Sanedrín 81a — el Talmud en español

לא תימא ליה לאבוך הכי

[אל תאמר לאביך בנוסח שאמרת], והודעת לו שהוא טועה,

ד

הרי

תניא: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, לא

יביישנו ו

יאמר לו

"

אבא עברת על דברי תורה

",

אלא אומר לו

בלשון תמיהה: "

אבא

, [וכי]

כך כתיב בתורה

"!?

ואף אתה לא היה לך לומר לו בהדיא "אל תשנה כך וכך".

ומקשינן עלה:

סוף סוף

כיון שאומר לו בלשון תמיהה "אבא וכי כך כתוב בתורה"

\-

היינו הך

, אף בלשון זו הרי הוא מביישו, שהרי אומר לו "וכי יפה אתה עושה"!?

אלא

כך

אומר לו: אבא מקרא כתוב בתורה כך

וכך, והאב עצמו ישים על לבו על מה מזכיר לו בנו מקרא זה.

מתניתין:

מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין

, הרי זה

נידון בחמורה

שביניהם.

עבר עבירה שנתחייב

עליה

שתי מיתות

, וכגון חמותו שהיא אשת איש, הרי זה

נידון בחמורה

, דהיינו בשריפה, ולא בחנק כשאר אשת איש.

רבי יוסי אומר

: אם עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות, הרי זה

נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו

, באותו איסור שהוזקק זה תחילה להזהר בו ולפרוש ממנו - הוא נידון, אבל לא באיסור הבא עליו אחרון, אף על פי שהוא חמור, [ויתבאר יותר בגמרא], ומשום שסובר רבי יוסי "אין איסור חל על איסור", ואפילו איסור חמור על איסור קל, ונמצא שאינו חייב שתי מיתות.

גמרא:

שנינו במשנה: מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, נידון בחמורה:

ומקשינן עלה: הרי

פשיטא

היא שיידון בחמורה,

אלא איתגורי איתגור

[וכי יש לו להרויח במה שנתחייב עוד מיתה], וודאי, כיון שאילו לא עבר אלא על החמורה היה נידון בה, לא ייפטר הימנה במה שנתחייב מיתה נוספת!?

אמר

תירץ

רבא

:

הכא במאי עסקינן: כגון שעבר עבירה קלה, ונגמר דינו על עבירה קלה, ו

לאחר שנגמר דינו למיתה,

חזר ועבר עבירה חמורה

, ומחדשת המשנה שמחייבים אותו על החמורה ונהרג בה, וחידוש הוא, כי:

סלקא דעתא אמינא: כיון דנגמר דינו לעבירה קלה, האי גברא קטילא הוא

, ואין לחייבו מיתה -

קא משמע לן

שהוא נידון עליה ומת בה.

בעא מיניה

[

אבוה

] [

אחוה

]

דרב יוסף בר חמא, מרבה בר נתן

:

מנא הא מילתא דאמור רבנן

[מנין המקור למה שאמרו חכמים]:

מי שנתחייב שתי מיתות בית דין

ונגמר דינו תחילה למיתה הקלה, ואחר כך עבר על החמורה שהוא

נידון בחמורה?

אמר ליה רבה בר נתן:

דכתיב

[יחזקאל יח]:

"ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה, אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נידה לא יקרב. ואיש לא יונה, חבולתו חוב ישיב, גזילה לא יגזול, לחמו לרעב יתן, ועירום יכסה בגד. בנשך לא יתן, ותרבית לא יקח, מעול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחוקותי יהלך, ומשפטי שמר לעשות אמת, צדיק הוא, חיה יחיה נאם ה' אלהים -

והוליד

[האיש הצדיק]

בן פריץ שופך דם

ועשה אח מאחד מאלה [ויעשה הבן לאחיו את אחד מן העבירות הבאות]. והוא [הבן הזה] את כל אלה [את כל הטובות שעשה אביו הנזכרים בפרשה לעיל] לא עשה, כי גם

אל ההרים אכל, ואת אשת רעהו טמא

. עני ואביון הונה, גזלות גזל, חבול לא ישיב,

ואל הגלולים נשא עיניו

, תועבה עשה. בנשך נתן ותרבית לקח, וחי לא יחיה, את כל התועבות האלה עשה, מות יומת, דמיו בו יהיה".

"

והוליד בן פריץ שופך דם

": היינו רוצח שמיתתו

בסייף

.

"

את אשת רעהו טימא

":

זו אשת איש

שהבא עליה

בחנק

.

"

ואל הגלולים נשא עיניו

"

זו עבודת כוכבים

, שהיא

בסקילה

-

וכתיב

בסוף הענין "

מות יומת דמיו בו יהיה

" דהיינו

בסקילה

, שכך מתפרשת לשון זו בכל התורה.

ובהכרח, שכבר נגמר דינו תחילה לקלות שביניהם, ומכל מקום חייב הוא סקילה, שאם לא כן, מה השמיענו יחזקאל שהוא חייב סקילה.

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק

:

אימא כולהו בסקילה

[שמא כל העבירות הנזכרות הם בסקילה]!? כיצד:

"

והוליד בן פריץ שופך דם

":

זה בן סורר ומורה

ד

חיובו

בסקילה

.

"

אשת רעהו טמא

":

זו נערה המאורסה ד

הבא עליה

בסקילה

, ונקראת "אשת רעהו" על שם סופה.

"

ואל הגלולים נשא עיניו

"

זו עבודת כוכבים, דבסקילה

.

ומשנינן:

אם כן, מאי קא משמע לן יחזקאל

, והרי כיון שכולם בסקילה הרי ודאי שהוא חייב סקילה.

ואכתי מקשינן:

דילמא תורה קא מהדר

יחזקאל!? שמא לא נתכוין אלא לחזור על מצוות התורה להזהיר את ישראל עליה!?

ומשנינן:

אם כן איבעי ליה

ליחזקאל

לאהדוריה כי היכי דאהדרה משה רבינו

[היה לו לחזור בלשון שחזר משה על התורה], כלומר: יאמר "בן סורר ומורה" בהדיא, ו"נערה מאורסה" בהדיא, ולא ינקוט לשון שיש לטעות בה.

דרש רב אחא בר חנינא: מאי דכתיב

ביחזקאל שם על האיש הצדיק:

"

אל ההרים לא אכל

": היינו

שלא אכל בשביל אבותיו

, שלא נצטרך לזכות אבותיו, מתוך שהוא חסיד.

"

ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל

":

שלא הלך בקומה זקופה

.

"

ואת אשת רעהו לא טימא

":

שלא ירד לאומנות חבירו

.

"

ואל אשה נדה לא יקרב

":

שלא נהנה מקופה של צדקה

, שגנאי הוא לאדם הגון.

וכתיב

על הנמנע מכל אלה: "

צדיק הוא חיה יחיה

".

כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה, ואמר: מאן דעביד לכולהו הוא דחיי, בחדא מינייהו לא

[הנמנע מכל אלו הוא חי, אך הנמנע רק מאחד מאלה אינו חי].

אמר לו רבי עקיבא

:

אלא מעתה

, הא דכתיב בסוף פרשת עריות "

אל תטמאו בכל אלה

כי בכל אלה נטמאו הגויים... ",

הכי נמי

תאמר:

בכולהו אין בחדא מינייהו לא

, לא הזהיר הכתוב אלא שלא ליטמאות בכל העריות כאחד, ולא הזהיר שלא ליטמאות באחת מהן!?

אלא

ודאי "

באחת מכל אלה

",

הכא

נמי

"

באחת מכל אלה

".

שנינו במשנה:

עבר עבירה

שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה; רבי יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו:

תניא: כיצד אמר רב יוסי: נידון בזיקה ראשונה הבאה עליו

: אם היתה האשה - שבא עליה -

חמותו

, וכגון שנשא בתה של אלמנה, ונאסרה עליו אמה משום חמותו [והיא בשריפה],

ונעשית אשת איש

שנישאה לאיש [והיא בחנק], ולאחר מכן בא עליה, הרי זה

נידון בחמותו

.

אבל אם היתה

אשת איש

[שהיא בחנק],

ו

לאחר מכן

נעשית חמותו

כשנשא את בתה, ובא עליה לאחר מכן, הרי זה

נידון באשת איש

, ואף שמיתה קלה היא מן השריפה, ומשום שאין איסור חמות חל עליו, משום שכבר אסורה היא עליו משום אשת איש.

אמר

הקשה

ליה רב אדא בר אהבה לרבא

:

האיך שנינו: "

חמותו ונעשית אשת איש, נידון בחמותו

"!?

לידון נמי אאיסור אשת איש, דהא אמר רבי אבהו: מודה רבי יוסי באיסור

שהוא

מוסיף

על האיסור הקודם; דהיינו: אם על ידי האיסור השני, נאסרה האשה אף על מי שלא היתה אסורה עליו מכח האיסור הראשון - וכגון זו, שבהינשאה נאסרה על כל העולם שלא היתה אסורה עליהם - הרי חל אף איסור זה עליה; ואם כן יתחייב משום אשת איש אף לרבי יוסי!?