Pesajim 101a — el Talmud en español

ושמואל אמר

:

אף ידי קידוש לא יצאו

, כדמפרש לקמן, שאין קידוש אלא במקום סעודה.

והוינן בה:

אלא לרב, למה ליה

לשליח ציבור

לקדושי בביתיה?

והרי כבר יצא ידי קידוש בבית הכנסת.

ומשנינן:

כדי להוציא

את

בניו ובני ביתו

ידי חובת קידוש. והוינן בה:

ושמואל, למה לי

לשליח ציבור

לקדושי בבי כנישתא

, בבית הכנסת, מאחר שאינו יוצא בזה ידי קידוש, לפי שאינו אוכל שם? ומשנינן: כדי

לאפוקי

להוציא את ה

אורחים ידי חובתן

. שלגביהם הוי קידוש במקום סעודה, משום

דאכלו ושתו וגנו

לנים

בבי כנישתא.

ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה!

והמקדש שלא במקום סעודה לא יצא ידי חובתו.

סבור מינה

בני הישיבה סברו ד

הני מילי

שאין קידוש אלא במקום סעודה דוקא

מבית לבית

. אם קידש בבית זה והלך לסעוד בבית אחר צריך לקדש שם שוב.

אבל ממקום למקום בחד ביתא

, כגון אם קידש בבית וסועד בעליה,

לא

אמר שמואל שצריך לחזור ולקדש אלא שזה נחשב לקידוש במקום סעודה.

אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין

פעמים רבות

הוה קאימנא קמיה דשמואל,

הייתי אצלו,

ונחית מאיגרא לארעא

, ירד מהעליה לבית אחר שקידש,

והדר מקדש

בבית! שגם זה נחשב שלא במקום סעודה.

ואף רב הונא סבר

ש

אין קידוש אלא במקום סעודה!

דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא,

נכבה לו הנר לפני הסעודה,

ועיילי ליה למניה

הוליכו לו את כליו

לבי גנניה דרבה בריה,

לבית חופת רבה בנו,

דהוה

שם

שרגא. וקדיש

שם פעם שניה,

וטעים מידי.

אלמא, קסבר אין קידוש אלא במקום סעודה,

ולכן לא יצא בקידוש הראשון, לפי שלא סעד שם.

ואף רבה סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה!

דאמר אביי: כי הוינא בי מר,

כשלמדתי אצל רבה,

כי הוה מקדש, אמר לן: טעימו מידי

כאן בביתי,

דילמא אדאזליתו לאושפיזא

עד שתגיעו לאכסנייתכם

מתעקרא לכו שרגא,

יכבה שם הנר,

ולא מקדש לנו בבית אכילה,

לא תוכלו לעשות שם קידוש ולא לאכול.

ובקידושא דהכא לא נפקיתו

-

דאין קידוש אלא במקום סעודה.

ולכן, תאכלו פה, כדי שיהא הקידוש ששמעתם ממני במקום סעודה, ותוכלו לצאת בו ידי חובת קידוש.

ומקשינן על הא דאמרן דרבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה:

איני

.

והאמר אביי: כל מילי דמר,

בכל מעשיו של רבה,

הוה עביד כרב.

בכל מחלוקת שבין רב ושמואל נהג רבה כרב ולא כשמואל, לפי הכלל דהלכתא כרב באיסורא.

לבר

חוץ

מהני תלת

הלכות,

דעביד

בהם

כשמואל,

אעפ"י שרב חולק בהן על שמואל. ואלו הן:

א.

מתירין

ציצית

מבגד

ישן כדי לקשרה

לבגד

חדש [ורב אסר משום שאין לבטל מצות ציצית מהבגד הראשון].

ב.

ומדליקין מנר

חנוכה הדולק

לנר

חנוכה אחר [ורב אסר משום ביזוי מצוה של הנר הראשון, אלא ידליק מנר שאינו של חנוכה].

ג.

והלכה כרבי שמעון בגרירה.

דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל

על הקרקע

בשבת, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ

[שהוא תולדה של מלאכת חורש בשדה, או תולדה של מלאכת בונה בבית]. דסבר רבי שמעון דבר שאין מתכוין מותר [ורב פסק כרבי יהודה, שנחלק על רבי שמעון, ואוסר דבר שאינו מתכוין].

ומאחר שרבה היה נוהג בכל דבר כרב, אמאי פסק כשמואל שצריך קידוש במקום סעודה, ולא כרב הסובר שאין צריך קידוש במקום סעודה?

ומתרצינן: רק

כחומרי דרב הוה עביד,

רק היכן שרב הוא המחמיר היה נוהג רבה כמותו. אבל

כקולי דרב,

במקום שרב הוא המקיל, כגון בעניננו, שרב מקיל שאין צריך קידוש במקום סעודה,

לא הוה עביד

כמותו.

ורבי יוחנן אמר

: אותם אנשים המקדשים בבית כנסת

אף ידי יין נמי יצאו

, ואין צריכים לברך בורא פרי הגפן על היין ששותים בביתם, כיון שלא הסיחו דעתם משעה שבירכו בבית כנסת על היין, שהרי דעתם לאכול ולשתות בביתם.

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה.

שמצינו שהוא סובר ששינוי מקום בלבד אינו מצריך ברכה חדשה.