Pesajim 82a — el Talmud en español

ואם ירצה ליהנות מעצי המערכה [חידושי הר"ן לעיל],

חוזר ושורפו לפני הבירה

חוץ לעזרה, ושם היה בית הדשן לכך -

מעצי המערכה

, [לשון רש"י לעיל כד א, ד"ה פסולי, וראה לעיל בהערה 177].

הרי למדנו: כי כל הרוצה לשרוף פסולי קודש מעצי המערכה - רשאי, ודלא כמבואר במשנתנו?! (\179)

אמר רב חמא בר עוקבא, לא קשיא

:

כי

כאן

במשנה דלעיל - אין מדובר במי שהוא תושב ירושלים שיצא מן העיר, אלא

ב

מי שהיה

אכסנא

י בלבד בירושלים, [ואפילו אם עדיין לא היה יוצא לדרך התירו לו].

כי הואיל ואין ביתו בירושלים, ואין לו שם עצים כדי לשורפו, עשאוהו חכמים כצייקנין שמותרין לשורפו מעצי המערכה.

כאן

במשנתנו שלא התירו לו לשרוף מיעוט שנטמא או נותר מעצי המערכה - מיירי

בבעל הבית

תושב העיר ירושלים; שהואיל ויש לו עצים כדי לשורפו, למה יתירו לו חכמים ליקח מעצי המערכה.

רב פפא לא ניחא ליה בדברי רב חמא בר עוקבא שפירש טעם המשנה דלעיל משום דהוא אכסנאי.

שהרי אמרו במשנה: "מי שיצא" מירושלים, הרי משמע שכל הדינים שהוזכרו במשנה, הן דין החזרה, והן היתר השריפה מעצי המערכה, לא נאמרו אלא במי שיצא לדרך; ולכן:

רב פפא אמר

לשנויי:

הא והא

שתי המשניות

באכסנאי

עסקינן, כלומר: אפשר לאוקמי למשנתנו אפילו באכסנאי, כי באכסנאי לחוד אין די כדי להתיר, והחילוק שבין שתי המשניות הוא:

כאן

במשנה דלעיל, שהתירו לו לשורפו מעצי המערכה - באכסנאי [ויש אומרים: אפילו בעל הבית] שכבר

החזיק בדרך

, כי הואיל וכבר החזיק בדרך, לא הטריחוהו לחזר אחר עצים.

כאן

במשנתנו שלא התירו לו - מיירי אפילו באכסנאי, אלא

שלא החזיק בדרך

, ועדיין הוא בירושלים.

רב זביד אמר

לפרש דעתו של רב חמא בר עוקבא [רש"י, וראה בתוספות שחלקו]:

לעולם כדאמר

רב חמא בר עוקבא -

מעיקרא

לשנויי:

כאן באכסנאי כאן בבעל הבית, ו

באכסנאי התירו לשורפו מעצי המערכה

אף על גב דלא החזיק בדרך

.

כי:

אכסנאי, כיון דלית ליה

עצים,

עשאוהו

חכמים

כציקנין, דתנן: הציקנין שורפין אותו לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה

.

והא דקשיא ליה לרב פפא על זה, ממה ששנינו במשנה דלעיל "מי שיצא" מירושלים, דמשמע שכבר החזיק בדרך, ובו בלבד הקילו לשורפו מעצי המערכה?!

הא לא קשיא: שלא אמרו "מי שיצא" אלא לענין דין החזרה לירושלים בלבד שבאותה משנה; אבל לענין הדין השני שהוא שריפה מעצי המערכה, לא חילקו בין יצא ללא יצא, הואיל ואכסנאי הוא [רש"י].

תנו רבנן

:

באו

הצייקנין [מהרש"א, וראה לקמן בהערה 181]

לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה, אין שומעין להן

, וכדמפרש טעמא ואזיל.

באו לשורפו

לפני הבירה ומעצי עצמן, אין שומעין להן

, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומפרשינן:

בשלמא

הא דאמרינן: באו לשורפו

מעצי המערכה בחצרותיהן אין שומעין להן

, בזה יש ליתן טעם:

דילמא פיישן מינייהו

[שמא ישאר בידם מעצי המערכה],

ואתו בהו לידי תקלה

ליהנות מן ההקדש הנאה אחרת שלא התירו להם.

אלא

מה דאמרינן: באו לשורפו

לפני הבירה מעצי עצמן

אין שומעין להן,

מאי טעמא לא

ישרפוהו שם?!

רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאי

ן

לו

עצים משלו.

רבא אמר

: לפיכך אסור לשרוף שם מעצי עצמן:

מפני החשד

, שהרי לאחר שריפתן, מחזירין מותר העצים לתוך ביתן, והרואה חושדן שאף הם שרפו שם מעצי המערכה, ונוטלין את עצי ההקדש שנשארו לביתם.

מאי בינייהו

בין טעמו של רב יוסף לטעמו של רבא?

איכא בינייהו: דאייתי קני וחריותא

[הביא משלו קנים וחריות של דקל כדי לשרוף]

ד

אלו הרי

לא חזי למערכה

שעל המזבח כיון שהן נשרפין מהר, ואין אש המערכה מתקיימת אלא נכבית מהר.

כי לפי טעמו של רבא - מפני החשד - מותר לשורפו לפני הבירה בעצים אלו שהביא משלו, שהרי אין שייך לחושדם שלוקחים לביתם מעצי המערכה.

ואילו לפי טעמו של רב יוסף - מפני הבושה - אסור לשרוף שם אף בעצים אלו, כי הרי בין כך ובין כך מתביישים.

ואגב דנזכר כאן בגמרא מחלוקת האמוראים בטעם ד"מפני החשד", מביאה הגמרא ענין אחר שאף בו נחלקו בטעם זה [רש"י].

תנן התם

:

ראש המעמד

[הממונה על ההעמדה המתפרשת כאן],

היה מעמיד

בכל בוקר

את הטמאין

מאותו בית אב שהיתה משמרתו לעבוד באותו יום,

על שער המזרח

של הר הבית, שהוא מקום כניסת כל אדם להר הבית.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

אמר רב יוסף: כדי לביישן

על שלא נזהרו ונטמאו, ואינם יכולים לעבוד במשמרתם.

רבא אמר

: לטובת הטמאים היו מעמידים אותם שם, ו

מפני החשד

, שלא יאמרו - כשרואים אותם שאינם עובדים - מפני שהולכים הם למלאכתם נמנעים הם לעבוד; ולכן מעמידים אותם במקום מיוחד לטמאים, כדי שידעו הכל כי טמאים הם, ומשום טומאתם נמנעים הם מלעבוד.

מאי בינייהו

בין טעמו של רב יוסף לטעמו של רבא?

איכא בינייהו

: כהנים

מפנקי

[מפונקים שאינם עושים מלאכה] שנטמאו, אם מעמידין אותם שם.

כי לטעמו של רבא: מפני החשד, אין להעמידם שם כי ידוע פינוקם לכל שאין הולכים למלאכתם, ויבינו הכל, כי מפני הטומאה אינם עובדים במקדש.

ולטעמו של רב יוסף: מפני הבושה, הרי אף את אלו מעמידים שם כדי לביישם.

אי נמי

איכא בינייהו:

כהן טמא שכל עיסוקו הוא:

דקא גדיל שישורא

[מפשיל חבלים] שהיא אומנות קלה ושכרה מעט, ואין בני אדם חשודים שיחדלו מלבוא לעבודת המקדש, מפני ביטול מלאכה זו.

נמצא, שלרבא, אין להעמיד את אלו בשער המזרחי, ולרב יוסף שהטעם מפני הבושה, אף את אלו מעמידים שם.

מתניתין:

הפסח שיצא

חוץ לירושלים שהוא מקום אכילת הפסח, ונפסל ב"יוצא" וטעון שריפה, כדמפרש בגמרא.

או שנטמא

הבשר וטעון שריפה, וכדמפרש בגמרא.

הואיל ופסולים אלו הם פסולים "בגופו" של הקרבן, הרי אלו אינם טעונים "עיבור צורה" [שיעבור מן הבשר מראית בשר על ידי לינת לילה אחת], אלא

ישרף

אפילו

מיד

בארבעה עשר.

אבל אם

נטמאו הבעלים או שמתו

[והוא הדין אם משכו ידיהם הימנו, מאירי] שאין לו לפסח מי שיאכלנו, [ובגמרא יתבאר: אם מתו קודם זריקת הדם או לאחריה].

הואיל ו"אין פסולו בגופו" של הקרבן, אלא "מחמת דבר אחר" שאין לו אוכלין.

לפיכך

תעובר צורתו

קודם שיישרף.

ו

הואיל ואינו יכול לשורפו ביום טוב לכשתעובר צורתו, הרי זה

ישרף בששה עשר

בבוקר [רש"י].

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה

שנטמאו הבעלים או שמתו -

ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין

, ויתבארו דבריו בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד:

בשלמא טמא

טעון שריפה, כיון ד

כתיב

: וזאת תורת זבח השלמים וגו'.

והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, באש ישרף!

אלא

"יוצא"

מנלן

שהוא טעון שריפה?

ומפרשינן:

דכתיב

בפרשת יום השמיני למילואים, אחרי מות נדב ואביהוא באותו יום:

"ואת שעיר החטאת [שעיר מוסף של ראש חודש] דרוש דרש משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כי קודש קדשים היא.

הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה

, אכול תאכלו אותה בקודש [היה לכם לאוכלה] כאשר צויתי".

ויכול היה הכתוב לומר: הן לא הובא את דמה אל הקודש, ולשון "פנימה" קרא יתירא הוא.

ולפיכך דרשינן: "הן לא הובא את דמה אל הקודש" לחוד, ו"פנימה" לחוד, וכך היה הדו שיח ביניהם:

אמר לו משה לאהרן: מדוע לא אכלתם את החטאת?!

שמא נכנס דמה

של החטאת, כדי לכפר -

לפני ולפנים

, כלומר: להיכל? שאם כן היה, יפה עשיתם ששרפתם, דכתיב: וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף.

אמר לו

אהרן למשה:

לאו

.

אמר לו

משה לאהרן:

שמא חוץ למחיצתה

[חוץ לעזרה שהיא מחיצת קדשי הקדשים]

יצתה

, ולפיכך שרפתם אותה?

אמר לו

אהרן למשה:

לאו

, אלא: "פנימה" [ב"ח]

בקודש היתה

.

אמר לו

משה לאהרן:

אי בקודש היתה

ולא נפסלה ב"יוצא",

ו

גם

הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה;

אם כן

מדוע לא אכלתם אותה?!

הרי למדת:

מכלל דאי נפקא

[יצתה] החטאת חוץ למחיצתה

אי; נמי

[או]

עייל דמה

[נכנס הדם]

לפנים

-

בת שריפה היא

.

ואמנם עדיין לא למדנו אלא לחטאת שהיא קדשי קדשים, והרי בפסח אנו עוסקים שהוא קדשים קלים, ולפיכך אמרינן:

בשלמא

שריפת

נטמא

הכתוב בפרשת שלמים שהיא קדשים קלים, אינך צריך מקרא אחר ללמוד על שריפת קדשי קדשים שנטמאו.

כי:

גלי רחמנא בקדשים קלים

, ו

כל שכן בקדשי קדשים

.

אלא

שריפת

"יוצא"

, הרי אין די במקרא שהבאנו כדי לפרש משנתנו שהפסח שיצא טעון שריפה; דהא לא

אשכחן

אלא ב

קדשי הקדשים

, אבל

קדשים קלים מנלן?

ותו

צריך עדיין לברורי:

הא דתניא

:

לן דמה

של בהמת הקרבן, שלא זרקו את הדם ביום השחיטה, ונפסל בשקיעת החמה בלינה.