Pesajim 91b — el Talmud en español

קטנים ועבדים

אסור להם להיות בחבורה אחת

משום

פריצותא

משכב זכור.

גופא

: עתה באה הגמרא לדון בגוף דברי הברייתא שהביא רב עוקבא בר חיננא:

שנינו בברייתא:

אשה

-

ב

פסח

ראשון, שוחטין עליה בפני עצמה. ובשני, עושין אותה טפילה לאחרים

מפני שאינה חייבת בו אלא רשות הוא,

דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אשה

חייבת

ב

פסח

שני, ושוחטין עליה בפני עצמה.

וכיון שהיא חייבת בפסח שני, שבא לתקן את פסח ראשון שהוא עיקר החיוב,

אין צריך לומר

שחייבת

בראשון

, ושוחטין עליה בפני עצמה.

רבי שמעון אומר: אשה בראשון עושין

אותה טפילה לאחרים

. אבל אין שוחטין עליה בפני עצמה, מפני שאינה חייבת בפסח ראשון אלא הוא רשות.

ואילו

בשני, אין שוחטין עליה כל עיקר

. ואפילו אם נמנתה עליו אסור להאכילה בו משום שאינה שייכת בו כלל, והרי זה כמאכיל את הפסח שלא למנוייו.

והוינן בה:

במאי קמיפלגי

, באיזה טעם נחלקו?

ומשנינן:

רבי יהודה סבר

שדורשים ממה שנאמר בענין קרבן פסח: [שמות יב]

"במכסת נפשות"

, דמשמע כל נפשות,

ואפילו נשים.

וכי תימא

ואם תאמר:

אי הכי, אפילו ב

פסח

שני נמי

ישחטו את הפסח על נשים בפני עצמן?

יתרץ רבי יהודה:

כתיב

[במדבר ט] בענין מי שחייב בפסח שני ולא הקריבו:

"חטאו ישא האיש ההוא"

. ודרשינן:

"איש", אין

[כן].

אשה, לא.

מכאן שאשה פטורה מפסח שני.

וכי תימא

, ואם תאמר:

אי הכי

, אשה

אפילו טפילה בשני לא

נטפול אותה!

יתרץ רבי יהודה: לענין להתיר לאשה להשתתף בפסח שני -

אהני

הועיל הפסוק שנאמר בפסח שני:

"ככל חקת הפסח

[פסח ראשון] יעשו אותו". למדו מכאן שפסח שני דומה לראשון באשה,

לטפילה בעלמא

אבל לא לחוד לעצמה.

והוינן בה:

ורבי יוסי

, שאמר בין בפסח ראשון בין בפסח שני שוחטין על אשה אפילו בפני עצמה,

מאי טעמא?

ומשנינן: משום

דכתיב בראשון: "במכסת נפשות".

כל נפשות במשמע

ואפילו אשה.

וכתיב בפסח שני: "ונכרתה הנפש ההיא מישראל"

.

נפש

משמע כל נפש שהיא,

ואפילו נשים.

ואלא

, אם תשאל:

"חטאו ישא האיש ההוא"

, שמשמע דוקא איש ולא אשה,

למעוטי מאי

, מה בא למעט?

יתרץ רבי יוסי: "האיש" בא

למעוטי קטן מכרת.

שמשמעות הפסוק איש ולא קטן. והוינן בה:

ורבי שמעון

שאומר שאשה בפסח ראשון עושין אותה טפילה ובפסח שני אין שוחטין עליה כלל, מה טעמו?

ומשנינן:

כתיב ב

ענין פסח

ראשון

: "איש" [ולקמן הגמרא שואלת באיזה פסוק מדובר], ודרשו מזה:

איש, אין

[כן]. אבל

אשה, לא.

וכי תימא

ואם תאמר:

אי הכי

[אם כן]

אפילו טפילה נמי לא!

יתרץ רבי שמעון:

אהני ליה

הועיל לו לרבי שמעון הכתוב "במכסת נפשות" שמשמע גם אשה, ללמדך

לטפילה

. שעושין אותה טפילה לאחרים.

וכי תימא

ואם תאמר: אם כן

אפילו בשני נמי

יעשו את האשה טפילה לאחרים!

יתרץ רבי שמעון: הרי

מיעט רחמנא בשני

שאין עושים את האשה טפילה לאחרים,

דכתיב: "חטאו ישא האיש"

, ודרשו מזה:

"איש", אין

[כן].

אשה, לא

.

ממאי

ממה

קממעיט ליה

, מיעט הכתוב את האשה בפסח שני?

אי מחיוב

, שאשה אינה חייבת בפסח שני, זה לא יתכן. שהרי

השתא בראשון

אשה

לא

חייבת -

בשני מבעיא

לומר? האם בשני צריך לומר שאינה חייבת? והרי פסח שני בא לתקן את פסח ראשון!

אלא, לאו

, אפילו

מטפילה

מיעט אותה הכתוב.

והוינן בה:

ומאי

"איש"

דקאמר רבי שמעון.

באיזה פסוק נאמר "איש" שממנו דרש רבי שמעון למעט - איש ולא אשה.

אי נימא

אם נאמר בפסוק שבענין פסח ראשון: [שמות יב]

"ויקחו להם איש שה לבית אבות"

אי אפשר לומר כך: שהרי "איש" שנאמר שם אינו מיותר, שהרי

ההוא מבעי ליה

צריך לכתוב אותו כדי ללמוד ממנו

לכדרבי יצחק, דאמר איש זוכה

לאחרים, כשהוא לוקח את הפסח עבור בני ביתו.

ואין קטן זוכה

לאחרים בלקיחתו. שאין קטן נעשה שליח.

ואלא

, בעל כרחך, צריך לומר שרבי שמעון דרש

מ"איש לפי אכלו"

איש ולא אשה.

אך גם זה אי אפשר:

כי

הא מדרבי יוסי

, שאמר שוחטין את הפסח על היחיד, איננו יכול לדרוש "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד" - ביחיד, אלא

סבר לה כרבי שמעון,

שדורש את הפסוק לענין הזובח את הפסח בבמת יחיד.

אם כן, כנגד זה, גם

רבי שמעון נמי

שלא דרש מהפסוק "לא תוכל לאכול את הפסח באחד" שאין שוחטין אותו ביחיד אלא דרש אותו לענין במת יחיד. בעל כרחך

סבר לה כרבי יוסי

, שדרש מ"איש לפי אכלו" ששוחטין את הפסח על היחיד.

שהרי אם תאמר שרבי שמעון לא סבר כרבי יוסי, מדוע לא דרש מכאן שאין שוחטין על היחיד כרבי יהודה? שהרי יותר משמע לדרוש כן!

ו

כיון שכך,

ההוא

הפסוק "איש לפי אכלו"

מיבעי ליה

צריכים אותו לדרוש דשוחטין את הפסח על היחיד! ואיך למד מכאן רבי שמעון למעט אשה?

אמר לך

רבי שמעון:

אם כן

, שהפסוק בא רק ללמד ששוחטין את הפסח על היחיד,

נכתוב רחמנא "לפי אכלו"

בלשון יחיד ולא יכתוב "איש". וזה מספיק כדי ללמוד ששוחטין את הפסח על היחיד.

מאי

"איש"

, לשם מה נכתב "איש"?

שמעת מינה תרתי

. אפשר ללמוד מכאן את שני הדברים.

ועכשיו הגמרא דנה בדברי רבי אלעזר, שאמר [לעיל עט ב] אשה בראשון חובה ובשני רשות, ודוחה את השבת.

והוינן בה:

כמאן אזלא

[בשיטת מי נאמרה]

הא דאמר רבי אלעזר: אשה בראשון חובה, ובשני רשות, ודוחה את השבת

כשיטת מי מן התנאים שנחלקו לעיל סובר רבי אלעזר? ועוד לפני שהגמרא מבררת שאלה זו, מקשה הגמרא על גוף דברי רבי אלעזר:

אי

נשים בפסח שני

רשות

-

אמאי

אמר רבי אלעזר שהוא

דוחה את השבת?

הרי דבר הרשות אינו דוחה את השבת!

אלא אימא: בשני רשות. ובראשון

-

חובה, ודוחה את השבת.

כלומר, דוקא בראשון, שהוא חובה גם לנשים, הוא דוחה את השבת.

ועתה, לאחר שהסברנו את דברי רבי אלעזר, חוזרת הגמרא לשאלה ששאלנו תחילה:

כמאן

כשיטת מי סובר רבי אלעזר?

ומשנינן:

כרבי יהודה

, שאמר אשה בפסח ראשון שוחטין עליה בפני עצמה. ובשני עושין אותה טפילה. והיינו מפני שבראשון היא חובה ובשני רשות.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין עושין חבורה שכולה גרים.

כי

שמא

, מתוך שאינם בני תורה,

ידקדקו בו

, בקרבן הפסח, שיחמירו לדקדק בו,

ויביאוהו לידי פסול

שיפסלוהו בחינם.

תנו רבנן: פסח ומצה ומרור בראשון

בלילה הראשון של פסח,

חובה

.

מכאן ואילך רשות.

[לקמן מפורש מהו "מכאן ואילך"].

רבי שמעון אומר: באנשים חובה, ובנשים רשות.

והוינן בה: מה שאמרה הברייתא "מכאן ואילך רשות" -

אהייא קאי?

על איזה ענין משלושת הענינים, פסח מצה ומרור, אמר התנא שמכאן ואילך הוא "רשות"?

אילימא

, אם נאמר,

א

קרבן

פסח,

וכונת התנא לומר שהוא רשות כל שבעת ימי החג, לא יתכן.

וכי קרבן

פסח כל שבעה מי איכא!?

וכי מותר להקריב ולאכול קרבן הפסח כל שבעת ימי החג?!

ואלא

בהכרח שכונת התנא היא

אמצה ומרור

שהם רשות כל שבעת ימי החג.

אך גם זה קשה. כי

אימא סיפא

[נאמר בסוף הברייתא]:

רבי שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים

רשות

. והיינו, לילה הראשון, שאמר תנא קמא שאכילת מצה ומרור חובה בו, חולק על זה רבי שמעון ואומר שרק באנשים הוא חובה, אבל בנשים רשות.

וקשה:

וכי לית ליה לרבי שמעון

, אינו סובר,

הא דאמר רבי אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה

.

שנאמר

[דברים טז] בענין הפסח:

"לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל עליו מצות"

הסמיך הכתוב את הלאו של איסור חמץ לעשה של אכילת מצה. ודרשו מכאן:

כל שישנו

באיסור

בל תאכל חמץ, ישנו ב

עשה של

קום אכול מצה.

והני נשים

[ונשים הללו],

הואיל וישנן בבל תאכל חמץ

[שהרי בענין איסורי לאוין שבתורה אשה חייבת כאיש, וכמו שנאמר [במדבר ה] "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם"] -

ישנן

גם

בקום אכול מצה!

אלא אימא

אמור את דברי הברייתא כך:

פסח מצה ומרור בראשון חובה, מכאן ואילך

מצה ומרור

רשות

.

רבי שמעון אומר: פסח

בלבד

באנשים חובה, ובנשים רשות

. וכשיטתו שהבאנו בברייתא לעיל "רבי שמעון אומר אשה בראשון עושין אותה טפילה לאחרים".

אבל במצה נשים חייבות.

מתניתין:

א.

אונן

ביום שמת לו אחד משבעת הקרובים [אביו אמו, בנו בתו, אחיו, אחותו הבתולה, ואשתו]:

טובל, ואוכל את פסחו לערב,

אפילו אם עדיין לא נקבר המת, מפני שאין אנינות מן התורה אלא ביום המיתה בלבד.

אבל לא

אוכל

בקדשים

, לפי שבלילה שלאחר יום המיתה נוהג אנינות מדרבנן. ולא העמידו חכמים את דבריהם אלא באכילת שאר קדשים שאין באכילתם אלא עשה בלבד [שנאמר "ואכלו אותם אשר כפר בהם" שמות כט]. אבל בפסח, שיש חיוב כרת במניעתו, לא העמידו חכמים דבריהם.

ומן התורה יכול לאכול בערב בלא טבילה, אבל חכמים גזרו באונן שיטבול לפני אכילת קדשים, כיון שהיה אסור בקדשים קודם לכן. [ובעניננו שאסור באכילת קדשים גם בלילה, מכל מקום טובל בגלל אכילת הפסח, לפי שהיה אסור ביום מדאורייתא באכילת כל הקדשים. ועכשיו מותר].

ב.

השומע על מתו

שמת לפני זמן רב, הרי הוא אונן מדרבנן ואסור לאכול קדשים באותו יום.