Pesajim 9a — el Talmud en español

מתניתין:

כאשר הבודק את החמץ מסיים לבדוק חדר אחד, ובא לבדוק את החדר השני,

אין חוששין שמא

בינתיים

גיררה חולדה

חמץ

מבית

[חדר] שאינו בדוק

לבית

הבדוק כבר.

ו

כן

אין חוששין שמא גיררה חולדה

ממקום למקום,

מזוית זו לזוית זו באותו חדר, תוך כדי הבדיקה, ואז יצטרך לשים שומרים במקומות הבדוקים, שישגיחו שלא תבא חולדה לשם, עד שיגמור לבדוק את כל הבית.

דאם

נחשוש

כן

, לא יועילו השומרים הללו, שהרי יש גם לחשוש שמא לאחר שיגמור לבדוק את כל הבית, תגרור חולדה חמץ

מחצר

של השכן שעדיין לא בדק

לחצר

שלו, הבדוקה כבר.

ו

אפילו אם כל בני העיר בדקו כבר את החמץ, עדיין יש לחשוש, שמא תגרור החולדה

מעיר

אחרת, שעדיין אינה בדוקה,

לעיר

זו, ואם כן,

אין לדבר סוף.

שהרי אי אפשר שכל ישראל יבדקו את החמץ בבת אחת. ובהכרח, אין חוששין לכך.

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "שמא גיררה חולדה":

טעמא

, כל הטעם שאין חוששין, הוא רק משום

דלא חזינא דשקל,

שלא ראינו את החולדה שהביאה לכאן חמץ.

הא חזינא דשקל,

אילו ראינו שהחולדה הביאה חמץ למקום שכבר בדוק,

חיישינן,

יש לנו לחשוש שמא עדיין הוא נשאר כאן,

ובעי בדיקה,

ויצטרכו לחזור ולבדוק.

ושואלת הגמרא:

ואמאי!?

נימא, אכלתיה!

מדוע לא נאמר שודאי כבר אכלה החולדה את החמץ, ואין צורך לבדוק שוב!?

מי לא תנן

במסכת אהלות:

מדורות העכו"ם

[דירות הגויים]

טמאים,

מפני שהם קוברים את נפליהם בבתיהם. ומת מטמא באהל.

וכמה ישהה

הגוי

במדור, ויהא המדור צריך בדיקה

אם אין שם קבר, לאחר שיצא הגוי ממנו, והישראל ירצה ליכנס לגור שם?

ארבעים יום,

כשיעור הזמן שאשה יכולה להתעבר ולהפיל נפל שמטמא. ו

אף על פי שאין לו אשה

לגוי, בכל זאת המדור טמא, מפני שהוא חשוד על הזנות.

וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך

בו,

אינו צריך בדיקה

מנפלים, כי גם אם היה שם קבר של נפל, כבר חטטו שם החזיר והחולדה, ואכלו את הנפל.

ואם כן, מדוע כאן בחמץ, לא נאמר גם כן, שאף על פי שראינו את החולדה כשהיא מביאה לכאן חמץ, מן הסתם כבר אכלה אותו, ואין צורך לבדוק שוב!?

ומתרצינן:

אמר רבי זירא: לא קשיא: הא

דשנינו במסכת אהלות שאין לחשוש לנפל משום שודאי אכלתו החולדה, מדובר שם

ב

נפלים, שהם

בשר

.

ו

אילו

הא,

במשנתנו מדובר,

ב

חמץ, שהוא

לחם

. ולכן,

בבשר,

שדרך החיה לאוכלו כולו, היא

לא משיירא

ממנו כלום, ולכן אין צריך לבדוק לאחריה. אבל

בלחם,

כיון שהיא

משיירא

ממנו, צריך בדיקה, שמא השאירה מהחמץ.

אמר רבא: האי מאי!?

מה היא בכלל הקושיא משם? הרי אפילו אם נאמר שדרך החולדה לשייר גם מהבשר, בכל זאת אין זה דומה לכאן. כי

בשלמא התם

, במדורות העכו"ם, יש להקל, כי

אימור הוה אימור לא הוה,

דהיינו, מצד אחד יש לומר שהיה כאן נפל, אבל מצד שני יש לומר, שמא לא היה פה כלל נפל. ולכן, במקום ששכיחה שם חולדה, אנו תולין לקולא,

ו

גם

אם תמצא לומר הוה

שם נפל,

אימור אכלתיה

החולדה, כי די בספק אכילה כדי להוציא מידי ספק הימצאות נפל.

אבל הכא, דודאי

הוא שיש כאן חמץ,

ד

הרי

חזינא

את החולדה

דשקל,

שהביאתו לכאן,

מי יימר דאכלתיה!?

והרי אכילתה את החמץ אינה אלא ספק. ונמצא, כי

הוי ספק,

שמא נתבער החמץ,

וודאי

שהיה כאן חמץ.

ואין ספק

היתר

מוציא

את הבית

מידי ודאי

איסור!

ומקשינן:

ו

כי בעלמא

אין ספק מוציא מידי ודאי!?

והא תניא: חבר

[הנאמן על המעשרות]

שמת, והניח מגורה

[גורן]

מליאה פירות, ואפילו הן בני יומן,

שניכר עליהם שרק היום "נתמרחו" [שנעשתה בהם גמר מלאכת הפירות, וכגון בתבואה, ש"גמר המלאכה" שלה הוא "מירוח הכרי", שמעמידים את הכרי, ומחליקים אותו], ונתחייבו במעשר,

הרי הן בחזקת מתוקנין

[מעושרים].

והא הכא, דודאי טבילי הני פירי,

בודאי היה עליהם שם טבל, שהרי נגמרה מלאכתם, וגם ראו פני הבית [שכל "מגורה", בבית היא].

וספק מעושרין וספק לא מעושרין,

שהרי אין זה ודאי שהחבר עישרן.

ו

אפילו הכי

קאתי ספק,

שמא עישרם החבר,

ומוציא

את הפירות הללו

מידי ודאי

טבל!

ומתרצינן:

התם,

בחבר שמת, אינו ודאי טבל וספק מעשר. אלא

ודאי

טבל

וודאי

מעשר

הוא

.

דודאי

הוא שהחברים

מעשרי

מיד.

וכדרבי חנינא חוזאה

.

דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה על חבר, שאין

הוא

מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

ואיבעית אימא

: לעולם אין זה ודאי שהחבר עישר את הפירות קודם שמת, אלא רק ספק. ובכל זאת מותר לאכול מהם מבלי לעשרן. כי

ספק וספק הוא

, איסור הטבל שעליהם אף הוא רק ספק. כי

דלמא מעיקרא אימור דלא טבילי.

שמא לא חל עליהם מעולם שם טבל. ואף שאנו רואים הפירות שהם ממורחים והם בתוך הבית, אף על פי כן יתכן שהחבר עשה

כרבי אושעיא

, דהיינו, שהכניס את התבואה לבית כשהיא עדיין במוץ שלה, ולא נתחייבה במעשר. וכיון שאיסור הטבל הוא רק ספק, די בספק מעשר של החבר כדי להוציא מידי ספק טבל.

דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו, ומכניסה

לביתו כשהיא

במוץ שלה

. ואחר כך הוא דש וממרח אותה בתוך הבית. ובאופן כזה לא חל עליה שם טבל. כי חובת הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק על ידי "ראיית פני הבית" של תבואה שנגמרה מלאכתה. דהיינו, שתיכנס התבואה כשהיא "ממורחת" [שנגמרה מלאכתה] דרך פתח הבית בדוקא. ותבואה זו, בשעה שנכנסה בפתח הבית, עדיין לא היתה ממורחת, ולכן לא חל עליה שם טבל. ולאחר מכן, כאשר מירחה וגמר את מלאכתה, כבר היתה בתוך הבית, ולא ראתה שוב את פתח הבית.

וכל זה מדאורייתא, אך מדרבנן אסור לאכול אף מתבואה שלא נגמר מלאכתה אכילת קבע. אבל להאכיל לבהמה, לא גזרו חכמים, ומותר להאכילה ללא הגבלה. ואם כן, הוא מרויח מכך שהכניסה במוץ שלה

כדי שתהא בהמתו אוכלת

מהתבואה לאחר מירוח

ופטורה מן המעשר!

ושוב מקשינן:

ו

כי

אין ספק מוציא מידי ודאי!?

והתניא: אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו של מציק אחד

[אדם אלים, וישראל היה]

ברימון

[שם מקום],

שהטילה נפל לבור

.