Sanedrín 17b — el Talmud en español

ומה נחש

, שחומרתו היא בכך

שממית

אדם ובהמה,

ו

על ידי כך הוא

מרבה טומאה

בעולם, טומאת מת וטומאת נבילות, ובכל זאת הוא בעצמו כשהוא מת, הרי הוא טהור, שהרי הנחש אינו משמונה השרצים המטמאים במותם.

שרץ

הקל,

שאינו ממית ו

אינו

מרבה הטומאה, אינו דין שיהא טהור

.

אך קל וחומר זה, דחוי הוא:

ולא היא!

לא כך היא המידה. כי מה שנחש ממית ומרבה טומאה אינו "חומרא", אלא

מידי דהוה אקוץ בעלמא,

דומה הנחש בנשיכתו לקוץ סתם, שגם דקירת הקוץ יכולה להמית ולהרבות טומאה, ובכל זאת הקוץ הוא טהור.

ומביאה הגמרא עתה עוד דין בהלכות סנהדרין.

אמר רב יהודה אמר רב: כל עיר שאין בה שנים

דיינים היודעים

לדבר

בשבעים לשון

ו

עוד

אחד

היודע

לשמוע

להבין בשבעים לשון,

אין מושיבין בה סנהדרי.

וב

עיר

ביתר הוו שלשה

שידעו לדבר,

וב

עיר

יבנה

היו

ארבעה

, ואלו הם:

רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ושמעון התימני

[אינו נקרא רבי כיון שלא הוסמך, מפני שלא בא לכלל זקנה], שהיה

דן לפניהם

והשיב קושיות לזקנים

ב

ישיבת

קרקע

, ולא על הספסל כשאר הזקנים.

הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה שצריכין שלשה היודעים לדבר בשבעים לשון, והיא קושיא על מה שאמר רב שמספיק שנים.

מיתיבי

על רב ממה ששנינו בברייתא:

שלישית,

ישיבת סנהדרין שיש בה שלשה מדברים בשבעים לשון היא

חכמה

, ואילו

רביעית

-

אין למעלה הימנה.

הרי שצריכין שלשה.

ומתרצת הגמרא:

הוא,

רב,

דאמר כי

כמו

האי תנא. דתניא,

ששנינו בברייתא אחרת:

שניה

ישיבת סנהדרין שיש בה שני דיינים היודעים לדבר בשבעים לשון, הרי היא

חכמה

, ואילו

שלישית

-

אין למעלה ממנה.

ואגב שהביא הגמרא ששמעון התימני דן לפני החכמים בקרקע, מביאה הגמרא עוד תנאים שדנו לפני החכמים, ועוד תוארים שנתכנו בהם תנאים ואמוראים.

כל מקום ששנינו

"למידין לפני חכמים"

, הכונה היא לאמורא

לוי,

שהוא היה למד

מרבי

יהודה הנשיא.

כל מקום ששנינו

"דנים לפני חכמים",

הכונה היא על

שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניא בן חכינאי

, שלא באו לזקנה, והיו יושבין בקרקע, ודנים בהלכה לפני החכמים.

רב נחמן בר יצחק מתני

, היה שונה כך: כל מקום ששנינו "דנין לפני חכמים" הם

חמשה,

ואלו הן:

שמעון

בן עזאי,

ושמעון

בן זומא,

ושמעון

התימני,

חנן

המצרי,

וחנניה

בן חכינאי. כלומר, רב נחמן בר יצחק מוסיף את שמעון התימני.

"רבותינו שבבבל

הם

רב ושמואל

.

"רבותינו שבארץ ישראל"

-

רבי אבא.

"

דייני גדולה"

הוא

קרנא.

"דייני דארץ ישראל"

-

רבי אמי ורבי אסי.

"דייני דפומבדיתא"

-

רב פפא בר שמואל.

"דייני דנהרדעא"

-

רב אדא בר מניומי.

"

סבי דסורא"

-

רב הונא ורב חסדא.

"סבי דפומבדיתא"

-

רב יהודה ורב עינא.

"חריפי דפומבדיתא"

-

עיפה ואבימי בני רחבה.

"אמוראי דפומבדיתא"

-

רבה ורב יוסף.

"אמוראי דנהרדעא"

-

רב חמא.

"נהרבלאי מתנו"

-

רמי בר ברבי.

"

אמרי בי רב"

-

רב הונא.

ומקשה הגמרא:

והאמר,

הרי אמר

רב הונא: אמרי בי רב.

הרי שרב הונא אינו "אמרי בי רב", שהרי הוא מסר דינים בשם "אמרי בי רב".

ומתרצת הגמרא:

אלא,

כל מקום ששנינו "אמרי בי רב", הוא תואר ל

רב המנונא

.

"אמרי במערבא"

-

רבי ירמיה.

"שלחו מתם"

-

רבי יוסי בר חנינא.

"מחכו

[צחקו]

עלה במערבא"

-

רבי אלעזר.

ומקשה הגמרא:

והא

, הרי בסוגיא בפרק אחד דיני ממונות, מצינו:

שלחו מתם

, שלחו הוראה מארץ ישראל,

לדברי רבי יוסי בר חנינא,

מוצא, וכו'". הרי ש"שלחו מארץ ישראל" ביאור בדעת רבי יוסי בר חנינא, ואינו הוא בעצמו.

ומתרצת הגמרא:

אלא איפוך,

הגירסא היא הפוכה: "

שלחו מתם"

-

רבי אלעזר.

ואילו

"מחכו עלה במערבא"

-

רבי יוסי בר חני נא.

שנינו במשנתנו:

וכמה יהא בעיר ויהא ראויה לסנהדרין

-

מאה ועשרים.

ודנה הגמרא:

מאה ועשרים

אנשי העיר,

מאי עבידתייהו!?

מהו עשייתן? כלומר, מה הטעם שצריכין להיות בעיר מאה ועשרים איש, כדי שתהא ראויה לסנהדרין.

ומבארת הגמרא:

עשרים ושלשה

איש

כנגד סנהדרי קטנה

.

ו

עוד

שלש שורות

היושבין לפני הסנהדרין שכל שורה היא

של עשרים ושלשה

תלמידים. ומטרת ישיבתן שם היא, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים, כגון ששנים עשרה מחייבים ואחד עשר מזכין, אז סומכין את התלמידים, ומוסיפין על הסנהדרין.

הרי

ביחד

תשעים ותרתי

תשעים ושנים.

ו

עוד

עשרה

אנשים בטלנין

של בית הכנסת

שהם בטילין מכל מלאכה להיות מזומנין לבית הכנסת שחרית וערבית, ובלעדיהם אינה נקראת עיר,

הרי מאה ותרתי

מאה ושנים,

ו

עוד

שני סופרים

הכותבים בבית דין דברי המזכין ודברי המחייבין, וכל שעה יושבין לפני הדיינים,

ו

עוד

שני חזנין

שמשי בית דין להלקות את החייב ולהזמין את בעלי הדינין לדין,

ו

עוד

שני בעלי דינין

שצריכין לדון אותם ,

ו

עוד

שני עדים

,

ו

עוד

שני זוממין

שבלעדיהם אין העדים יראים להעיד עדות שקר,

ו

עוד

שני זוממי זוממין

שאם יתחייב בעל דין על פי העדים, וישכיר עדי שקר להזים את העדים, יוכלו שנים אלו להזים את הזוממין, ובכך יתייראו להזים בשקר,

הרי

ביחד

מאה וארביסר,

ארבע עשרה.

ועוד שני גבאי צדקה הגובים מעות מבני העיר, ועוד שלשה המחלקים צדקה לעניי העיר, שהדין הוא שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, הרי מאה ותשע עשרה, ועוד אחד שהוא רופא ואומן ולבלר ומלמד תינוקות.

ותניא

, הרי שנינו בברייתא:

כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו

-

אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה,

ואלו הן: האחד,

בית דין מכין ועונשין

, השני,

וקופה של צדקה נגבית בשנים

, השלישי,

ומתחלקת בשלשה

, הרביעי,

ובית הכנסת

, החמישי

, ובית המרחץ

, השישי,

ובית הכסא,

השביעי,

רופא

למול תינוקות, השמיני,

ואומן

מקיז דם, התשיעי,

ולבלבר

כותב ספרים, העשירי,

ומלמד תינוקות.

משום רבי עקיבא אמרו

תלמידיו:

אף

אם אין בה

מיני פירא

פירות, אין תלמיד חכם רשאי לדור בה,

מפני שמיני פירא מאירין את העינים.

הרי החשבון של מאה ועשרים בני העיר, שתהא ראויה לסנהדרין.

שנינו במשנתנו:

רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות.

בברייתא שנינו דעה שלישית, והיא דעת רבי.

תניא

שנינו בברייתא:

רבי אומר

: