Sanedrín 52a — el Talmud en español

האי "

את

אביה היא מחללת", מאי דריש ביה?

ומתרצינן: רבי ישמעאל

מבעי ליה

לדרוש "את אביה"

לכדתניא

:

היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "את אביה היא מחללת"

לומר שעל ידי זנותה חיללה את אביה,

שאם היו נוהגין בו

באביה

קודש

עד היום - מעתה ואילך

נוהגין בו חול,

ואם היו נוהגים בו

כבוד

מעתה ואילך

נוהגין בו בזיון.

אומרין

על האב:

ארור

האב

שזו ילד, ארור

האב

שזו גידל, ארור

האב

שיצא זו מחלציו.

אמר רב אשי: כמאן קרינן

כדעת מי אנו קוראים לאדם רשע:

רשיעא בר רשיעא, ואפילו לרשיעא בר צדיקא

ואפילו אם הוא רשע בן צדיק,

כמאן

-

כהאי תנא

הסובר כי על ידי שהצאצאים מרשיעים מתחלל האב .

שנינו במשנה:

זו

אופן עשיית

מצות

הנסקלין

כמו שנשנה בפרק הקודם. ובמשניות הבאות, יתבאר אופן עשיית שאר המיתות.

והוינן בה:

מאי תנא דקתני

מה שנינו במשנה שעל כך נשנה כי

זו

אופן עשיית

מצות הנסקלין?

ומבארינן:

משום דתנא

בפרק הקודם:

נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות

וכו'

ואיידי דקא בעי למיתנא

וכיון שהמשנה רצתה לשנות כאן בהמשך, את אופן עשיית

מצות הנשרפין

לכן

תנא נמי

שנינו כאן גם כי

זו

אופן עשיית

מצות הנסקלין

כמו שנשנה בפרק הקודם. וכעת, יתבאר אופן עשיית מצות הנשרפין.

מתניתין:

כיצד היו מקיימים את

מצות הנשרפין?

היו משקעין אותו

את הנידון בשריפה,

ב

תוך

זבל, עד

גובה

ארכובותיו

ברכיו, כדי שלא יוכל להתנועע בשעת זריקת הפתילה לתוך פיו, ותיפול על בשרו.

ונותנין סודר

עשוי מבד

קשה

[הארוג גס]

לתוך

סודר אחר

ה

עשוי מאריגה

רכה, וכורך

את הסודר הרך

על צוארו.

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שפותח את פיו.

ולפיכך היה האריג הפנימי עשוי מבד קשה, כדי שעל ידי זה יהיה מוכרח לפתוח את פיו. אבל מבחוץ הניחו אריג רך כדי שלא יתחכך בצוארו וינזק.

ו

בשעה שהם פותחין את פיו ,

מדליק

שליח בית דין

את הפתילה,

וזורקה

לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו, וחומרת

מכווצת

את בני מעיו.

רבי יהודה אומר,

אם היו פותחין את פיו על ידי סודר,

אף הוא

אם מת בידם

מחניקה

, לא היו מקיימין בו מצות שריפה,

כי כבר הומת בחנק, ולפיכך לא היו פותחין את פיו באופן זה.

אלא פותח את פיו בצבת, שלא בטובתו

בעל כרחו ,

ומדליק את הפתילה, וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה בבת כהן אחת שזינתה,

ודין בת כהן מפורש בפרשת אמור [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף".

והקיפוה חבילי זמורות,

והציתו בהם אש,

ושרפוה,

הרי שמצוות הנשרפים בשריפה ממש.

אמרו לו

חכמים, אין מקיימין מצוות שריפה בכך. ואותו מעשה לא נעשה, אלא

מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי,

כיצד לקיים את מצוות הנשרפים, שצדוקים היו, והם מפרשים המקראות כפשוטם ולא קיבלו את דרשות חכמים

.

גמרא:

נאמר במשנה ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו.

ודנה הגמרא:

מאי "פתילה",

ממה היתה עשויה?

אמר רב מתנה: פתילה של אבר,

בדיל שהותך באש.

ומביאה הגמרא מקור לכך שמצוות השריפה מתקיימת על ידי זריקת פתילה לתוך פיו ולא בשריפת הגוף:

מנא לן

שצורת השריפה היא באופן המוזכר במשנה?

אתיא

נלמד בגזירה שווה

שריפה שריפה מעדת קרח.

שכן בעדת קרח נאמר [ויקרא טז לה]: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". ובהמשך [שם יז ד]: "ויקח אלעזר את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים". ומבואר שנידונו בשריפה.

ובמיתת שריפה נאמר [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף".

הוקשו חייבי שריפה לנשרפים בעדת קרח,

מה להלן

עדת קרח היתה השריפה -

שריפת נשמה ו

אילו ה

גוף

נותר

קיים, אף כאן

חייבי שריפה, תתקיים מצוותם ב

שריפת נשמה וגוף קיים,

ולא על ידי שריפת כל הגוף.

רבי אלעזר אמר: אתיא

נלמד גזירה שווה

שריפה שריפה מבני אהרן.

שכן בבני אהרן נאמר [ויקרא י ב]: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'". ובהמשך [שם י ו] ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". הרי שנידונו בשריפה.

ובחייבי שריפה נאמר [ויקרא כא ט]: "באש תישרף".

הוקשו חייבי שריפה לבני אהרן,

מה להלן

בבני אהרן היתה השריפה -

שריפת נשמה, ו

אילו ה

גוף

נותר

קיים, אף כאן

חייבי שריפה, תתקיים מצוותן ב

שריפת נשמה וגוף קיים,

ולא בשריפת כל הגוף.

ותמהה הגמרא:

מאן דיליף מעדת קרח, מנא ליה

שמתו בשריפת נשמה ולא נשרף גופם?

ומתרצת הגמרא:

דכתיב "ואת מחתות החטאים האלה בנפשותם",

ממה שנאמר "בנפשותם" משמע שנענשו בנפשם ולא בגופן, כלומר

שנשמתן נשרפת ו

אילו ה

גוף

נותר

קיים.

ואידך,

[רבי אלעזר] סבר, שאי אפשר ללמוד מצוות שריפה משריפת עדת קרח, שכן

ההיא

מיתת בני קרח

, שריפה ממש היא,

ולכך דרש רבי אלעזר בגזירה שווה משריפת בני אהרן

.

ומאי

וכיצד מפרש רבי אלעזר את הנאמר בשריפת בני קרח

"בנפשותם",

דמשמע שרק נפשם נשרפה ולא גופם?

שנתחייבו

עדת קרח

שריפה על עסקי נפשותם

על חנופת אכילה ושתיה הנכנסת בנפשותם

.

ומביאה הגמרא סייעתא לדרשת רבי אלעזר על תיבת "בנפשותם":

כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב

[תהילים לה טז]

"בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו".

בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה,

שהאכיל והשקה קרח את חבורתו, ונתחברו עמו,

חרק עליהן שר של גיהנם שניו.

הרי שנתחייבו מיתה על עסקי אכילה ושתיה שנתן להם קרח, ולפי זה יש לפרש את הנאמר החטאים בנפשותם כדרבי אלעזר שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם.

ו

חוזרת הגמרא ומקשה ל

מאן דיליף

מצוות הנשרפין

מבני אהרן, מנא ליה

שמיתת בני אהרן היתה בשריפת נשמה ללא שריפת הגוף, דלמא נשרף כל גופם?

ומתרצת הגמרא:

דכתיב "וימותו לפני ה'"

משמע שלא מתו על ידי כילוי גופם בשריפה, אלא מתו

כעין מיתה

דהיינו שיצאה נפשם

.

ואידך

[הדורש גזירה שווה משריפת בני קרח] סבר, שאי אפשר ללמוד מצוות שריפה ממיתת בני אהרן, שכן

ההוא,

מיתתם ב

שריפה ממש הואי,

שנשרף כל גופם.

ומאי דכתיב "וימותו",

דמשמע שלא מתו כעין שריפה אלא כעין מיתה.

הכוונה היא

דאתחיל בהו

השריפה

מגואי

מתוך גופם ומתו מיד

כעין מיתה,

ואחר כך נשרף כל גופם. ולכן אי אפשר ללמוד ממיתת בני אהרן למצוות שריפה שכן שם לבסוף נשרף כל גופם.

ומביאה הגמרא ראיה שמיתתם היתה בשריפה בתוך גופם ואחר כך נשרף כל גופם:

דתניא אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שנים בחוטמו של זה, ושנים בחוטמו של זה, ושרפום.

ומשמע שלאחר שנכנסה האש בחוטמם נשרפו לגמרי.

ומקשה הגמרא:

והכתיב "ותאכל אותם",

ממה שנאמר "ותאכל אותם" ולא נאמר "ותאכלם", משמע שיש כאן מיעוט - אותם שרפה האש ולא דבר אחר.

ובשלמא אם נפרש כרבי אלעזר שנשמתם נשרפה והגוף קיים, הרי ניתן לפרש כי כוונת הכתוב "ותאכל אותם" - את נפשם ולא את גופם. אבל למאן דמפרש שבני אהרן נשרפו גם בגופם, מה נתמעט מ"ותאכל אותם".

ומתרצת הגמרא: גם למאן דאמר שבני אהרן נשרפו ממש, יש לדרוש ממה שנאמר "אותם" -

אותם

שרפה האש

ולא

את

בגדיהם,

שכן מצינו שבגדיהם לא נשרפו כנאמר וישאום בכותנותם.

ומקשה הגמרא: מהיכן פשוט לגמרא לדרוש את מצוות הנשרפין בגזירה שווה שריפה שריפה מבני אהרן או מעדת קרח,

ו

לא

נילף

נלמד את מצוות הנשרפין

מ

מה שמצינו מצוות שריפה ב

פרים הנשרפים?

וכך יהיה ההיקש:

מה להלן

בפרים הנשרפין מצוותן ב

שריפה ממש, אף כאן

חייבי שריפה תתקיים מצוותן ב

שריפה ממש?

ומיישבת הגמרא:

מסתברא

שאדם

מאדם הוה ליה למילף

עדיף ללמוד את מצוות השריפה בבני אדם משריפת בני אדם אחרים [- בני אהרן ועדת קורח]. מפני שיש במלמד [- בני אהרן או עדת קרח] ובנלמד [- הנידון בשריפה] ארבעה דברים שהם דומים זה לזה.

ומבארת הגמרא באלו דברים שווים שריפת בני אהרן ועדת קרח למצוות שריפה:

א.

שכן

גם בני אהרן ועדת קורח וגם הנידון להישרף הם

אדם,

הנענש בשריפה.

ב. וכן בשניהם מדובר במי שנשרף מחמת שהוא

חוטא.

ג. ובשניהם השריפה היא רק שריפת

נשמה

ולא שריפת הגוף.

ד. ובשניהם לא שייך שיהי בו פסול של מחשבת

פיגול.

מה שאין כן פרים הנשרפים אינם אדם, ולא חוטאים, ונשרפים בגופם, ושייך בהם מחשבת פיגול. ולפיכך לא ניתן ללמוד מצוות שריפה באדם מפרים הנשרפים.

ותמהה הגמרא:

אדרבה, מפרים הנשרפים הוה ליה למילף,

למצוות שריפה באדם.

שכן

בפרים הנשרפים מצינו שני דברים שיש בהם דמיון למצוות שריפה באדם.

א. שריפת פרים היא

מכשיר

קיום מצווה, וכן מצוות שנשרפין היא קיום מצווה.

ב. שריפת פרים היא מצווה

לדורות

, וכך גם מצוות שריפה היא מצווה לדורות.

מה שאין כן שריפת בני אהרן ועדת קרח שנענשו בידי שמים, לא היתה בשריפתם שום קיום מצווה שהרי נשרפו בידי שמים, וכן שריפתם לא ניתנה כהלכה לדורות.

ואם כן עדיף ללמוד את מצוות השריפה בבני אדם ממצוות שריפת פרים הנשרפים, שבהם היתה הוראה מפורשת כיצד לבצע את השריפה.

ומתרצת הגמרא: אף על פי שיש סברא ללמוד מצוות שריפה מפרים הנשרפים, מכל מקום עדיף להקיש את מצוות השריפה לשריפת בני אהרן ועדת קרח מפני ש

הנך נפישין

יש בהם יותר פרטים הדומים במלמד ובנלמד.

ושוב מקשה הגמרא:

מאן דיליף

את מצוות הנשרפין בגזירה שווה "שריפה שריפה"

מעדת קרח, מאי טעמא לא יליף מבני אהרן?

על כרחך משום ד

ההוא

שריפת בני אהרן -

שריפה ממש הואי,

[כפי שנתבאר בגמרא לעיל]

ואם כן קשה להיפך, מנין לו להשוות את מצוות הנשרפין לעדת קרח וללמוד שהשריפה היא בנפשו ולא בגופו,

ונילף מינה

מבני אהרן שמצוות הנשרפים היא שריפה ממש אף בגופו?!

שכן מצינו בתורה שני מיתות בשריפה, אחת בשריפת כל הגוף - בני אהרן, ואחת בשריפת נשמה - בעדת קרח, ואם כן מה הכריח את אותו מאן דאמר לדמות את מצוות הנשרפין לעדת קרח ולא לבני אהרן?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

אכן, מסברא היה מקום לומר שמצוות שריפה היא בשריפת כל הגוף כשריפת בני אהרן, אבל ישנו מקור מפסוק אחר להקיש את הנשרפין לבני קרח שמתו בשריפת נשמה ולא להקישם לבני אהרן שנשרפו בגופן.

ד

אמר קרא, "ואהבת לרעך כמוך",

דרשו חכמים

ברור לו מיתה יפה,

שימות במעט צער.

ועל כן העדיף אותו מאן דאמר להקיש את מצוות הנשרפין לעדת קרח שנשרפה נשמתן ולא לבני אהרן שנשרפו בגופן.

תמהה הגמרא:

וכי מאחר דאיכא

את דרשתו

דרב נחמן

לתת לו מיתה יפה, אם כן

גזרה שוה למה לי.

שכן מדרשה זו ניתן לפשוט את הספק כיצד לקיים מצוות שריפה האם בשריפת נשמה או בשריפת כל הגוף, דכיוון שאמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", מיסתבר לקיים בו שריפה רק בשריפת הנשמה כדי שלא יתבזה, ולשם מה הוצרך אותו מאן דאמר להקיש את מצוות השריפה לשריפת עדת קרח?

ומתרצת הגמרא:

אי לאו גזרה שוה

שריפה שריפה מעדת קרח

, הוה אמינא

ש

שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא כלל,

אלא רק אם ישרפו את גופו ממש.

ואי משום ואהבת לרעך כמוך

אם נרצה לקיים ברור לו מיתה יפה, די בכך שבשעת השריפה

לפיש

נוסיף ונרבה

ליה חבילי זמורות, כי היכי דלישרוף לעגל,

כדי שישרף מהר.

קא משמע לן

לשם כך הוצרכה הגמרא להקיש את מצוות השריפה לשריפת עדת קורח, כדי לומר שגם שריפת נשמה נידונית כשריפה.

וכמו כן, אילמלי דרשת רב נחמן - "ברור לו מיתה יפה", לא היה הכרח להקיש את מצוות הנשרפין לעדת קרח, שכן ניתן להקישם גם לבני אהרן שנשרפו בגופם, ורק לאחר דרשת רב נחמן הוקשה מצוות הנשרפין לעדת קרח.

אגב שהביאה הגמרא מחלוקת בצורת מיתתן של נדב ואביהוא, מביאה הגמרא מימרא הקשורה לסיבת מיתתן :

בפרשת משפטים [שמות כד א] נאמר: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק".

וכבר היו משה ואהרון מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן.

אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי.

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי: נפישי גמלי סבי

הרבה גמלים זקנים,

דטעיני משכי דהוגני

טעונים עורות של גמלים צעירים.

כלומר, זקנים נושאים את משא הצעירים.

אגב שנתבאר בגמרא כי עונשם של עדת קרח בא עליהם על שהחניפו לו, הביאה הגמרא מימרא שבה יתבאר כיצד קרה הדבר שאנשים חכמים נטו אחר קרח לחלוק על משה רבינו.