Pesajim 114b — el Talmud en español

גמרא:

אמר ריש לקיש

: זה שכתוב במשנה שאוכלים פעמיים חזרת,

זאת אומרת: מצות צריכות כוונה!

שצריך להתכוון בעשיית המצוה שהוא עושה את המעשה לשם מצוה, ואם לא, לא יצא.

ולכן בטיבול הראשון של החזרת,

כיון

: א.

דלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה

, שהרי עיקר מצות מרור הוא רק לאחר אכילת מצה [ככתוב "על מצות ומרורים יאכלהו"].

ב. וגם לא בירך עליו "על אכילת מרור", אלא

ב"בורא פרי האדמה"

הוא דאכיל ליה

כשאר ירקות לשם אכילה בלבד.

ו

כיון שיש לנו לומר

דילמא

[ודאי, תוס']

לא איכוון

באכילה הראשונה

ל

שם מצות אכילת

מרור, הלכך, בעי למיהדר לאטבולי

לחזור ולטבול, ולאכול שוב חזרת

לשם מרור

.

דאי סלקא דעתך

"מצוה לא בעיא כוונה"

, ואפילו לא נתכוין שהוא עושה לשם מצוה גם כן יצא ידי חובתו. אם כן,

למה לך תרי טיבולי

.

והא טביל לה

כבר

חדא זימנא

באכילת ה"כרפס" ויצא בה ידי מצות אכילת מרור!? ואף שאכל המרור לפני המצה, יצא בדיעבד.

ודחינן:

ממאי?

דילמא לעולם מצות אין צריכות כוונה

, ובאמת יצא ידי חובת מרור באכילת החזרת בטיבול הראשון.

ודקאמרת: תרי טיבולי למה לי?

אמינא לך,

כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות

שיתעוררו לשאול. ואף שיש כבר היכר בטיבול ראשון, מכל מקום, עושים עוד טיבול, כדי שיהא ההיכר חזק יותר.

וכי תימא, אם כן לישמעינן

שעושה טיבול ראשון ב

שאר ירקות

ורק טיבול שני במרור. שהרי גם כך יש היכר לתינוקות שעושה שני טיבולים, ולמה נקט ששניהם בחזרת?

[ובשלמא אם מצות צריכות כוונה ניחא שאמר כך, כדי להשמיענו שאינו יוצא בטיבול הראשון ידי מצות מרור, הואיל ולא נתכוין לשם מצוה. רשב"ם].

הא לא קשיא.

כי

אי אשמעינן שאר ירקות, הוה אמינא

דוקא

היכא דאיכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי

.

אבל

כשיש לו

חזרת לחודא, לא בעי תרי טיבולי

, כי אז יוצא שהוא מקדים מצות אכילת מרור קודם זמנה [שהוא אחר אכילת מצה], ולא כדאי לעשות כן אף בשביל היכר לתינוקות.

קמשמע לן דאפילו

כשיש לו רק

חזרת

בכל זאת

בעינן תרי טיבולי, כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות

.

ועוד

קשיא לריש לקיש שאמר מצות צריכות כונה, הא

תניא: אכלן

את המרור כשהוא

דמאי, יצא

. כיון שדמאי מותר לעניים הרי הוא ראוי לו, שהרי יכול להפקיר נכסיו ויהיה עני.

אכלן בלא מתכוין

, שלא התכוון לצאת ידי חובתו,

יצא

.

אכלן לחצאין

, שלא אכל את כל הכזית מרור בבת אחת, אלא חצי זית בפעם אחת וחצי זית בפעם שניה,

יצא

.

ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי

אכילת פרס

[שהוא שיעור זמן אכילת שלש או ארבע ביצים].

הרי מפורש בברייתא שמצות אין צריכות כוונה?

ומתרצינן:

תנאי היא

, שמצינו תנא אחד הסובר שמצות צריכות כוונה וריש לקיש סובר כמותו.

דתניא: רבי יוסי אומר: אף על פי שטיבל בחזרת

בטיבול ראשון, כי לא היו לו שאר ירקות

מצוה להביא לפניו

עוד פעם

חזרת, וחרוסת, ושני תבשילין

, כדי לקיים מצות מרור, לפי שלא יצא באכילה הראשונה, שהרי לא נתכוין לשם מצוה, ומצות צריכות כוונה.

והוינן בה:

ואכתי ממאי

שרבי יוסי סבר מצות צריכות כוונה?

דילמא קסבר רבי יוסי מצות אין צריכות כוונה

.

והאי דבעינן תרי טיבולי

-

כי היכי דתיהוי היכירא

לתינוקות

, כמו שאמרנו במתניתין, ומה עדיף רבי יוסי ממתניתין?!

ומתרצינן:

אם כן

, שהוא רק מדרבנן, ובשביל היכר לתינוקות

מאי

"מצוה"?

והיה לו לרבי יוסי לומר "מביאין לפניו". ומזה שאמר "מצוה" משמע שהוא מצוה מן התורה לקיים מצות מרור.

שמע מינה שרבי יוסי סובר מצות צריכות כוונה.

והוינן בה:

מאי

"שני תבשילין"

האמורים במשנתנו ובברייתא דלעיל. איזה תבשילים הם?

אמר רב הונא: סילקא

, תבשיל מתרד,

וארוזא

, ותבשיל מאורז. כלומר, אפילו תבשילים שכאלו, וכל שכן תבשילים ממיני בשר.

רבא הוה מיהדר

היה מחזר דוקא

אסילקא

וארוזא

, אף על פי שיכול גם לצאת בשאר מיני תבשילים,

הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא!

ובשביל חיבתו לרב הונא עושה כן, כדי להראות שהלכה כמותו, שאפשר גם בסילקא וארוזא.

אמר רב אשי: שמע מינה מדרב הונא

שאמר מבשלים אורז בפסח ואין בזה חשש חמץ:

לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי

, דלהלן.

דתניא: רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז, מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו

, אם נתחמץ ואכלו בפסח, הוא חייב עליו

כרת

.

ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח

, שאם עשה מהאורז מצה, ואכלה בלילה הראשון, יצא ידי חובת מצה.

חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו

, שהיו רגילין למרוח ביצה על הדג. ואף על פי שזה דומה לתבשיל אחד, מכל מקום יצא בכך חובת שני תבשילים.

רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר: אחד זכר ל

קרבן

פסח, ואחד זכר ל

קרבן

חגיגה

, שהיו מביאים בערב פסח יחד עם הקרבן פסח, כדי שהפסח יהיה נאכל על השובע.

רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא

חתיכת בשר ומרק שהתבשל בו, גם כן נחשבים לשני תבשילים.

ועתה דנה הגמרא בדין הברכה באכילת מרור.

זה

פשיטא, היכא דאיכא שאר ירקות

שלוקחם לטיבול ראשון,

מברך אשאר ירקות

"בורא פרי האדמה"

, שהרי אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה,

ואכיל

, ומתכוין לפטור בברכה זו גם את המרור שלאחר מכן.

והדר, מברך

"על אכילת מרור"

על החזרת שאוכל אחר המצה לשם מצות מרור

ואכיל

.

אבל

היכא דליכא אלא חסא

, ואוכלה גם לטיבול ראשון וגם לטיבול שני,

מאי?

אימתי יברך "על אכילת מרור".

אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור

בטיבול הראשון [שאינו אלא לשם היכר לתינוקות]

"בורא פרי האדמה", ואכיל

.

ולבסוף

, כשהוא אוכל את החסא לשם מצות מרור,

מברך עליה

"על אכילת מרור", ואכיל

.