Sanedrín 106b — el Talmud en español

כתוב בהמשך אותו מקרא:

"הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם".

משמע שעשו בו מיתות הרבה .

אמר רב: שקיימו בו

ישראל

ארבע מיתות, סקילה ושריפה הרג וחנק

.

וכך עשו: תלו אותו, והציתו אש תחת הצליבה. ואז חתכו את ראשו, ונפל לתוך האש .

ובכך נתקיימו בו ארבע מיתות: חנק - על ידי התליה. הרג - שחתכו את ראשו. סקילה - על ידי שנפל לארץ. שריפה - שנפל לאור ונשרף.

אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא: מי שמיע לך, בלעם בר כמה הוה

[האם ידוע לך, בן כמה היה בלעם כשנהרג]?

אמר ליה: מיכתב לא כתיב

[אין זה כתוב בפירוש].

אלא,

אפשר ללמוד דבר זה

מדכתיב: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם",

דהיינו, שאין אותם אנשים עוברים את חצי ימיהם , וימי חייו של אדם - שבעים הם, הרי שבלעם היה

בר תלתין ותלת שנין, או בר תלתין וארבע

[בן שלושים ושלוש או בן שלושים וארבע]. שלא הגיע לשלושים וחמש שנים, שהם חצי ימיו .

אמר ליה

אותו מין:

שפיר קאמרת

[דבר נכון אמרת]

! לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם

[אני ראיתי את פנקסו של בלעם],

והוה כתיב ביה: בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה

[בן שלושים ושלוש היה בלעם הפיסח, כשהרג אותו פנחס שר הצבא].

אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: בכולהו,

בכל אותם מלכים והדיוטות ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא,

לא תפיש למדרש

[אל תרבה לדרוש בעניינם].

לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה

-

דרוש ביה

[חוץ מבלעם הרשע, שכל מה שתמצא לדרוש עליו לגנאי, דרוש בו].

כתיב "דואג

האדומי",

ו

לאחר מכן

כתיב

על אותו אדם את השם

"דוייג".

אמר רבי יוחנן: בתחילה, יושב הקדוש ברוך

הוא ודואג, שמא יצא זה לתרבות רעה

. לכן נקרא שמו מתחילה "דואג".

לאחר שיצא

לתרבות רעה,

אמר

הקדוש ברוך הוא:

ווי שיצא זה

. ולכן נקרא "דויג".

(סימן: גבור רשע וצדיק חיל וסופר).

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג

: וכי

לא גבור בתורה אתה? מה תתהלל ברעה

[למה תתהלל לספר לשון הרע על דוד]?

לא חסד אל נטוי עליך כל היום

[לא חכם בתורה אתה. שתורה נקראת חסד, כפי שכתוב: "ותורת חסד על לשונה"].

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: מה לך לספר חקי

[מה לך וללימוד חוקי התורה]?

כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בהם?

הרי אתה הרגת את אנשי נוב, וסיפרת לשון הרע על דוד! וכתוב בהמשך המקרא:

"ותשא בריתי עלי פיך". אמר רבי אמי

: נאמר "עלי פיך", ולא "בלבך". ש

אין תורתו של דואג

-

אלא משפה ולחוץ,

ואינה יושבת על ליבו.

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו"?

בתחילה,

כשהצדיקים רואים שדרכו של הרשע מצלחת -

ייראו. ולבסוף,

כשמת בחצי ימיו, ושב גמולו בראשו -

ישחקו.

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ימות דואג!

אמר לו

הקדוש ברוך הוא:

"חיל בלע ויקיאנו"

[כלומר, המתן עד שיקיא את התורה שבלע, שישכחנה].

אמר

דוד

לפניו: "מבטנו יורישנו אל"

[אל תמתין עד שישכחנה מעצמו, אלא תמהר ותשכיחנו].

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "גם אל יתצך לנ צח"?

אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: ניתי דואג לעלמא דאתי

[יבוא דואג לחיי עולם הבא].

אמר לפניו: "גם אל יתצך לנצח".

"יתצך"

\- לשון נתיצה והחרבה הוא. "לנצח" היינו לחיי הנצח של עולם הבא. וזהו שאמר דוד, שלא יבוא דואג לחיי עולם הבא.

מאי דכתיב: "יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה"?

אמר הקדוש ברוך הוא: לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה

[יאמרו שמועות בבית המדרש בשמו של דואג].

אמר

דוד

לפניו: "יחתך ויסחך מאהל".

"יחתך ויסחך" לשון שבירה ועקירה הם. ו"אהל" זהו בית המדרש.

אמר הקדוש ברוך הוא:

ליהוי ליה בנין רבנן

[יהיו לו לדואג בנים תלמידי חכמים].

אמר דוד לפניו:

"ושרשך מארץ חיים סלה".

הוצא ועקור את שרשיו מארץ חיים. שלא יהיו לו בנים תלמידי חכמים.

ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "איה ספר איה שקל, איה ספר את המגדלים, איה ספר כל אותיות שבתורה"?

"איה שקל"

-

ששוקל כל קלים וחמורים

שבתורה.

שיודע לדרוש בקל וחומר.

"איה ספר את המגדלים"

-

שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות ב

ענין

מגדל הפורח באויר.

והיינו, מפני מה המתג העליון שעל האות למ"ד כפוף כלפי מטה .

אמר רבי: ארבע מאה בעייא

[בעיות]

בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ולא איפשט להו חד

[ולא נפשטה להם אפילו אחת מהן ].

אמר רבא

: וכי

רבותא

היא

למבעי בעיי?

והרי

בשני

[בימי]

דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין

[כל לימודם היה בסדר נזיקין, כי לא היו מרבין כל כך לדרוש].

ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין

[ואילו אנו שנינו הרבה בעוקצין].

וכי הוה מטי

[וכאשר הגיע]

רב יהודה

בסדר לימודו לענין

אשה שכובשת ירק

עם עוקציו [שרשיו] בחומץ או בציר

ב

תוך

קדירה, ואמרי לה

[ויש אומרים], לענין

זיתים שכבשן בטרפיהן

[עם העלים שלהם] - הרי הם

טהורים

787 , אמר

[היה רב יהודה אומר]:

הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא!

כלומר, הלכה קשה היא זו, וצריכה יגיעה כמו הויות דרב ושמואל [לפי שלא היה יודע את טעם הדבר].

ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא

[בשלוש עשרה ישיבות, שכולן עוסקין במסכת עוקצין, ויודעין אותה יפה]!

ו

בכל זאת, למרות שהיינו לומדים יותר מרב יהודה, כאשר היתה עצירת גשמים,

רב יהודה שליף מסאני

[היה חולץ נעלו אחת] -

ו

לא היה מספיק להוריד נעלו השניה עד ד

אתא מטרא

[שבא הגשם].

ו

אילו

אנן צוחינן

[צועקים] -

וליכא דמשגח בן

[ואין מי ששם ליבו אלינו].

אלא, הקדוש ברוך הוא ליבא בעי

[חפץ בטהרת הלב] .

דכתיב: "וה' יראה ללבב".

ולכן, היות והם היו חסידים יותר, נענה להם הקדוש ברוך הוא.

אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא הוו סברי שמעתא

[לא היו יודעים לפרש הלכה כתקנה וכטעמה].

מתקיף לה מר זוטרא: מאן דכתיב ביה "איה

ספר איה שקל איה ספר את המגדלים", ואת אמרת לא הוו סברי שמעתא?

אלא,

ללמוד ולפרש ההלכה היו יודעים, אלא

דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא

[לא זכו לכך שתיקבע הלכה כמותם].

דכתיב: "סוד ה' ליראיו".

והם לא היו יראי שמים.

אמר רבי אמי: לא מת דואג

-

עד ששכח

את

תלמודו. שנאמר: "הוא ימות באין מוסר, וברב אולתו ישגה".

רב אמר: נצטרע

דואג לבסוף .

שנאמר: "הצמתה כל זונה ממך",

ו

כתיב התם,

בענין בתי ערי חומה:

"לצמתת", ומתרגמינן "לחלוטין", ותנן

בענין מצורע:

אין בין מוסגר ומוחלט

-

אלא פריעה ופרימה.

הרי שנאמר לשון "חלוטין" גבי מצורע, ואף גב דואג נאמר "הצמתה", שתרגומו "לחלוטין".

(סימן: שלשה ראו וחצי וקראו).

אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג. אחד ששכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

. ואמר ר' יוחנן: דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה. דואג היה

בימי שאול, ואחיתופל

-

בימי דוד

.

ואמר רבי יוחנן: דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם

[מתו לפני חצי ימיהם. שחצי ימיו של אדם - שלושים וחמש שנים הם].

תניא נמי הכי: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם".

"אנשי דמים" זהו דואג, שהרג את כהני נוב. "ומרמה" זו עצת אחיתופל.

והיינו, ש

כל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע, ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.

ואמר רבי יוחנן: בתחלה קרא דוד לאחיתופל רבו, ולבסוף קראו חבירו, ולבסוף קראו תלמידו

.

בתחלה קראו רבו: "ואתה אנוש כערכי, אלופי ומידעי".

[ו"אלופי" - היינו רבי].