Sanedrín 56a — el Talmud en español

כיצד דנים את המגדף?

אמר רבי יהושע בן קרחה:

בכל יום,

כלומר, כל זמן שנושאים ונותנים עם העדים בענין המגדף,

דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.

כלומר, העדים אינם מזכירים את דברי הגידוף שאמר המגדף, אלא דרך כינוי. ומעידים עליו שאמר "יכה יוסי את יוסי" . ועל פי עדות זו היו הדיינים דנים את המגדף, כאילו שמעו מפי העדים את הגידוף עצמו.

אך, כש

נגמר הדין,

והסכימו הדיינים לחייבו,

לא הורגין

על פי העדות שהעידו

בכינוי,

שמא באמת לא קילל את ה' אלא בכינוי,

אלא מוציאין כל אדם לחוץ,

כדי שלא תשמע "ברכת" ה' לרבים, ו

שואלין את הגדול שביניהן,

במעמד חבריו,

ואומר לו: אמור מה ששמעת בפירוש!

והוא אומר,

מה ששמע עם הזכרת ה'.

והדיינין,

כששומעים את "ברכת" ה',

עומדין על רגליהן וקורעין

את בגדיהם,

ולא מאחין

את הקרע לעולם.

והטעם יבואר בגמרא [לקמן ס' א'].

ו

העד

השני

, אינו חוזר על דברי הראשון, אלא רק

אומר, "אף אני

שמעתי

כמוהו", ו

כן אם היו בעדות זו עדים רבים,

השלישי, אומר "אף אני

שמעתי

כמוהו".

וכן הלאה . ועל פי עדות זו הורגים את המגדף. :

גמרא:

במשנה נתבאר, שהמגדף המפרש את השם ו"מברכו", חייב סקילה.

ובברייתא

תנא,

שאינו חייב

עד ש"יברך" שם בשם.

כלומר, עד שיאמר "יקלל שם פלוני את שם פלוני" .

מבארת הגמרא:

מנהני מילי,

מנין למדנו שאינו חייב כי אם כש"ברך" שם בשם?

אמר שמואל: דאמר קרא

[ויקרא כד' טז']

, "ונקב שם

ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח

בנקבו שם יומת",

דרשו חכמים, מכפילות הלשון "נוקב שם", ו"בנקבו שם", שאינו חייב עד שיקלל שם בשם.

הגמרא להלן תבאר, מנין ש"נוקב" האמור בפסוק הנ"ל, המתחייב מיתה, פירושו מקלל.

שואלת הגמרא:

ממאי דהאי "נוקב", לישנא ד"ברוכי" הוא?

דכתיב

[במדבר כג' ח'] בדברי בלעם:

"מה אקב לא קבה אל".

הזכיר "קבה" בלשון קללה.

ואזהרתיה מהכא,

[שמות כב' כז']

"אלהים לא תקלל".

שואלת הגמרא:

ואימא

, אולי "נוקב" פירושו

מיברז

[לחתוך ולנקב שם שם ה' הכתוב על קלף]

הוא,

כמו שנמצא בנביא השרש "נקב" כיצירת חור,

דכתיב

[מלכים ב יב' י'],

"ויקב חור בדלתו",

ואזהרתיה מהכא

[דברים יב' ג', ד']

, "ואבדתם את שמם

מן המקום ההוא:

לא תעשון כן לה' אלהיכם",

ומכאן אזהרה למנקב קלף ובו שם ה'? דוחה הגמרא: אין לפרש שאזהרת הנוקב מ"ואבדתם את שמם, לא תעשון כן" וכו',

שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב

בעינא

שיקלל

שם בשם,

ו

אילו, כאשר ניקב או קרע קלף שרשום עליו שם ה',

ליכא.

אין כאן "שם בשם".

שואלת הגמרא:

ואימא,

אולי נמצא אופן שינקב שם בשם, על ידי

דמנח שני שמות אהדדי

[יניח שתי פיסות קלף שרשום עליהן שם ה']

, ובזע

[יקרע, ינקב]

להו?

מתרצת הגמרא:

ההוא,

אם יקרע בבת אחת שני שמות, אין זה "שם בשם", אלא

נוקב וחוזר ונוקב הוא.

כלומר, יש כאן שתי עבירות נפרדות של קריעת שם ה', אך "שם בשם" פירושו, שעל ידי שם אחד יקוב את השם השני.

מקשה הגמרא:

ואימא,

אולי נמצא אופן שיקוב שם בשם, כגון

דחייק שם אפומא דסכינא

[חקק שם בחוד הסכין]

, ובזע

[וקרע]

בה

שם אחר?

דוחה הגמרא: אף כאן, אין השם האחד קורע את השם השני, אלא

ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע

[חוד הסכין הוא הקורע].

מקשה הגמרא:

אימא,

"נוקב" אין פירושו מקלל, אלא

פרושי שמיה הוא,

[מפרש את השם ומוציאו מפיו לבטלה] .

כמו שמצאנו בתורה, שהשרש "נקב" משמעותו הזכרת השם:

דכתיב

[במדבר א' יז']

"ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות",

ואזהרתיה מהכא,

[דברים ו' יג'],

"את ה' אלהיך תירא",

מכאן אזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה?

דוחה הגמרא: אפשר להוכיח ש"נוקב" המחוייב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה, בשני אופנים:

חדא,

שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב

בעינא

שיקלל

שם בשם,

ו

אילו, כאשר הזכיר שם שמים בפיו,

ליכא.

אין כאן "שם בשם".

ועוד,

הפסוק שהובא לעיל, "את ה' אלקיך תירא"

הויא ליה אזהרת עשה,

כלומר, אין כאן אזהרה על דרך השלילה, "לא תוציא שם שמים לבטלה", אלא על דרך החיוב.

ואזהרת עשה, לא שמה אזהרה.

כלומר, אין עונש מיתה על אזהרה שנאמרה בדרך זו. ואם כן, על כרחך ש"נוקב" שיש בו חיוב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה.

ואיבעית אימא,

ואם תרצה, הרי לך ראיה נוספת ש"נוקב" הוא מקלל, ד

אמר קרא

בפרשת המקלל [ויקרא כד' יא']

"ויקב

בן האשה הישראלית את השם

ויקלל", למימרא,

כלומר, דיוק הלשון בפסוק מלמדנו,

ד"נוקב" קללה הוא.

ו

אם תאמר,

דילמא,

שמא "נוקב" ו"מקלל" שני דברים נפרדים הם, וכונת הפסוק לומר שאינו חייב

עד דעבד תרוייהו,

כלומר, עד שיקוב, ויקלל?

לא סלקא דעתך!

אל תעלה בדעתך לומר כך!

דכתיב,

[שם יד'],

"הוצא את המקלל", ולא כתיב "הוצא את הנוקב והמקלל", שמע מינה חדא היא.

הגמרא להלן דנה בגוי ש"ברך" את ה'.

תנו רבנן

בברייתא: נאמר בתורה [ויקרא כד' טו'] "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו".

ולכאורה, סגי בכך שיאמר "

איש

כי יקלל: ",

מה תלמוד לומר "איש איש"?

ודרשינן מיתורה ד"איש",

לרבות את העובדי כוכבים, שמוזהרין על "ברכת" השם כישראל, ו

מכל מקום

אינן נהרגין

בסקילה, כמו ישראל שקילל,

אלא בסייף.

לפי,

שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא

בסייף.

שנאמר [בראשית ט' ו']: "שופך דם האדם באדם, דמו ישפך". ולא נאמרה בהם שום מיתה אחרת.

מקשה הגמרא:

והא מהכא נפקא?! מהתם נפקא!

וכי דין זה נלמד מכאן, והלא למדנוהו ממקום אחר!

דכתיב [בראשית ב' טז'] "ויצו ה' אלקים על האדם", ודרשינן, [הובא להלן עמוד ב'], "ויצו", אלו הדינין. וכן הוא אומר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו',

"ה'" זו ברכת השם

, וכן הוא אומר "ונוקב שם ה' מות יומת".

אמר ר' יצחק נפחא,

דרשת "איש איש",

לא נצרכא אלא לרבות

ולחייב את הגוי, אם לא קילל בשם ממש, אלא

ה

שתמש ב

כינויין

.

ואליבא דרבי מאיר,

המובא להלן.

דתניא, "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ונוקב שם ה' מות יומת"?

אלא,

לפי שנאמר "ונוקב שם מות יומת", יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין?

תלמוד לומר "איש כי יקלל אלהיו",

ומכאן למדנו שחייב

מכל מקום. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, על שם המיוחד

ענשו

במיתה, ועל

שאר

הכינויין

אינו אלא

באזהרה.

נמצא לדעת רבי מאיר, שהמקלל חייב אף על הכינוי, ודרשינן "איש איש" לחייב גם עובד כוכבים שקילל בכנוי.

ופליגא דרבי מיישא.

כלומר, רב יצחק נפחא, האומר שגוי שקילל בכנוי חייב רק לדעת רבי מאיר, חולק על דברי רב מיישא שיובאו להלן.

דאמר רבי מיישא, בן נח ש"בירך" את השם בכינויים,

אפילו

ל

דעת

רבנן חייב

מיתה.

מאי טעמא?

דאמר קרא "

ונקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה

כגר כאזרח

בנקבו שם יומת", ודרשינן: רק

גר ואזרח הוא דבעינן "בנקבו שם", אבל עובד כוכבים,

חייב מיתה

אפילו בכינוי.

מקשה הגמרא:

ורבי מאיר,

המחייב גם את הישראל שקילל בכנוי,

האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?

מתרצת הגמרא: ללמדנו, שרק

גר ואזרח

נידונים

בסקילה, אבל עובד כוכבים בסייף.

ואילולי נאמר "כגר כאזרח"

סלקא דעתך

אמינא

לחייבו סקילה,

הואיל ואיתרבו איתרבו.

[כלומר, אף על פי שלא הוזכרה מיתת סקילה בבן נח, מכל מקום כיון שלענין "ברכת" ה' למדנו דין בן נח מישראל, נלמד לגמרי, אף לחייבו בסקילה].

קא משמע לן,

שאינו חייב אלא סייף

.

מקשה הגמרא:

ו

לדעת

רבי יצחק נפחא אליבא דרבנן,

שפטר גוי שקילל בכינוי,

האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?

מתרצת הגמרא: לדעת רבי יצחק, דרשינן מ"כגר כאזרח" ללמדנו, שרק

גר ואזרח הוא דבעינן

שיקלל

"שם בשם", אבל עובד כוכבים לא בעינן "שם בשם".

ואף אם לא קילל שם בשם נהרג.

ועדיין קשה, לדעת רבי יצחק נפחא, הסובר שלדעת רבנן גוי שקילל בכינוי פטור,

"איש איש" למה לי?

הרי לשיטתם אפשר לחייב גוי שקילל בשם המיוחד מ"ה" זו ברכת השם, כדלעיל?

וצריך לומר, אכן לדעת רבנן לא דרשינן מידי מ"איש איש", כיון ש

"דיברה תורה כלשון בני אדם",

ואין כאן יתור לשון.

כיון שהוזכר דין גוי ה"מברך" את ה', הובאו יתר דיני בני נח:

תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח

. ואלו הן:

א.

דינין.

להושיב דיינים בכל פלך ופלך, ולדון בשש המצות האחרות, ולהזהיר את העם .

ב.

ו"ברכת" השם.

באופנים שנתבארו לעיל.

ג.

עבודה זרה.

באופנים שיבוארו להלן.

ד.

גילוי עריות

. כל העריות האמורות בתורה, מלבד נערה המאורסה, שאינם חייבים אלא אם באו על אשה נשואה. [עיין לקמן נז' ב'].

ה.

ושפיכות דמים

. אפילו הרג עובר, או טריפה, כדלהלן [נז' ב'].

ו.

וגזל,

אפילו גזל פחות משוה פרוטה. כדלהלן [נז' א'].

ז.

ואבר מן החי.

כדלהלן.