Versión en texto de este daf: original y traducción
Pesajim 39b — el Talmud en español
Pesajim 39b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Pesajim 39b
ומקשינן: הרי דין נזרעין
כהלכתן"
תנינא
כבר. דהא תנן:
ערוגה שהיא
בגודל
ששה
טפחים
על ששה טפחים, זורעין בתוכה חמשה זרעונין
מחמישה מינים שונים.
ארבע
מהם,
על ארבע רוחות
, כל מין בגבול רוח אחרת,
ו
מין
אחת באמצע!
נמצא מרחק של ג' טפחים לפחות בין מין למין. ובמרחק זה אין הזרעים יונקים זה מזה .
ומאחר דמשנה ערוכה היא, מה הוצרך רב להשמיענו דין זה?
ומשנינן:
מהו דתימא, הני מילי
דסגי במרחק זה בין מין למין, דוקא
בזרעין. אבל בירקות לא
די בכך, משום שהירקות יונקים יותר מזרעים.
קא משמע לן
רב, דדינם כדין הזרעים.
ומקשינן:
למימרא ד
יניקת ה
ירקות אלימא מ
יניקת ה
זרעים
, ומשום כן הוצרך רב להשוותם? והא שנינו איפכא.
ד
התנן: כל מיני זרעים, אין זורעין
מינים שונים
בערוגה אחת
. ואפילו לא בשיעור של חמישה מינין על ערוגה של ששה על ששה. אבל
כל מיני ירקות, זורעין
אותם יחד
בערוגה אחת
במרחק האמור! והא דתנן "ערוגה של ששה על ששה, זורעין בתוכה חמישה זרעונין", בזרעוני ירקות קאמר.
ושוב קשיא, מאי קא משמע לן רב?
ומשנינן:
מהו דתימא, הני
ירקות שיוצאים בהם ל
מרור,
מין
זרעים נינהו
, ולא מין ירקות. ולכך לא יזרעו בערוגה אחת כלל.
קא משמע לן
רב, דמיני ירקות הן. לפיכך נזרעים הם בערוגה אחת כהלכתם.
ותמהינן: וכי מרור מין
זרעים
הוא,
סלקא דעתך
למימר?
והא תנן
: אלו
ירקות
שאדם יוצא בהן בפסח!
ו
כן
תני בר קפרא
: אלו
ירקות!
ו
כן
תני דבי שמואל
: אלו
ירקות!
ומשנינן:
חזרת איצטריכא ליה
לרב להשמיענו, דנזרעת עם ארבעה מינים אחרים בערוגה אחת של ששה על ששה. משום ד
סלקא דעתא אמינא, הואיל וסופה
של החזרת
להקשות
, שהקלח שלה מתקשה ונעשה עבה,
ניתיב לה רווחא טפי
, ולא יהיה די במרחק של ג' טפחים בינה לבין מין אחר.
ומוכחינן כהאי סברה: וכי
לאו אמר רבי יוסי בן רבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה, מרחיבין לו
מקום של
בית רובע!
ולא סגי ליה בהרחקת ג' טפחים, אלא מרחיקים ממנו מין אחר מכל צד מרחק של בית רובע [שיעור מקום זריעת רובע קב. וחשבון מקום בית רובע הוא על בסיס חשבון בית סאתיים. שמצינו בחצר המשכן, שהיתה מאה אמה על חמישים אמה, והיה בה שיעור בית סאתיים].
אלמא, כיון שסופו
של הכרוב
להקשות, יהבינן ליה רווחא טפי.
והוה אמינא, דהכי נמי בחזרת. שמשום שסופה להקשות ולהתעבות,
ניתיב לה רווחא טפי. קא משמע לן
רב, דסגי לה בפיזור של חמשה זרעונין לערוגה של ששה על ששה.
שנינו במתניתין:
יוצאין בהן בין לחין בין יבשין!
אמר רב חסדא: לא שנו
כן,
אלא בקלח
שלהם. שאף ביבשותו, עדיין נותר בו טעם המרור.
אבל בעלין
שלהם, כשהם
לחין, אין
[יוצאים בהם]. אבל כשהם
יבשין, לא
יוצאים בהם! לפי שכבר אין בהם טעם, וכעפר בעלמא הם.
ומקשינן:
והא מדקתני
ב
סיפא
, "ויוצאין
בקלח שלהן", מכלל דרישא
ב
עלין
מיירי! ועליהם קתני "בין לחין בין יבשין", ודלא כרב חסדא.
ומשנינן: אף רישא איירי בקלח. וסיפא
פרושי קא מפרש
לה לרישא. והכי קאמר:
כי קתני
ברישא
"בין לחין בין יבשין", אקלח
קתני לה.
מיתיבי
: תניא:
יוצאין בהן
[בעלים]
ובקלח שלהן, בין
ב
לחין בין
ב
יבשין
-
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים
: כשהם
לחין יוצאין בהן.
אבל כשהן
יבשין, אין יוצאין בהן!
ושוין
רבי מאיר וחכמים,
שיוצאין בהן
כשהם
כמושין
[יבשים קצת ].
אבל לא
יוצאין בהם כשהם
כבושים
בחומץ,
ולא
כשהם
שלוקין
[מבושלים הרבה],
ולא
כשהם
מבושלין
דרך בישול רגיל! לפי שכבר אין בהם את טעם המרור.
כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור, יוצאין בו. וכל שאין בו טעם מרור, אין יוצאין בו!
קתני מיהת, "יוצאין בהם ובקלח שלהן, בין לחין בין יבשין". אלמא, אף בעלים יבשין יוצאין. וקשיא לרב חסדא.
ומשנינן:
תרגומא
[תפרש] להא דקאמר רבי מאיר, "בין לחין בין יבשין", ד
אקלח
בלבד קאמר!
תנו רבנן: אין יוצאין בהן
כשהם
כמושין!
משום רבי אליעזר בן רבי צדוק אמרו: יוצאין בהן
אף כשהם
כמושין!
בעי רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו
בפסח,
במרור של מעשר שני בירושלים?
ומפרשינן:
אליבא דרבי עקיבא לא תיבעי לך
, ופשיטא דיוצאין בו. שהרי לדידיה יוצאים אף במצת מעשר שני. ו
השתא
, אם
במצה
שחיוב מעשרותיה הוא מ
דאורייתא נפיק
במעשר שני, ב
מרור
שהוא ירק, ואין חיוב מעשרות ירק אלא מ
דרבנן, מיבעי
לן למימר דיוצאין בו במעשר שני?!
כי תיבעי לך, אליבא דרבי יוסי הגלילי
תיבעי. דאמר, אין יוצאין במצת מעשר שני, משום שאינה נאכלת בכל מושבותיכם, אלא בירושלים בלבד .
מאי
דינו של המרור בזה? מי אמרינן, דוקא
במצה
דחיובה
דאורייתא, הוא דלא נפיק
במעשר שני.
אבל מרור
של מעשר שאינו אלא מעשר
דרבנן, נפיק
ביה. דהא מדאורייתא שפיר נאכל בכל מושבות.
או דלמא, כל דתקינו רבנן, כעין דאורייתא תקון!
ומאחר שתקנו בו חכמים דין מעשר, הרי הוא נחשב כאין לו היתר במושבות. וכיון שהוקשו מרור ומצה זה לזה, אף במרור בעינן שיהיה נאכל "בכל מושבותיכם ".
אמר רבא:
מסתברא,
דאין יוצאין בו. ושוים
מצה ומרור
בדיניהם לכל דבר .
מתניתין:
אין שורין
בפסח
את המורס
ן [קלפות החיטים]
לתרנגולים
, לפי שהוא מחמיץ בכך.
אבל חולטין
אותו ברותחין, לפי שהרותחין אינם מניחים אותו להחמיץ.
האשה לא תשרה
בפסח את
המורסן
כדי
שתוליך
[להוליך] אותו
בידה למרחץ!
שכן היה דרכן, לשוף את הגוף במורסן. ואסור להשרותו, משום שהוא מחמיץ בשרייתו.
אבל שפה
היא את המורסן
בבשרה
, כשהוא [המורסן]
יבש!
ואף על פי שגופה רטוב מהמים, אין המורסן מחמיץ במים מועטים כל כך .
לא ילעוס אדם חיטין
בפיו,
ו
אחר כך
יניח
אותן
על מכתו!
שאם ישהה אותן לאחר שלעסם והרטיבם ברוק שבפיו, יבואו לידי חימוץ.
תנו רבנן: אלו דברים שאין
הם
באין לידי חימוץ
: בצק
האפוי!
שלחם לאחר שנאפה, שוב אינו מחמיץ לעולם, כל כמה שישרה במים.
ו
בצק
המבושל!
ויבואר בסמוך.
ו
בצק
חלוט, שחלטו
אותו
ברותחין!
שכשמטילים אותו לתוך מים רותחין, אין הם מניחים אותו מלהחמיץ .
ותמהינן: איך קתני דה
מבושל
אינו מחמיץ? והלא כשניתן במים, עדיין הם לא רתחו. ואינו מתבשל בהם מיד. אם כן, א
דמבשל ליה מחמע
[עד שיגמר בישולו, יחמיץ בינתים].
אמר רב פפא
: בבצק
האפוי שבישלו
לאחר אפייתו
קאמר!
וקא משמע לן, דלאחר שנאפה אינו מחמיץ, ואפילו על ידי בישול.
תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף
[דליפת מים] מן הגג -
אפילו
אם דלפו עליו מים
כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ!
לפי שטירדת הדלף שאינה פוסקת, מונעת ממנו להחמיץ. והיא כאותה ששנינו לקמן [מח ב], שכל זמן שעוסקים בבצק, אינו בא לידי חימוץ [
ראשונים
].
אמר רב פפא: והוא דעביד
הדלף
טיף להדי טיף!
כלומר, שנופלת טיפה אחר טיפה מיד, בלא שהות ביניהן. וצריך לאפותו מיד לאחר שפסק הדלף.
רא"ש
.
אמרי דבי רב שילא: ותיקא
[מין מאכל קמח],
שרי
לאוכלו בפסח!
ומקשינן:
והתניא: ותיקא אסור!
ומשנינן:
לא קשיא. הא
דהתירו דבי רבי שילא, היינו היכא
דעבדיה במישחא ומילחא
[שבשלו את הקמח בשמן ובמלח] בלא מים !ובכך אין הוא מחמיץ. וכדקיימא לן: מי פירות אין מחמיצין !
ו
הא
דקתני דאסור, היינו היכא
דעבדיה
לקמח
במיא ומילחא!
שהמים מחמיצין אותו.
אמר מר זוטרא: לא לימחי אניש קדרא בקימחא דאבישנא
[קמח של חיטים לחות שנקלו בתנור]! שדרכן היתה ליתן קמח לתוך תבשיל הקדירה בכדי שיתעבה. ואסור לעשות כן בפסח, משום שעל ידי המים שבתבשיל הוא מחמיץ. ואף בקמחא דאבישנא אסור. ואפילו שהאפוי אינו מחמיץ, והחיטים הקלויות הרי הן כאפויות. מכל מקום חיישינן
דילמא לא בשיל
[לא נקלה] הקמח
שפיר
. ועדיין הוא בא לידי חימוץ.
ואף דאין הקמח מחמיץ כשהוא נחלט ברותחין, הדרך ליתנו לתבשיל קודם שהרתיח.