Pesajim 93a — el Talmud en español

ולומדים זה מזה:

מה טמא

מדובר בו במי

שספק בידו לעשות

, שהוא נמצא בירושלים ואינו בדרך רחוקה. ובאפשרותו לעשות את הפסח, אלא שאסרה עליו התורה

ו

אמרה ש

אינו עושה.

אף

מי שהיה

בדרך רחוקה נמי

מדובר בו באופן

שספק בידו לעשות

. שיכול לשלוח שליח שיקריב עבורו את הפסח. ואסרה עליו תורה,

ו

אמרה ש

אינו עושה.

הרי מפורש בדברי רבי עקיבא שמי שהיה בדרך רחוקה נדחה ונפסל מלעשות את הפסח כדברי רב ששת.

ומכאן קושיא על רב נחמן שאמר שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו הורצה.

ורב נחמן אמר לך

תירוץ:

אמנם רבי עקיבא ודאי סובר כרב ששת. אך בהכרח יש תנאים אחרים שחולקים על רבי עקיבא, ואני סבור כמותם.

מפני שאני [רב נחמן] מפרש את דברי רבי עקיבא באופן אחר:

"מה טמא שספק בידו לעשות", היינו טמא, שיכול לטבול ולאכול בערב, ואף על פי כן אסרה עליו תורה להקריב כיון שעדיין לא טבל. [ולא כרב ששת שהסביר: "מה טמא שספק בידו לעשות" - שהוא קרוב לירושלים. ולולא שהתורה אסרה עליו היה יכול להקריב].

ולפי זה, יש לומר ש

רבי עקיבא לטעמיה

, לשיטתו

דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ

בי"ד ניסן. ואף על פי שטמא שרץ טמא רק באותו היום, ובידו לטבול ולאכול מן הפסח בערב.

ולכן אמר רבי עקיבא "מה טמא [שרץ] שספק בידו לעשות", שיכול לטבול ולאכול בערב, "ואינו עושה", שאסור לו לעשות את הפסח. אף בדרך רחוקה, שסיפק בידו לעשות, אינו עושה.

ו

אילו

אנא

, רב נחמן,

סבירא לי כמאן דאמר

"שוחטין וזורקין על טמא שרץ"

, לפי שיכול לטבול מבעוד יום, ולאכול בערב מקרבן הפסח.

ולשיטתי, טמא שהתורה אמרה בו שנדחה לפסח שני, הוא טמא בטומאת שבעה ימים [לפני שהגיע היום השביעי לטומאתו], שאינו יכול לטבול בו ביום ולאכול בערב קרבן הפסח.

ובזה לא שייך לומר כדברי רבי עקיבא: "מה טמא שספק בידו לעשות" [לטבול], שהרי גם אם יטבול אינו אוכל מן הפסח בערב, שהרי הוא טמא שבעת ימים.

ואדרבה, טמא שספק בידו לעשות, דהיינו טמא שרץ, לא נפסל מלאכול את הפסח. ואם כן גם מי שהיה בדרך רחוקה אינו נפסל.

תנו רבנן

:

אלו שעושין את

הפסח

השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות

, [

ונדות

]

ובועלי נדות והיולדות

. שכל אלו טמאים יותר מיום אחד.

וכן

השוגגין והאנוסין

.

והמזידין

, שלא עשו את הפסח הראשון במזיד.

וטמא

מת.

ושהיה בדרך רחוקה.

כל אלו עושין פסח שני.

ושואלת הברייתא: כיון שאמרנו שכל אלו עושין פסח שני,

אם כן למה נאמר

בתורה

"טמא"?

ולפני שהגמרא גומרת להביא את המשך דברי הברייתא, היא תמהה על שאילת הברייתא:

"למה נאמר

טמא" - מה שאלה היא זו?! הרי התורה צריכה לומר טמא ללמדך

דאי בעי למיעבד בראשון

שאם רצה הטמא לעשות בראשון -

לא שבקינן ליה!

אין מניחים לו, שאסור לו להמנות על קרבן פסח!

אלא

, בהכרח שצריך להגיה את דברי הברייתא.

וכך שאלה הברייתא:

אם כן, למה נאמר "בדרך רחוקה"?

ומתרצת הברייתא:

לפוטרו מן הכרת

ואילו מזיד חייב כרת.

והברייתא הזאת לא יכולה לסבור כמאן דאמר מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו לא הורצה, שהרי לדבריו לא קשה למה נאמר בדרך רחוקה. שהרי בא ללמדנו שלא הורצה [וכמו שאמר רבי עקיבא לעיל: מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה, אף דרך רחוקה].

ו

בהכרח שברייתא זו סוברת

כמאן דאמר הורצה

.

ועכשיו הגמרא דנה בדברי הברייתא שמנתה את הזבות [והנדות] והיולדות בין שאר החייבים בפסח שני.

ותמהינן:

אשה בשני מי מחייבא?

וכי אשה חייבת בפסח שני?!

והא תניא

והרי שנינו בברייתא:

יכול לא יהו עושין את

הפסח

השני אלא טמא נפש ו

מי

שהיה בדרך רחוקה.

שבהם התורה דיברה.

זבין ומצורעין ובועלי נדות

-

מנין

שעושים פסח שני?

תלמוד לומר: "איש איש

כי יהיה טמא לנפש". ומכפל המילה "איש" למדנו לרבות את שאר הטמאים.

ומזה שהברייתא דיברה בזבים ומצורעים ובועלי נדות, ולא בזבות נדות ויולדות, משמע שנשים אינן עושות פסח שני! ואילו בברייתא דלעיל למדנו שנשים עושות פסח שני!

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

הברייתא שמחייבת נשים בפסח שני, בשיטת

רבי יוסי

היא, שמחייב נשים בפסח שני [לעיל צא א].

ואילו

הא

, הברייתא השניה שלא חייבה נשים בפסח שני, היא בשיטת

רבי יהודה

, שאומר נשים בפסח שני רשות.

ו

כן בשיטת

רבי שמעון

שאומר שנשים אינן יכולות לעשות פסח שני כלל.

ומביאה הגמרא ברייתא שדנה בחיוב כרת של המבטל את הפסח.

תנו רבנן

: כל המבטל במזיד את מצות הקרבת הפסח -

חייב כרת על

ביטול הפסח

הראשון.

וחייב כרת

גם על ביטול הפסח

השני.

כלומר מכח ביטול פסח ראשון ומכח ביטול פסח שני, הוא מתחייב בכרת.

ואמנם אי אפשר בפועל להענש בפעמיים כרת, שהיא מיתה בידי שמים, ומאחר שכבר התחייב בעונש כרת כאשר ביטל את הפסח הראשון, אי אפשר להוסיף ולהענישו בפועל בכרת על ביטול הפסח השני, שאי אפשר להמיתו פעמיים.

אבל יש נפקא מינה, שאם שגג בביטול פסח ראשון אך הזיד בשני חייב כרת,

דברי רבי.

רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני

. ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור.

רבי חנניא בן עקביא אומר: אף

[

על

]

הראשון

אם ביטל אותו במזיד

אינו חייב כרת, אלא אם כן לא עשה

גם

את השני

במזיד.

אבל אם עשה את השני, או שביטל אותו בשוגג פטור. מפני שפסח שני בא להשלמת הפסח הראשון ותיקונו, ולא גמר את איסור ביטול קרבן פסח ראשון עד שיבטל גם פסח שני במזיד.

ואזדו

והלכו רבי ורבי נתן

לטעמייהו

, לשיטתם במקום אחר.

דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים,

בין י"ד ניסן לי"ד אייר, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם,

וכן קטן שהגדיל

כגון שהביא שערות שהם סימני גדלות

בין שני פסחים

, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם.

אף על פי כן

חייב לעשות פסח שני

. מפני שפסח שני נחשב כרגל בפני עצמו, ויש לו חיוב בפני עצמו אפילו למי שהיה פטור בזמן פסח ראשון,

דברי רבי.

רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון

כל מי שהתחייב בפסח ראשון

זקוק

מתחייב

לשני. כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני.

והוינן בה:

במאי קמפלגי

במה נחלקו התנאים?

ומתרצינן:

רבי סבר

: פסח

שני

-

רגל בפני עצמו הוא

, וחייב בשני אפילו אם לא התחייב בראשון,

ואילו

רבי נתן סבר

: פסח

שני

-

תשלומין דראשון הוא

, ואם לא התחייב להביא פסח ראשון, אינו מתחייב להביא פסח שני.

אבל מכל מקום,

תיקונו לראשון

, לענין לפטור אותו מכרת אם הזיד בראשון -

לא מתקין ליה

. אין הפסח השני מתקן את ביטול הפסח הראשון.

ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני

-

תקנתא דראשון

, שאפילו אם ביטל במזיד את הפסח הראשון, הרי השני פוטרו מן הכרת.

ושלשתן

-

מקרא אחד דרשו

:

נאמר [במדבר ט י] "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם לדרתיכם [בפסח ראשון] ועשה פסח [שני] לה'".

ואחר כך כתוב [פסוק יג]

"והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה

וחדל לעשות הפסח. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. כי קרבן ה' לא הקריב במעדו, חטאו ישא האיש ההוא".

ולפי פשוטו של מקרא מדובר בפסוק זה במבטל פסח ראשון. אך נחלקו בפירוש סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא".

רבי סבר

: כך יש לפרש את הפסוק: תחילת הפסוק -

"וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"

מדובר באדם

דלא עבד בראשון

שלא עשה פסח ראשון. ואילו סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו" מדובר בפסח שני.

שהרי "כי" משמע בארבע לשונות: [אפשר לפרש "כי" בארבע דרכים]: א. אי [אם] ב. דילמא [שמא] ג. אלא. ד. דהא [שהרי].

ודעת רבי שבפסוק הזה "כי" משמש בלשון אם.

וכך כוונת הכתוב: "כי",

אי נמי

, גם אם

"קרבן ה' לא הקריב במועדו" בשני

"חטאו ישא האיש ההוא", הרי הוא מתחייב כרת עבור חטאו.

ומקשינן:

וממאי

ומנין

דהאי

שפירוש הכתוב

"חטאו ישא"

עונש

כרת הוא?