Versión en texto de este daf: original y traducción
Pesajim 25a — el Talmud en español
Pesajim 25a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Pesajim 25a
ופריך:
מה לערלה שכן לא היתה לה
מעולם
שעת הכושר
[ההיתר]. שהרי פרי הערלה אסור מתחלת חנטתו, ולעולם הוא עומד באיסורו . ומשום חומר זה אף נאסר בהנאה. אבל
תאמר בבשר בחלב
שאינו אסור בהנאה, משום
שהיתה לו שעת הכושר
קודם שנתבשל עם החלב.
אלא
חמץ בפסח יוכיח
, שאף
שהיה לו שעת הכושר
קודם הפסח, הרי הוא
אסור בהנאה!
והוא הדין לבשר בחלב.
ושוב פריך:
מה לחמץ בפסח, שכן ענוש כרת
על אכילתו, ולכך הוא אסור בהנאה. אבל האם
תאמר
כן אף
בבשר בחלב
, אף
שאינו ענוש כרת
על אכילתו, ואין בו אלא איסור לאו ?!
אלא
כלאי הכרם יוכיחו, שאין
הוא
ענוש כרת
על אכילתם,
ו
אפילו הכי
אסור
ים הם
בהנאה!
והוא הדין לבשר בחלב.
ומסיק לקושיין:
ואם איתא
דלוקין על כלאי הכרם אף שלא כדרך הנאתן,
ניפרוך, מה לכלאי הכרם שכן
ל
וקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן!
הלכך אסורים הם בהנאה. אבל בשר בחלב שהוא כשאר איסורי תורה, ואין לוקין עליו אלא בדרך אכילה , לא יאסר בהנאה.
ומשנינן:
ואביי
אית ליה, דלא קשיא מידי. ד
תאמר במאי
[כלומר, ממה תפרוך]? אם
תאמר
, שאני
בשר חלב שאין לוקין
עליו דרך הנאתו
והרי לא כן הוא. אלא אף שלא כדרך לוקין עליו. ד
אטו בבשר בחלב
"אכילה"
כתיבה ביה?!
והרי לא כתיב ביה אלא לשון "לא תבשל". וילפינן את איסור אכילתו מגזירה שוה. וכל היכא דלא כתיבא "אכילה", לא בעינן דרך אכילה לחיוב מלקות.
ואידך
[המקשן] סבר,
להכי קא גמר לה
לאיסור אכילתו בגזירה שוה ד"קודש" "קודש"
מנבילה
[ולאו דוקא "נבילה". אלא מטריפה גמרינן לה .
רש"י
]. שהרי בנבילה כתיב "אכילה". וגמרינן,
מה נבילה
אין לוקין עליה אלא כשאכלה
בדרך הנאתה, אף בשר בחלב
אין לוקין עליו אלא כ
דרך הנאתו
.
ואביי
סבר, אף שאת עצם איסור אכילת בשר בחלב גמרינן מנבילה, מיהו לא אהני גזירה שוה להצריך בו דרך הנאה. ד
להכי לא כתב
"אכילה"
בגופו
של בשר בחלב, כדי
לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו.
שנינו ברייתא דלעיל: כלאי הכרם יוכיחו על בשר בחלב, שאף שאין הוא ענוש כרת, הרי הוא אסור בהנאה!
ומקשינן:
וליפרוך, מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר!
ומשום כן הם אסורים בהנאה. דקא סליק אדעתין, שלא נאסרו בכלאי הכרם אלא הגידולים שגדלו באיסור. אבל הזרעים עצמם, שהיו קיימים קודם לכן, לא נאסרו מחמת התערובת. והגידולין אסורים מרגע שבאו לעולם. מה שאין כן בשר בחלב, שעד שנתבשל בחלב היה מותר.
אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, כלאי הכרם עיקרן נאסרין!
שלא הגידולים בלבד אסורים, אלא אף גוף הזרעים. ולזרעים עצמם היתה שעת הכושר. שהרי קודם שהשרישו בכרם היו מותרים. ושפיר מוכח מינייהו לאסור בהנאה בשר בחלב, אף שהיתה לו שעת הכושר.
מתיב רב שמעיה
: תנן:
המעביר עציץ נקוב
[ובתוכו זרעים שכבר צמחו] בכרם, הרי הם נעשים כלאי הכרם. משום שהם יונקים דרך הנקב מקרקע הכרם דרך האויר.
ואם הוסיף
העציץ להצמיח בתוך הכרם, ואותה תוספת יש בה כשיעור אחד מ
מאתיים
מסך כל הגידולין שבו, הרי כולו
אסור
משום תערובת כלאי הכרם שבו!
וכגון שקודם שהעבירו בכרם, היו בו קצ"ט שיעורים. ובכרם נוסף בו עוד שיעור אחד. שבכהאי גוונא התוספת אסורה, ואינה בטילה ברוב ההיתר. ומחמתה נאסרת התערובת כולה. וכדקיימא לן, שאין כלאי הכרם בטלים בתערובת, אלא אם כן יש בהיתר מאתיים חלקים כנגדם.
ומסקינן לקושיין: דוקא אם
הוסיף
העציץ בגידולי האיסור,
אין
[אסור]. אבל אם
לא הוסיף
אחד ממאתיים,
לא
נאסר. ואף שהוא יונק עתה מהכרם. אלמא, דוקא הגידולים אסורים. אבל הזרעים עצמם לא נאסרים, אף אם השרישו בכרם. וקשיא לרב אדא בר אהבה.
אמר רבא
: לא קשיא. משום ד
תרי קראי כתיבי
בכלאים. כתיב "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה". וכתיב בתריה
"הזרע
אשר תזרע ותבואת הכרם". ומד
כתיב
"הזרע" משמע, דגוף הזרעים נאסר.
ו
מד
כתיב
"תקדש
המלאה"
, משמע שהגידולין [דהיינו "מלאה"] בלבד נאסרים.
הא כיצד?
אלא זרע שהוא
זרוע מעיקרו
בכרם, נאסר אף גופו
בהשרשה.
אבל זרע שהוא כבר
זרוע ובא
קודם שנתנוהו בכרם, אין גופו נאסר אלא הגידולין בלבד. ואם
הוסיף
אחד ממאתיים,
אין
, ואוסרת התוספת את כל הזרע משום תערובת איסור. ואם
לא הוסיף, לא
נאסר הזרע עצמו. וכל שאין בתוספת יותר מאחד ממאתיים, הרי היא בטילה ברוב היתר
לפיכך, אין נאסר העציץ הנקוב בלא תוספת הגידולין. משום שכבר נזרעו הזרעים בעציץ מקודם. אבל רב אדא איירי בזרע שמתחלה זרעוהו בכרם, דהוא עצמו נאסר. ושפיר מוכח מיניה לבשר בחלב, שנאסר בהנאה אף שהיתה לו שעת הכושר.
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: בכל
איסורי ההנאה שבתורה
מתרפאין!
ועל אף שהרפואה היא הנאה, מותר להתרפאות בהם.
חוץ מעצי אשירה!
שאסור להתרפאות בהם, משום שעבודה זרה הם.
והוינן בה:
היכי דמי?
אי נימא
בחולה
דאיכא
ביה
סכנה, אפילו
ב
עצי אשירה נמי
יתרפא. שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה.
ואי
בחולה
דליכא
ביה
סכנה, אפילו
ב
כל איסורין שבתורה נמי לא
יתרפא! שהרי נהנה ברפואתם.
ומשנינן:
לעולם
בחולה
דאיכא
ביה
סכנה
מיירי.
ואפילו הכי
ב
עצי אשירה לא
יתרפא, משום אביזרייהו דעבודה זרה. שעל ידי שמתרפא בה, הרי הוא נראה כמודה בה . ואין איסור עבודה זרה נדחה מפני פיקוח נפש.
וכ
דתניא: רבי אליעזר אומר
: כתיב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ו"מאודך" היינו ממונך.
אם נאמר
"בכל נפשך", למה נאמר
"בכל מאודך"?
ואם נאמר
"בכל מאודך"
למה נאמר
"בכל נפשך"?
ולמה צריך לכתוב את שניהם? יכתוב את החביב יותר. וממילא נדע שצריך למסור את הדבר החביב פחות, מקל וחומר.
אלא לומר לך, אם יש אדם שגופו חביב עליו
יותר
מממונו, לכך נאמר
"בכל נפשך"
! שהוא מחויב למסור את נפשו ובלבד שלא יעבוד עבודה זרה .
ואם יש אדם שממונו חביב עליו
יותר
מגופו, לכך נאמר
"בכל
מאודך"
! שמחויב למסור את כל ממונו, ובלבד שלא יעבור על איסורי התורה .