Pesajim 10b — el Talmud en español

י.

הניח

את החמץ שנשאר לאחר שבדק,

בזוית זו

של הבית,

ו

אחר כך

מצא

חמץ

בזוית אחרת

, ואינו יודע אם זהו אותו חמץ שהניח מקודם בזוית האחרת, אלא שלאחר מכן העבירו לכאן, ושכח מזה. או שהוא חמץ אחר, ואילו החמץ הקודם נגרר לתוך הבית על ידי עכבר - היינו

פלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל ורבנן

.

דתניא: קרדום שאבד בבית

כל כלי

הבית טמא

ין, מפני

שאני אומר

: שמא

אדם טמא נכנס לשם ונטלו

, ותוך כדי כך, מישמש בכל כלי הבית, וטימאם.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור

משום

שאני אומר

: ודאי

השאילו

בעל הבית לקרדום,

ל

אדם

אחר, ושכח

מכך,

או ש

הוא עצמו

נטלו מזוית זו והניח

ו

בזוית אחרת, ושכח

מכך.

ותמהינן:

זוית

-

מאן דכר שמיה?

מה ענין זוית לכאן. הרי הקרדום אבד לגמרי, ולא הונח בזוית אחרת.

ומשנינן:

חסורי מחסרא

[הברייתא חסרה]

והכי קתני

:

א.

קרדום שאבד בבית, הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו

.

ב.

או

שהקרדום לא אבד, אלא

שהניחו בזוית זו

בבית,

ומצאו בזוית אחרת

-

הבית טמא

. מפני

שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם, ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת

, ובינתיים גם מישמש בשאר כלי הבית, וטימאם.

רבי שמעון בן גמליאל אומר

: בין כך ובין כך

הבית טהור

.

ש

אם אבד הקרדום -

אני אומר: השאילו

בעל הבית

ל

אדם

אחר, ושכח

.

או

אם נמצא בזוית אחרת - אני אומר:

ש

הוא עצמו

נטלו מזוית זו

שהיה שם קודם

והניח בזוית זו

שהוא נמצא עתה,

ושכח

.

ובחמץ גם כן, לפי רבנן חוששין שמא העכבר הוא שלקח את החמץ מהזוית הקודמת. ואם כן יש לחשוש גם שמא החמץ הנמצא כאן אינו החמץ שהיה בזוית הקודמת, אלא הוא אחר, ואילו החמץ הקודם נגרר על ידי העכבר לתוך הבית, וצריך לחזור ולבודקו. ולפי רבי שמעון בן גמליאל, אנו תולין שהוא עצמו העבירו מזוית לזוית, ושכח. ואינו צריך לבדוק שוב.

אמר רבא: עכבר

ש

נכנס

לבית בדוק

וככר

חמץ

בפיו, ונכנס

בעל הבית

אחריו ומצא פירורין,

אין תולין לומר שזהו הככר שהכניס העכבר, ופוררו לפירורים, אלא עדיין

צריך בדיקה

אחר אותו ככר,

מפני שאין דרכו של עכבר לפרר

את הככר, ומן הסתם הפירורים הללו אינם מאותו ככר, אלא הככר נמצא עדיין במקום אחר בבית.

ואמר רבא: תינוק

ש

נכנס

לבית בדוק,

וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה

אחר אותו ככר,

מפני שדרכו של תינוק לפרר

את הככר, ואנו תולין שזהו הככר שהכניס מקודם, אלא שפוררה לפירורים.

בעי רבא

: ראינו

עכבר

ש

נכנס

לבית

וככר בפיו

. ולאחר מכן ראינו

עכבר יוצא

מן הבית

וככר בפיו, מהו?

מי אמרינן: היינו האי

עכבר

דעל, והיינו האי

עכבר

דנפק

, שאותו עכבר הוא שנכנס ויצא. ואין צורך לבדוק שוב את הבית.

או דילמא,

אותו עכבר שיצא, עכבר

אחרינא הוא

, ואילו הככר שהיה בפי העכבר הראשון, עדיין נמצא בבית, וצריך לבדוק אחריו?

ו

אם תמצא לומר

שבאופן כזה אנו אומרים,

היינו האי דעל והיינו האי דנפק,

ואין צורך לבדוק שוב את הבית, עדיין יש להסתפק באופן שראינו

עכבר לבן נכנס

לבית

וככר בפיו

, ולאחר מכן ראינו

עכבר שחור יוצא וככר בפיו, מהו?

מי אמרינן,

האי

ככר שיצא

ודאי אחרינא הוא

, שהרי עכבר אחר הוציאו.

או דילמא,

אותו ככר הוא, אלא שהעכבר הראשון

ארמויי ארמי מיניה

[השליך אותו מלפניו], ובא העכבר השני ונטלו ממנו והוציאו?

ואם תמצא לומר

שאין לומר כן, כי

עכברים לא שקלי מהדדי,

הם אינם רגילים ליטול זה מזה את מאכלם, עדיין יש להסתפק באופן שראינו

עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה

אחריו

וככר בפיה, מהו?

מי אמרינן,

חולדה, ודאי מעכבר

שנכנס

שקלתיה

את הככר, שהרי דרכה של החולדה לטרוף עכברים.

או דילמא,

הככר שבפי החולדה ודאי

אחרינא הוא,

ולא זה שהעכבר הכניס, משום

דאם איתא דמעכבר שקלתיה,

אילו היתה נוטלתו מהעכבר, היא היתה טורפת את ה

עכבר

עצמו, ואף הוא,

בפיה הוה משתכח,

יחד עם הככר?

ואם תמצא לומר

שאנו נוקטים כצד הזה, ש

אם איתא דמעכבר שקלתיה, עכבר בפיה הוה משתכח,

עדיין יש להסתפק כאשר ראינו

עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה, וככר ועכבר בפי

ה

חולדה

, הככר מצד זה של פיה, והעכבר מצידו השני,

מהו?

מי אמרינן,

הכא ודאי

מוכח כי

איהו הוא,

זהו העכבר שנכנס וזהו הככר שהיה בפיו, שהרי את שניהם היא מחזיקה עתה בפיה.

או דילמא,

ודאי עכבר וככר אחרים הם, כי

אם איתא דאיהו ניהו,

שזהו אותו עכבר שטרפה אותו בעודו מחזיק את הככר בפיו, אם כן, מדוע נמצא הככר בפי החולדה? והרי כאשר

ככר בפי עכבר משתכח,

באופן הזה

הוה בעי אישתכוחי

.

או דלמא,

לכן הככר אינו בפי העכבר,

משום

שעל ידי

ביעתותא

, מרוב פחדו מהחולדה

הוא נפל

מפיו,

ושקלתיה

החולדה והניחתו בפיה. ולעולם זהו העכבר שנכנס קודם עם הככר.

ומסקינן:

תיקו!

בעי רבא: ככר

של חמץ הנמצא

בשמי קורה,

שמונח על הקורה שבתקרה למעלה, האם

צריך

להביא

סולם

בערב פסח, כדי

להורידה

משם ולבערה.

או אין צריך?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן,

כיון שכל חובת הבדיקה והביעור היא רק מדרבנן, כדי שלא יבא לאכול את החמץ, שהרי מדאורייתא די בביטול בעלמא, לכן

כולי האי

[עד כדי כך]

לא אטרחוהו רבנן

לעלות בסולם ולהוריד את החמץ,

כיון דלא נחית מנפשיה,

הואיל והככר אינה עשויה ליפול מעצמה משמי הקורה, לכן

לא

חיישינן שמא

אתי למיכלה

, ויכול לסמוך על הביטול בלבד.

או דילמא, זימנין,

לפעמים בכל זאת קורה

דנפל

הככר מלמעלה,

ואתי למיכלה

. הלכך צריך אף לטרוח ולעלות בסולם ולבער את הככר?

ואם תמצי לומר

שצריך לעלות בסולם אל הככר, כי

זימנין דנפל ואתי למיכלה

, עדיין יש להסתפק ב

ככר

שנמצא

בבור

. האם

צריך

לרדת

בסולם

לבור ו

להעלותה

משם,

או אין צריך?

מי אמרינן,

הכא, ודאי

אין חשש שמא יבוא לאכלה,

ד

הרי

לא עבידא דסלקה מנפשיה,

לא יתכן כלל שהככר תעלה מעצמה מהבור.

או דילמא, זימנין דנחית למעבד צורכיה,

לפעמים הוא יורד לבור לצורך תשמישו,

ו

בעודו שם

אתי למיכלה

מהככר. ולכן הוא צריך להעלותה משם ולבערה?

אם תמצי לומר

שצריך להעלותה, כי

זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה,

עדיין יש להסתפק, ב

ככר

שנמצא

בפי נחש

בביתו, האם

צריך

לשכור

חבר

[אדם המומחה לכך] כדי

להוציא

את הככר מפי הנחש ולבערו,

או אין צריך?

מי אמרינן, רק

בגופיה אטרחוהו רבנן

לבדוק חמץ ולבערו, אבל

בממוניה,

להוציא ממון על כך,

לא אטרחוהו רבנן

.

או דילמא לא שנא,

שאף אם הדבר כרוך בהוצאה ממונית, הוא חייב להשתדל ולבער את החמץ?

ומסקינן:

תיקו!

מתניתין:

רבי יהודה אומר

: באחד משלשת הזמנים הבאים, בודקים את החמץ.

א. לכתחילה

בודקין אור

ל

י"ד

.

ב.

ו

אם לא בדק אז, יבדוק

בי"ד שחרית

.

ג.

ו

אם גם אז לא בדק, יבדוק

בשעת הביעור,

דהיינו, בשעה ששית של יום י"ד. אבל אם לא בדק עד אז, שוב לא יבדוק, אלא יסמוך על הביטול, ואם ימצא חמץ, יבערו.

וחכמים אומרים

: אף לאחר הזמנים הללו יכול עדיין לבדוק.

שאם

לא בדק אור

ל

י"ד, יבדוק בי"ד

שחרית.

ואם

לא בדק בי"ד

שחרית,

יבדוק בתוך המועד

בשעה ששית שהוא מועד הביעור.

ואם

לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד

של הביעור, דהיינו, משש שעות ולמעלה עד הלילה, ומכאן ואילך שוב אינו בודק.

ומה שמשייר

מן החמץ לאחר הבדיקה בליל י"ד לצורך אכילתו עד למחר, ולביעור הנשאר,

יניחנו בצנעא

במקום מוצנע,

כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו

אם יחסר מהחמץ שהשאיר, כגון, שישאיר עשר פרוסות וימצא רק תשע, הרי יצטרך לבדוק שנית.

גמרא:

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי יהודה?

ומשנינן:

רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו

: רבי יהודה מצריך לבדוק שלש פעמים בשלשה זמנים

כנגד שלש השבתות שבתורה.

שלש לשונות של השבתה שנאמרו לגבי חמץ, בתורה.

"לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור"

.

"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"

.

"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"

.

והיינו שלש לשונות השבתה: "ראייה" "מציאה" ו"השבתה".

ואילו חכמים סוברים שדי בבדיקה אחת בלבד, אלא שאם לא בדק בזמן הראשון יבדוק בזמן השני, וכן הלאה.

מתיב רב יוסף

מהא דתניא:

רבי יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו

האמורים במשנה,

שוב אינו בודק

.

אלמא

, מוכח,

במכאן ואילך הוא דפליגי,

שכל מחלוקתו של רבי יהודה עם חכמים היא, האם צריך לבדוק גם לאחר שלשה פרקים הללו, או לא. ולעולם גם רבי יהודה אינו מחייב לבדוק שלש פעמים, אלא או בזמן זה או בזמן זה?

מר זוטרא מתני לה,

שנה את הקושיא של רב יוסף,

הכי

:

מתיב רב יוסף

מהא דתניא:

רבי יהודה אומר: כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו, שוב אינו בודק

.

הרי שרבי יהודה סובר במפורש שדי באחד משלשה פרקים.

אלמא, ב"שוב אינו בודק"

הוא דפליגי,

כל מחלוקתו עם חכמים היא אם צריך לבדוק שוב אף לאחר שעת הביעור, או לא! ומסקינן:

אלא, רבי יהודה נמי

אינו מצריך לבדוק שלש פעמים, אלא

אם לא בדק, קאמר

שאם לא בדק באור לי"ד, יבדוק בי"ד שחרית. ואם לא בדק גם אז, יבדוק בשעת הביעור. וחכמים מוסיפים שיכול לבדוק גם לאחר שעת הביעור.

והכא בהא קמיפלגי

:

מר

רבי יהודה

סבר: מקמי איסורא, אין

, רק קודם זמן האיסור, דהיינו, עד סוף שש, בודקים את החמץ. אבל

בתר איסורא

לאחר שעה ששית, שהחמץ כבר אסור באכילה והנאה,

לא

יבדוק. משום

גזירה, דילמא

תוך כדי התעסקותו בחמץ

אתי למיכל מיניה

.

ומקשינן:

ומי גזר רבי יהודה

שלא יתעסק אדם בדבר שאסור באכילה

דילמא אתי למיכל מיניה?

והא תנן

במסכת מנחות:

משקרב העומר

, מיד לאחר הקרבת העומר בששה עשר בניסן, היו

יוצאין ומוצאין

את

שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי

[דגן שנתייבש בתנור] מן התבואה החדשה שהותרה עתה לאכילה על ידי הקרבת העומר.