Versión en texto de este daf: original y traducción
Pesajim 28a — el Talmud en español
Pesajim 28a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Pesajim 28a
חזר רבי יהודה ודנו
לחמץ בשריפה מ
דין אחר: נותר ישנו
ב
"בל תותירו"
, כדכתיב ביה "לא יניח ממנו עד בקר".
ו
אף
חמץ
ישנו
ב"בל תותירו"
. כדכתיב ביה "לא יראה" ו"לא ימצא".
מה
מצינו ב
נותר
שהוא
בשריפה, אף חמץ בשריפה!
שנחלקו חכמים ורבי יהודה בסוף תמורה, באשם תלוי [שבא על ספק איסור כרת, כגון שחלב ושומן לפניו, ואכל אחד מהם, ואינו יודע איזה מהם] שאירע בו פסול, או שנעשה נותר . לרבי יהודה אינו בשריפה אלא בקבורה. ויליף כן, מדכתיב "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא". ודריש, "הוא" בשריפה, ואין אשם תלוי וחטאת העוף בשריפה.
וכן חטאת העוף שבאה על הספק [כגון המפלת דבר שהוא ספק ולד ספק אינו ולד, ומסופקת אם היא חייבת חטאת יולדת, הרי היא מביאה חטאת עוף מספק. ומקראי נפקא לן, דאין כאן ספק איסור חולין בעזרה]. שחטאת זו אסורה באכילה, לפי שחטאת העוף נמלקת. ולצד שלא הפילה ולד, ולא נתחייבה בחטאת, הרי עוף חולין הוא. והחולין נעשה נבילה על ידי מליקה. שלא התירה התורה מליקה אלא בחטאת העוף.
ואף בזו סבר רבי יהודה דדינה בקבורה ולא בשריפה. משום דממעט מ"הוא" דכתיב גבי נותר - "הוא" בשריפה, ואין חטאת העוף שבאה על הספק בשריפה
וחכמים סבירי, דאף אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק, הרי הם בשריפה.
ואמרו לו חכמים לרבי יהודה:
אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק
, ש
לדבריך
אינן בשריפה,
יוכיחו
על החמץ שאינו טעון שריפה.
ש
הרי אף
הן ב"בל תותירו"
, ככל הקדשים שאסור להותירם עד בקר. ואפילו הכי אינם טעונים שריפה.
ש
הרי רק
אנו אומרים
שהם
בשריפה
. אבל
אתה אומר
שהם
בקבורה!
[ועיקר ראייתם היא מאשם תלוי, אבל לא מחטאת העוף הבאה על הספק. דהא מהתם איכא למיפרך, מה לחטאת העוף, שכן אין ענוש כרת על אכילתה. מה שאין כן נותר וחמץ.
רש"י
, על פי ה
שפת אמת
].
שתק רבי יהודה
.
אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: כפא דחטא נגרא, בגווה נשרוף חרדלא
[בכף שחקק האומן, שם ישרוף את לשונו בחרדל]! ומשל הוא לכך, שמתוך דברי רבי יהודה באשם תלוי, נסתר הדין שדן הוא עצמו בחמץ.
אביי אמר
: דומה הדבר ל
סדנא דבסדני יתיב
[נגר המתקן את הסד ששמים בו את רגלי האסירים. וכשנתפס לבסוף בגניבה, הוא עצמו ניתן בסד שתיקן].
דמדויל ידיה
[מהרמת ידיו, ומלאכתו שלו עצמו], הוא
משתלם
את עונשו.
רבא אמר
: דומה הדבר ל
גירא
ד
בגירי מיקטיל
[עושה חצים, שנהרג לבסוף על ידי החץ שיצר הוא בעצמו]. ד
מדויל ידיה משתלם!
שנינו במתניתין:
וחכמים אומרים
: אף
מפרר וזורה
לרוח או מטיל לים!
איבעיא להו: היכי קאמר?
האם אמרו חכמים:
מפרר
את החמץ
וזורה
אותו
לרוח
, או
מפרר ומטיל
אותו
לים!
שלעולם צריך קודם לפררו. בין אם הוא זורהו לרוח ובין אם מטילו לים.
או דלמא
, הכי קאמרי:
מפרר וזורה לרוח
. אבל
מטיל
אותו
לים בעיניה!
ודוקא כשזורהו לרוח צריך לפררו קודם. משום שאם יזרקנו כשהוא שלם, שמא ימצאנו אחר כך, ויבוא לאוכלו . אבל כשזורקו לים, סגי ליה אף בלא פירור. ואין לחוש שמא ימצאנו, שהרי הוא נמס בים ונימוק מאליו.
ו
כן
תנן נמי
ל
גבי עבודה זרה, כי האי גוונא!
שחייבה התורה לאבדה מן העולם. ואף התם יש להסתפק בדבר זה.
דתנן:
רבי יוסי אומר
: כיצד הוא מאבדה? -
שוחק
אותה
וזורה
את שחיקתה
לרוח
,
או
ש
מטיל
אותה
לים!
ואיבעיא להו: היכי קאמר
רבי יוסי? האם אמר:
שוחק וזורה
אותה
לרוח
, או
שוח
ק
ומטיל
אותה
לים!?
שלעולם היא צריכה שחיקה. בין כשזורה אותה לרוח ובין כשמטילה לים.
או דלמא
, הכי קאמר:
שוחק וזורה לרוח
. כדי שלא תשאר שלימה.
אבל
כשהוא
מטיל
אותה
לים
, אינו צריך קודם לשוחקה, אלא מטילה כשהיא
בעיניה.
אמר רבה: מסתברא, עבודה זרה
סגי להטילה לים, אף כשהיא בעיניה. משום
דלים המלח קא אזלא!
שמאחר ואין ספינה עוברת שם,
לא בעי שחיקה.
אבל
חמץ, דלשאר נהרות קאזיל, בעי
נמי
פירור
, משום שיש לחוש, שמא תפגע ספינה בחמץ ותטלנו.
אמר ליה רב יוסף: אדרבה, איפכא מסתברא. עבודה זרה דלא ממיסה
[שאינה נמסה] במים,
בעי שחיקה
. ובלאו הכי אין זה איבוד . אבל
חמץ, ד
הוא
ממיס
מאליו במים,
לא בעי פירור.
תניא כוותיה דרבה
, דחמץ בעי פירור אף בים.
ותניא כוותיה דרב יוסף
, דעבודה זרה בעי שחיקה אף בים.
תניא כוותיה דרבה: היה מהלך
בערב פסח
במדבר
, והיה בידו חמץ, הרי הוא
מפרר
ו
וזורה
ו
לרוח!
ואם
היה מהלך בספינה
, הרי הוא
מפרר
ו,
ומטיל
אותו
לים!
אלמא, אף כשמטילו לים צריך קודם לפררו.
תניא כוותיה דרב יוסף: היה מהלך במדבר
, והיתה בידו עבודה זרה, הרי הוא
שוחק
ה,
וזורה
אותה
לרוח!
ואם
היה מהלך בספינה
, הרי הוא
שוחק
ה,
ומטיל
אותה
לים!
אלמא אף כשמטילה לים, צריך קודם לשוחקה.
ומקשינן: הא דקתני בעבודה זרה, דצריכה
שחיקה
אף כשמטילה לים,
קשיא לרבה
דאמר "אינה צריכה שחיקה".
והא דקתני בחמץ, דצריך
פירור
אף כשמטילו לים,
קשיא לרב יוסף
דאמר "אינו צריך פירור".
ומשנינן: הא דקתני
שחיקה
בעבודה זרה,
לרבה לא קשיא
.
דהא
דקאמר רבה "אינה צריכה שחיקה", איירי כשמטילה
לים המלח.
ו
הא
דקתני בברייתא דצריכה שחיקה, איירי במטילה
לשאר נהרות
, שהספינות מצויות שם.
וכן הא דקתני
פירור
בחמץ,
לרב יוסף לא קשיא. הא
דקתני דצריך פירור, איירי
בחיטים
שנפלו עליהם מים והחמיצו. שהם צריכים פירור, משום שאינן נמסים במים. ו
הא
דרב יוסף, איירי
בנהמא
[לחם]! שכיון שהוא נמס במים, אין הוא צריך פירור.
מתניתין:
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח,
הרי הוא
מותר בהנאה
לאחר הפסח!
אבל חמץ
של ישראל
שעבר עליו הפסח, הרי הוא
אסור בהנאה
לעולם. משום
שנאמר
"לא יראה לך שאור"
! ומסיק בגמרא, דמשום שעבר על לאו זה, קנסו חכמים ואסרוהו בהנאה לעולם.
גמרא:
והוינן בה:
מני מתניתין?
הא
לא
כ
רבי יהודה
היא,
ולא
כ
רבי שמעון, ולא
כ
רבי יוסי הגלילי.
ו
מאי היא
מחלוקתם?
כ
דתניא
: שלשה זמנים יש באיסור
חמץ
. א. ערב פסח משש שעות ולמעלה עד הלילה. דהיינו "לפני זמנו". ב. תוך הפסח, דהיינו "תוך זמנו". ג. אחר הפסח, דהיינו "לאחר זמנו".
בין לפני זמנו
ו
בין לאחר זמנו
, הרי הוא
עובר עליו בלאו!
אבל אין עונש כרת על אכילתו, אלא מלקות בלבד.
תוך זמנו
, הרי הוא
עובר עליו בלאו, ו
על אכילתו הוא ענוש
כרת
-
דברי רבי יהודה
.