Versión en texto de este daf: original y traducción
Rosh Hashaná 20a — el Talmud en español
Rosh Hashaná 20a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Rosh Hashaná 20a
אלא, אי אמרת
, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן הוא
לעולם חסר, אמאי מחללינן
עליו את השבת!? הרי גם אם לא יבואו העדים ויעידו, בלאו הכי בית דין יקדשו את ניסן ביום השלשים, שהרי אדר הסמוך לניסן לעולם הוא חסר!
ומתרצינן: הטעם שחיללו את השבת איננו כדי שהחדש יתקדש בזמנו, אלא
משום דמצוה לקדש על
ידי
הראייה,
על פי עדים שראו את חידוש הלבנה, ולא על פי חשבונות חכמים.
שנאמר [שמות יב]: "החדש הזה לכם ראש חדשים". ודרשו חכמים מהמילה "הזה", שאמר הקב"ה למשה "כזה [את חידוש הלבנה] ראה, וקדש".
איכא דאמרי
, יש אומרים שרב נחמן בא להוכיח מהמשנה דלהלן שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:
אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינא
, אף ממשנתנו יש להוכיח שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר.
שהרי שנינו:
על שני חדשים מחללין את השבת
-
על ניסן ועל תשרי.
ורב נחמן הבין שטעם הדבר הוא משום שמצוה לקדש את החודש על פי הראיה, ולא על פי חשבונות חכמים.
ולכן,
אי אמרת בשלמא
, המשנה מובנת רק אם תאמר שאדר הסמוך לניסן
לעולם חסר,
ו
משום הכי מחללינן
את השבת, משום
דמצוה לקדש על פי הראייה.
אלא, אי אמרת זמנין מלא זמנין חסר
, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא ופעמים שהוא חסר -
אמאי מחללינן!?
ומדוע לא יתקנו שאם נראתה הלבנה בשבת, ימתינו העדים עד יום השלשים ואחד, ולא יחללו את השבת, אלא
נעבריה האידנא
, בית דין יימנעו מלקדש את החדש עתה ביום השלשים, וממילא נמצא שהחדש מעובר.
ונקדשיה למחר
, שלמחרת יגיעו העדים ויעידו שראו את חידוש הלבנה, ויקדשו בית דין את החדש על ידי ראייתם!
ודוחה הגמרא את ראיית רב נחמן, כי אי אפשר להוכיח מכאן שאדר הסמוך לניסן הוא לעולם חסר. אלא, לעולם הוא לפעמים מלא ולפעמים חסר.
ומה שדייק רב נחמן, שאם הוא יכול להיות מלא, מדוע מחללים עליו את השבת, והרי יכולים העדים להמתין עד למחר, ויהיה מלא, ויתקדש על פי עדותם למחר, יש להשיב:
אי דאקלע יום שלשים בשבת
-
הכי נמי
שאין העדים מחללין את השבת. אלא ימתינו למחר, ויעידו ביום השלשים ואחד, ויקדשו בית דין את החודש על פיהם.
אך
הכא, במאי עסקינן
, במה מדובר כאן -
דאקלע יום שלשים ואחד בשבת,
וראו עדים באותו היום את הלבנה. ואם לא יבואו העדים, הרי אין חודש יותר משלושים ואחד יום, ולפיכך בית דין יקדשו את החדש שלא על פי הראיה.
ולכן מחללים הם את השבת, משום
דמצוה לקדש על הראיה.
מתיב
הקשה
רב כהנא
על מה שאמרנו שמחללים את השבת משום שמצוה לקדש על הראיה, ועל מאן דאמר שאדר הסמוך לניסן הוא לעולם חסר, מהמשנה לקמן [כא ב]:
דתנן:
כש
היה
המקדש קיים
, היו
מחללין אף על כולן
, על כל החדשים,
מפני תקנת הקרבן
, מוספי ראש חדש שיקרבו בזמנם, ביום שהלבנה התחדשה.
מדכולהו
, ממה שלמדנו שהטעם שמחללים שבת על כל החדשים, הוא
לאו משום
דמצוה לקדש על
פי
הראייה,
אלא משום תקנת הקרבן, כדי שיקרב בזמנו, יש לנו ללמוד ש
ניסן ותשרי, נמי
זה שמחללים עליהם את השבת, זה
לאו משום דמצוה לקדש על הראייה
, אלא כדי שבית הדין ידעו שהלבנה התחדשה ביום השלשים, ויקדשו את החדש באותו היום, ולא למחרת.
אי אמרת בשלמא, זמנין מלא וזמנין חסר
, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים הוא מלא ופעמים הוא חסר,
משום הכי מחללינן
על ניסן, כדי שבית דין יקדשוהו ביום השלשים, ולא ביום השלשים ואחד.
אלא, אי אמרת
שאדר הסמוך לניסן,
לעולם
הוא
חסר
-
אמאי מחללינן?
הרי גם אם העדים לא יחללו את השבת, בית דין יקדשו את ניסן ביום השלשים!
ומסקינן:
תיובתא!
אכן מכאן יש סתירה לדברי הסוברים שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר.
לעיל הגמרא הוכיחה שבית דין יכולים לעבר את אלול, והגמרא כאן ממשיכה לדון בדבר.
כי אתא
, כאשר בא
עולא
מארץ ישראל לבבל,
אמר: עברוה לאלול!
בית דין שבירושלים עיברו את אלול, ועשאוהו שלשים יום.
אמר עולא: ידעי חברין בבלאי, מאי טיבותא עבדינן בהדייהו!
בני בבל מכירים בטובה שאנו, בני ארץ ישראל, עושים עמהם כאשר אנו מעברים את אלול.
והוינן בה:
מאי טיבותא?
ומשנינן:
עולא אמר: משום ירקיא
. כאשר הימים הטובים שבתשרי היו עומדים לחול בצמוד לשבת, לפניה או לאחריה, היו מעברים את החודש. ובכך היו מפרידים ביום חול בין השבת והיום טוב.
ועשו זאת כדי למנוע מצב של שני ימים צמודים של חג ושבת, שאז מרקיבים הירקות שנאכלין כשהן חיין, כיון שנתלשו בערב יום טוב או בערב שבת, והיה הדבר מונע את שמחת יום טוב.
[ולהלן הגמרא תבאר מדוע היתה תקנה זו לטובת בני בבל ולא לבני ארץ ישראל].
רבי אחא בר חנינא אמר: משום מתיא
.
בגלל כבוד המתים. כי כאשר חל יום הכיפורים סמוך לשבת אי אפשר לקבור את המתים שמתו באחד מהם, עד מוצאי היום השני.
ועיברו את השנה משום כבוד המתים, שלא יסריחו [על ידי ששוהין יומיים] בבבל.
[ולהלן הגמרא תבאר מדוע בני ארץ ישראל לא היו צריכים לזה].
והוינן בה:
מאי בינייהו?
מהו ההבדל להלכה בין שני הטעמים?
ומשנינן:
איכא בינייהו
, יש הבדל ביניהם, לענין
יום הכיפורים שחל להיות אחר השבת
:
מאן דאמר
שעיברו את אלול
משום מתיא
[המתים], אזי גם באופן זה
מעברינן
, כדי להפריד בין הימים, בשביל שלא יסריחו המתים.
ו
אילו ל
מאן דאמר משום ירקיא
, הרי יום הכיפורים אסור באכילה, ול
אימת קא בעי להו
, למתי צריך את הירקות -
לאורתא
, למוצאי יום הכיפורים.
ולדבריו אין צורך לעבר את אלול, שהרי
לאורתא
-
טרח ומייתי!
בערב אפשר לטרוח ולתלוש ירקות טריים מן השדה, ואין צורך ללקט מערב שבת בשביל מוצאי יום הכיפורים. ולכן אין צורך לעבר את אלול משום הטעם הזה.
ומקשינן:
ולמאן דאמר
שהיו מעברין את אלול
משום ירקיא,
אמנם אין צורך לעבר בשביל הירקות את אלול כשחל יום הכיפורים לאחר השבת - אך
לעבריה
לאלול
משום מתיא!
שבכל זאת יעברוהו בית דין, משום כבוד המתים, שלא ירקיבו!
ולכן, חוזרת בה הגמרא, ואומרת: אכן לדברי הכל מעברים את אלול כשיום הכיפורים חל באחד בשבת:
אלא, איכא בינייהו
, ההבדל ביניהם הוא אחר:
לענין
יום טוב הסמוך לשבת
-
בין מלפניה, בין מלאחריה
:
ל
מאן דאמר משום ירקיא
-
מעברינן
כדי שלא ירקיבו הפירות ביום השני, ויתבטל משמחת שבת או יום טוב.
ו
אילו ל
מאן דאמר משום מתיא
, אין מעברין, כי הרי
אפשר
לקבור את המתים ביום טוב
בעממי
, על ידי נכרים, [כמבואר במסכת ביצה ו א].
אבל ביום הכיפורים שקדושתו כשבת, לא התירו לקבור את המת על ידי נכרים.
ומקשינן:
ולמאן דאמר משום מתיא,
אמנם אין צורך לעבר את אלול כשיום טוב חל סמוך לשבת משום מתיא, אך בכל זאת,
לעבריה
יעברוהו
משום ירקיא!
ומתרצינן: לדעתו
אפשר
לתקן את הירקות
בחמימי
, על ידי ששורים אותם במים חמים, והרי הם חוזרים לקדמותם.
ולכן אין מעברים את אלול משום ירקיא.
ומקשינן:
אי הכי
, אם מעברים את אלול משום הירקות או משום כבוד המתים, מדוע אמר עולא שעיברו את השנה לטובת בני בבל?
מאי שנא לדידן
, במה שונים בני בבל, שעיברו דוקא בשבילם את השנה?
הרי
אפילו לדידהו נמי
, אפילו לצורך בני ארץ ישראל צריך לעבר את אלול, שהרי גם להם יש ירקות ומתים!
ומתרצינן:
לדידן
-
חביל לן עלמא
. לנו, בני בבל, חם, מפני שבבל עמוקה ואין האויר שולט בה כבארץ ישראל.
אבל
לדידהו
, לבני ארץ ישראל, שהארץ היא ארץ הרים ובקעות, שולט שם האויר, ו
לא חביל להו עלמא
, לא חם להם.
ומקשינן:
איני!
הרי יש סתירה לדברי עולא ורב אחא בר חנינא, שאמרו מעברים את אלול לצורך הירקות או המתים:
והתני רבה בר שמואל
ברייתא:
יש צורך לעבר את השנה משום שלש סיבות: א. עדיין לא צמחה התבואה הנקראת "אביב", ואם לא יעברוה, נמצא שפסח לא יהיה בחדש האביב. ובתורה נאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח".
ב. עדיין לא הגיעה תקופת ניסן על פי שנת החמה.
ג. עדיין לא צמחו פירות האילן.
ואז היו מעברים את השנה בהוספת חודש אדר [כמבואר בסנהדרין יא ב].
ושנינו בברייתא:
יכול כשם שמעברין את השנה לצורך
[שלשת הענינים המבוארים],
כך מעברין את החדש לצורך
[ירקות או מתים]?
תלמוד לומר
שמות יב]:
"החדש הזה לכם ראש חדשים
". ודרשו חכמים:
כזה
, כחידוש הלבנה הזה,
ראה, וקדש
מיד, ולא תמתין אפילו לצורך!
ואם כן, איך אמרו עולא ורב אחא בר חנינא שמעברים את חודש אלול לצורך ירקות או מתים?
אמר רבא: לא קשיא
.
כאן
שהתירו עולא ורב אחא, זה
לעברו
, להפוך חדש חסר למלא, לצורך.
ואילו
כאן
, הברייתא שאסרה, זה
לקדשו
ביום השלושים, לצורך, כשלא נראתה הלבנה באותו היום.
שאם אירע והלבנה לא נראתה בכ"ט אלול, אין מקדשים את יום השלשים לצורך הירקות או המתים, על אף שאם לא יקדשוהו עתה יהיו שבת ויום הכיפורים סמוכים זה לזה.
והכי קאמר
התנא בברייתא:
יכול כשם שמעברין את השנה ו
אף
את החדש לצורך, כך
גם
מקדשין את החדש
לפני זמנו
לצורך?
תלמוד לומר: "החדש הזה לכם"
-
כזה ראה
, קודם כל תראה כזה חידוש לבנה,
ו
רק אחר כך
קדש.
אבל לעבר חודש חסר לצורך, מותר, מפני שכאשר נכנס ראש חדש [ביום השלשים ואחד], כבר נראה חידוש הלבנה מאתמול.
וכי הא דאמר רבי יהושע בן לוי
: בית דין
מאיימין על העדים
שבאו להעיד על
החדש שנראה בזמנו
, ביום השלשים, שלא יעידו, כאשר רצו בית דין
לעברו.
ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו
, ביום השלשים, שיעידו עדות שקר שראו את הלבנה, גם אם רצו בית דין
לקדשו
לפני זמנו, לצורך.
ומקשינן:
איני!
הרי יש סתירה למה שאמר רבי יהושע בן לוי [שאין מאיימין על העדים להעיד עדות שקר ביום השלשים, ולומר שראו שהלבנה התחדשה]:
והא שלח ליה רבי יהודא נשיאה לרבי אמי
:
הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו
ביום השלשים, להעיד עדות שקר שראו שהלבנה התחדשה באותו היום, כדי
לקדשו
ביום השלשים לפני זמנו.
ו
אף על פי שלא ראוהו, יאמרו "ראינו
"!
אמר
תירץ
אביי: לא קשיא
:
הא
, מה שאמר רבי יוחנן שמקדשים את החדש לפני זמנו, מדובר
בניסן ותשרי
, שהמועדות תלויים בהם, ומקדשים אותם לצורך [ירקיא או מתיא].
ואילו
הא
, מה שאמר רבי יהושע בן לוי שאין מקדשין את החדש לפני זמנו, מדובר
בשאר ירחי,
שאין בהם צורך למועדות, אין מקדשים אותם לפני זמנם לצורך אחר.
[משום ששנינו במסכת ערכין ח ב, שאין פוחתין מארבעה חדשים מעוברים בשנה, ואין מוסיפין יותר משמונה, וטעם הדבר מפורש שם.
ואם אירע שעיברו כבר שמונה חדשים השנה, ועתה הגיע חדש שהלבנה לא נראתה בו ביום השלושים, אזי יש צורך לחסרו כדי שלא יהיו יותר משמונה חדשים מעוברים.
וחידש רבי יהושע בן לוי, שמשום צורך כזה אין מקדשים את החודש לפני זמנו. אלא רק בניסן ותשרי עושים זאת משום צורך המועדות. רש"י].
רבא אמר
: מה ששנינו בברייתא שהביא רבה בר שמואל שאין מקדשין את החדש שלא בזמנו, כוונתו היא שאין מקדשים לפני זמנו, ואף לא מעברין לאחר זמנו [כמו שמשמע מלשון הברייתא], ובכל זאת אין מכאן קושיה על עולא ורב אחא שאמרו שמעברים את אלול לצורך: משום ש
הא דתני רבה בר שמואל
כדעת
"אחרים" היא,
אבל חכמים חולקים על זה:
דתניא:
אחרים אומרים: אין בין עצרת
שבשנה אחת
לעצרת
שבשנה הבאה,
ואין בין ראש השנה
שבשנה אחת
לראש השנה
שבשנה הבאה,
אלא ארבעה ימים בלבד.
כלומר, אם חל עצרת שבשנה אחת ביום ראשון, אזי עצרת שאחריו תחול ביום חמישי, [כעבור ארבעה ימים בשבוע] וכן בראש השנה.
מפני שלעולם שנת הלבנה היא 354 יום:
350 יום, הרי הם 50 שבועות שלמים, ונותרו עוד ארבעה ימים.
ולכן עצרת שבשנה הבאה מתאחרת ארבעה ימים לאחר עצרת זו.
ולדעת אחרים, כיון שהשנה היא 354 יום, לעולם יש ששה חודשים חסרים, ועוד ששה מלאים בשנה - חודש אחד מלא וחודש אחד חסר.
משום שמולד הלבנה הוא כל 29 ימים ומחצה. והרי זה 59 ימים בשני חדשים, לפיכך עושים חדש אחד מלא וחדש אחד חסר, ויחד הם 59 ימים. וסך הכל בשנה יש 354 יום. ולדבריהם אין מעברין או מחסרין שום חדש בשנה, ואפילו לצורך.
ואם היתה שנה מעוברת,
יש בין עצרת שבשנה זו לעצרת שבשנה הבאה
חמשה ימים
, מפני שמוסיפים באותה שנה חדש חסר, והרי הוא מוסיף יום אחד מעבר לשבועות השלמים [28 יום הם 4 שבועות שלמים, ויום אחד מיותר].
זו דעת אחרים.
אבל דעת רבי יהושע בן לוי כחכמים, ולפיכך אמר שמאיימים על העדים כדי לעבר את החדש, אבל לא כדי לקדשו.
רב דימי מנהרדעא מתני
בדברי רבי יהושע בן לוי
איפכא
:
מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו
, שיעידו שקר, שהלבנה התחדשה ביום השלשים, כדי
לקדשו
לפני זמנו.
ואין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו
, שלא יעידו שראו את חידוש הלבנה, כדי
לעברו.
מאי טעמא?