ואת אמו"

מה תלמוד לומר

"

איש איש

" בכפל לשון?

לרבות בת

שקיללה אביה או

טומטום ואנדרוגינוס

שקיללו אביהם, שאף הם חייבים מיתה, ולא רק זכר שקילל אביו.

ומכך שנאמר "

אשר יקלל את אביו ואת אמו

",

אין לי

ללמוד

אלא

שאינו חייב עד שיקלל את

אביו ואמו

שניהם יחד, אבל אם קילל רק

אביו שלא אמו

, או

אמו שלא

אביו, מניין

שהוא חייב?

תלמוד לומר

בסוף הפסוק "

אביו ואמו קלל

" משמע

אביו

בלבד

קלל, ואמו

בלבד

קלל!

שבתחילת הפסוק נסמך הקללה לאביו ובסופו נסמך לאמו, משמע שעל כל אחד מהם בלבד הוא חייב,

דברי רבי יאשיה

.

רבי יונתן אומר

: אין צריך את הסיפא של הפסוק כדי ללמד שחייבים על כל אחד מהם בנפרד, אלא מהרישא לבד אפשר ללמוד, שהואיל ו

משמע

מ"את אביו ואת אמו" שדוקא

שניהן כאחד, ומשמע

גם כל

אחד ואחד בפני עצמו

, הרי אנו אומרים ש

עד שיפרט לך הכתוב

"

יחדיו

" כמו בחורש בשור ובחמור, שהתורה כתבה בפירוש "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" כדי שלא נטעה לומר שאסור לחרוש בשור לבד ובחמור לבד, ומזה מוכח שבמקום שלא כתוב "יחדיו" משמע כל אחד בנפרד. וגם כאן חייבים על אביו בלבד ואמו בלבד.

ואם כן, לרבי יאשיה שצריך את הדרשא של "אביו ואמו קלל" ללמוד שחייבים על כל אחד מהם בנפרד

מנא ליה

שמקלל אביו ואמו חייב גם לאחר מיתה?

ומתרצת הגמרא: רבי יאשיה

נפקא ליה מ

הנאמר בפרשת משפטים [כא יז] "

ומקלל אביו ואמו מות יומת

" שהוא מיותר, ובא ללמד שחייבים אף לאחר מיתה.

ושואלת הגמרא:

ואידך

רבי יונתן שלומד את הדין של לאחר מיתה מ"אביו ואמו קלל", מה הוא דורש מהפסוק של "ומקלל אביו ואמו"?

ומתרצת הגמרא:

ההוא מיבעי ליה לרבות בת

ו

טומטום ואדרוגינוס

שקיללו אביהם.

ושואלת הגמרא:

ותיפוק ליה מ

"

איש איש

" כמבואר בברייתא לעיל?

ומתרצת הגמרא: רבי יונתן סובר שכפל הלשון אינו בא לשום דרשא אלא

דברה תורה כלשון בני אדם!

ושואלת הגמרא על המשנה שאומרת "זה חומר במקלל מבמכה"

וליתני

נמי שהמשנה תאמר גם שיש

חומר במכה מבמקלל, שהמכה עשה בו שלא בעמך כבעמך

שאין צריך שיהא דוקא עושה מעשה עמך

מה שאין כן במקלל

שצריך דוקא עושה מעשה עמך?

ומתרצת הגמרא:

קסבר

התנא של המשנה:

מקשינן הכאה לקללה

ואף בהכאה צריך דוקא שיהא עושה מעשה עמך.

ודנה הגמרא:

לימא הני תנאי

התנאים של שתי הברייתות דלקמן חולקים באותה מחלוקת

כהני תנאי

כמו המחלוקת בין התנא של המשנה שסובר שמקשינן הכאה לקללה לענין עושה מעשה עמך, ובין התנא של הברייתא דלעיל שעושה קל וחומר ממכה למקלל, שמכה אין צריך שיהא עושה מעשה עמך, כי הוא אינו מקיש הכאה לקללה?

דתני חדא: כותי אתה מצווה על הכאתו

שאסור להכותו

ואי אתה מצווה על קללתו

שאין איסור לקללו.

ותניא אידך

: כותי

אי אתה מצווה לא על קללתו ולא על הכאתו

.

סברוה

בני הישיבה סברו:

דכולי עלמא

ששני התנאים סוברים:

כותים גרי אמת הן

שמתחילה היו גרים גמורים ועתה נעשו רשעים ואינם עושים מעשה עמך, ולכן כולם מודים שפטורים על קללתם אלא שהם חולקים לענין הכאה.

מאי לאו

האם לא

בהא קמיפלגי

שתי הברייתות -

דמר סבר: מקשינן הכאה לקללה

ואף על הכאה פטורים בכותי משום שאינו עושה מעשה עמך.

ומר סבר: לא מקשינן הכאה לקללה

ורק על קללה פטורים בכותי ולא בהכאה?

ודוחה הגמרא:

לא!

אלא

דכולי עלמא

סברי:

לא מקשינן הכאה לקללה

.

והכא בהא קמיפלגי

-

מר סבר: כותים גרי אמת הן

וישראל הם, אלא שאינם עושים מעשה עמך, ולכן פטורים רק על קללתם ולא על הכאתם.

ומר סבר: כותים גרי אריות הן

שנתגיירו רק מפחד האריות ששילח בהם ה', ולא נתכוונו לשם יהדות, הלכך אין גירותם גירות וגויים גמורים הם, ולכן פטורים אף על הכאתם.

ושואלת הגמרא:

אי הכי: היינו דקתני עלה

באותה ברייתא שפוטרת גם מהכאתם:

ושורו כישראל

שאם נגח שור שלנו את שורו של הכותי או להיפוך, דינו כישראל, שתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.

ואילו הגוי דינו שונה מישראל, שורו שנגח שור שלנו משלם גם בתם נזק שלם, ושור שלנו שנגח שור שלו פטור לגמרי.

ואיך יתכן לומר שהתנא הזה סובר שכותים גרי אריות הן?

ומסיקה הגמרא:

אלא שמע מינה

: שכולי עלמא סוברים שכותים גרי אמת הן, ו

בהיקישא פליגי

ונחלקו רק אם מקשינן הכאה לקללה או לא.

שמע מינה!

מתניתין:

הגונב נפש מישראל, אינו חייב

מיתה

עד שיכניסנו לרשותו

קודם שמכרו, שהרי נאמר בגונב איש [שמות כא טז] "ונמצא בידו" ואין ידו אלא רשותו.

רבי יהודה אומר

: אינו חייב

עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו

קודם המכירה,

שנאמר

[דברים כד ז] "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל

והתעמר בו ומכרו

".

הגונב את בנו

ומכרו -

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מחייב

את האב מיתה.

וחכמים פוטרין

.

גנב

את

מי שחציו עבד וחציו בן חורין

-

רבי יהודה מחייב

.

וחכמים פוטרין

.

גמרא:

ודנה הגמרא:

ו

כי

תנא קמא

של רבי יהודה

לא בעי עימור

שישתמש הגנב בעבד קודם שמכרו!? והרי נאמר בפירוש "והתעמר בו ומכרו"!?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב אחא בריה דרבא: עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו

-

שרבי יהודה סובר שצריך דוקא שהשימוש יהא שוה לפחות פרוטה, ואילו התנא קמא סובר שדי אפילו בשימוש ששוה פחות מפרוטה.

בעי רבי ירמיה: גנבו ומכרו

כשהוא

ישן, מהו?

עוד נסתפק רבי ירמיה:

מכר אשה לעוברה

שגנב אשה מעוברת ומכר רק את העובר שלה ולא אותה עצמה

מהו?

וצדדי שתי האיבעיות הם: האם

יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך?

ושואלת הגמרא:

ותיפוק ליה דליכא עימור כלל

שהרי לא נשתמש כלל לא באדם הישן ולא בעובר, ואיך יתחייב עליהם?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא

: אלא ב

ישן

, וכגון

דזגא עליה

שנשען עליו בעודו ישן, ובכך נשתמש בו.

והאיבעיא ב

אשה

הוא בכגון

דאוקמא באפי זיקא

שהעמיד אותה להגן עליו מפני הרוח, וככל שהיא עבה יותר היא מועילה יותר להגן עליו, ונמצא שנשתמש בעובר.

והספק רק האם

דרך עימור בכך

להשתמש בצורה כזאת

או אין דרך עימור בכך

.

מאי?

ומסיקה הגמרא

תיקו!

תנו רבנן

: נאמר "

כי ימצא איש גונב נפש

מאחיו

",

אין לי

ללמוד מכך

אלא איש שגנב

שהוא חייב מיתה,

אשה

שגנבה נפש

מניין

שהיא חייבת?

תלמוד לומר

[שמות שם] "

וגונב איש

ומכרו ונמצא בידו מות יומת" משמע בין שהגנב איש ובין שהוא אשה.

אין לי אלא איש שגנב בין

את ה

אשה ובין

את ה

איש

שהרי כשהגנב הוא איש, נאמר "כי ימצא איש גונב נפש", משמע כל נפש אפילו אשה,

ו

כן

אשה שגנבה

את ה

איש

שהרי מהיכן שלמדנו על אשה שגנבה, נאמר "וגונב איש", משמע דוקא כשגנבה איש,

אשה שגנבה אשה מניין

שהיא חייבת?

תלמוד לומר

בסוף הפסוק "כי ימצא איש" "

ומת הגנב ההוא

" משמע

מכל מקום

שאפילו אשה שגנבה אשה חייבת מיתה.

תניא אידך

: נאמר "

כי ימצא איש גונב נפש מאחיו

" משמע כל נפש -

אחד הגונב את האיש

[כלומר בין שהוא גונב את האיש],

ואחד הגונב את האשה, ואחד

שגונב את ה

גר, ואחד

שגונב

עבד משוחרר

,

ו

גונב את ה

קטן

, בכולם

חייב

.

גנבו ולא מכרו

, או ש

מכרו ועדיין ישנו ברשותו

שהאדם הנגנב נמצא עדיין ברשות עצמו, שהגנב לא הספיק להכניס אותו לרשותו קודם שמכרו,

פטור

, שהרי יש כאן מכירה בלי גניבה.

מכרו לאביו

של הנגנב,

או לאחיו, או לאחד מן הקרובים

שלו

חייב

.

הגונב את העבדים

הכנענים שאינם משוחררים

פטור

.