Nidá 9a — el Talmud en español

ואי אמרת

שהריון רוח מיקרי הריון גמור, הרי גם לידת רוח

לידה מעלייתא היא

. ואם כן, אמאי היא נהיית זבה, והרי דם הנובע עקב

קושי סמוך ללידה

-

רחמנא טהריה!?

אמר רב פפי

: לעולם אין לידת רוח נחשבת לידה, וכמו כן הריון רוח אינו נחשב להריון. ולא קשה על דין הברייתא אמאי לא מטמאין את הטהרות למפרע אחרי שהוברר שהיה זה הריון רוח. כי

הנח לטומאת מעת לעת

, שאינה אלא טומאה

דרבנן

, ולכן הקילו בה להחשיב את הריון הרוח כהריון רגיל .

רב פפא אמר

: יש לחלק בין הריון רוח ללידתו. שעל אף דרוח לאו ולד הוא, והיולדת אותו בדם קושי נקראת זבה, בכל זאת, לגבי דין מעת לעת של נדה אמרינן דיה שעתה .

וטעמו של דבר:

מידי הוא טעמה

במעוברת רגילה, שדיה שעתה,

אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה

ומשום כך דמיה מסולקים. ואם כן,

הכא נמי

בהריון רוח הרי

ראשה ואבריה כבדין עליה

, והרי היא מסולקת דמים, ולפיכך, מעיקר הדין דיה שעתה.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: ראתה

דם,

ואחר כך

, מיד לאחר ראייתה,

הוכר עוברה

-

מהו?

האם אמרינן

כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמיא

למפרע,

או דילמא, כיון דסמוך לו,

להכרת העובר,

חזאי, לא מטמיא

למפרע אלא דיה שעתה?

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה:

מידי הוא טעמא

באשה מעוברת

אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה,

ואלו באשה זאת שראתה לפני שהוכר עוברה, על אף שהיתה הראיה בסמוך לו, סוף סוף

בעידנא דחזאי

-

אין ראשה כבד עליה ואין אבריה כבדים עליה!

כל אשה שיש לה וסת חייבת לבדוק עצמה בעת וסתה ואם לא בדקה הרי היא בחזקת טמאה מספק. ונחלקו לקמן בגמרא אי חיוב הבדיקה [והטומאה מספק אם לא בדקה] הוא מדאורייתא או מדרבנן .

והחידוש שבחיוב הבדיקה הזאת הוא בכך שהאשה אינה יכולה להסתמך על כך שלא הרגישה ולא ראתה את הדם, אלא היא חייבת לבדוק, מדאורייתא או מדרבנן, ואם לא בדקה הרי היא טמאה מספק.

בעא מיניה ההוא סבא מרבי יוחנן

:

הגיע עת וסתה בימי עיבורה,

לאחר שהוכר עוברה,

ולא בדקה

עצמה בבדיקה המחויבת בעת וסתה -

מהו?

והוסיף ההוא סבא וביאר שאלתו:

האי ד

קא מיבעיא לי

הוא רק

אליבא דמאן דאמר "וסתות דאורייתא"

[שחיוב הבדיקה בעת הוסת, וכן הטומאה מספק אם לא בדקה, הם מדאורייתא].

והכי קא מיבעיא לי:

מאי? כיון דוסתות דאורייתא

-

בעיא בדיקה

אפילו בשעת עיבורה, וזאת, שלא בדקה, הרי היא טמאה מספק.

או דילמא כיון דדמיה מסולקין

עקב היותה מעוברת

לא בעיא בדיקה כלל?

אבל למאן דאמר "וסתות דרבנן", ומדאורייתא יכולה לסמוך על כך שלא הרגישה ולא ראתה דם בעת הוסת, הרי פשיטא שבמעוברת, שהיא מסולקת דמים, שלא חייבוה רבנן מלכתחילה בדיקה.

ויסוד השאלה של ההוא סבא - עד כמה ניתן לסמוך על החזקה שמעוברת נקראת "מסולקת דמים" כדי שנוכל לוותר על חובת הבדיקה מהתורה בעת הוסת?

אמר ליה

רבי זירא לההוא סבא:

תניתוה

לשאלה זאת, שחזקת "מסולקת דמים" מועילה למנוע את חיוב הבדיקה מהתורה.

דתנן:

רבי מאיר אומר

: אשה שיש לה וסת,

אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה

הרי היא

טהורה

. לפי

ש

ה

חרדה

בעת שנמצאת במחבא

מסלקת את הדמים

. ויכולה לסמוך על חזקת "מסולקת דמים" בלא לבדוק .

ומוכיח רבי זירא שחזקה זו מועילה אפילו למאן דאמר שחיוב הבדיקה הוא מהתורה:

טעמא דאיכא חרדה,

הוא דטיהרנוה בלא בדיקה,

הא ליכא חרדה, והגיע וסתה ולא בדקה, טמאה,

ולא תועיל לה בדיקה אחר כך כיון שלא בדקה בזמן החיוב בעת וסתה. ואילו למאן דאמר וסתות דרבנן יכולה לבדוק אפילו אחר כך ואם מוצאת עצמה טהורה אחר כך הרי היא טהורה .

אלמא

קסבר רבי מאיר

וסתות דאורייתא

.

ועל אף שחיוב הבדיקה הוא מדאורייתא,

כיון דאיכא חרדה

הרי

דמיה

בחזקת

מסולקין

וסומכין על חזקה זאת במקום חיוב בדיקה דאורייתא,

ולא בעיא בדיקה

. אם כן

הכא נמי

, במעוברת, כיון ש

דמיה מסולקין

ניתן לסמוך על חזקה זאת

ולא בעיה בדיקה

כדי לטהרה .

שנינו במשנה: מניקה

-

עד שתגמול. וכו'.

תנו רבנן: מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חודש

[שזוהי תקופת ההנקה]

הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה,

משום שראיית הדם אינה תלויה בתקופת ההנקה אלא בהנקה בפועל.

לפיכך, אם היתה מניקתו והולכת

וממשיכה בהנקה במשך

ארבע או חמש שנים

-

דיה שעתה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: דיין שעתן

של המניקות

כל עשרים וארבע חודש,

ואפילו הפסיקו להניק באמצע התקופה. כי הטעם שאינן רואות דם הוא משום צער הלידה שאבריה מתפרקין ולא בגלל ההנקה .

ולפיכך, אם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים,

וראתה דם לאחר כ"ד חודש, הרי היא

מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

ומסבירה הגמרא את טעמם של התנאים החולקין בברייתא:

כשתמצא לומר, לדברי רבי מאיר

-

דם

הנידות על ידי ההנקה

נעכר ונעשה חלב,

ולכן הכל תלוי בהנקה.

ואלו

לדברי רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון

הסיבה שמינקת אינה רואה דם היא משום

שאבריה מתפרקין

מהלידה,

ואין נפשה

[דמה]

חוזרת עד עשרים וארבע חודש

בין אם היא מינקת ובין לאו .

ומסבירה הגמרא את לשון הברייתא: "

לפיכך" דרבי מאיר

-

למה לי?

היות ואמר רבי מאיר שאם הפסיקה בתוך כ"ד חודש חוזר הדם, מוכח שאין הדבר תלוי אלא בהנקה בפועל. ואם כן ברור שהוא הדין אם ממשכת להניק לאחר כ"ד חודש שההנקה מונעת את ראיית הדם, שהרי לרבי מאיר אין כל נפקא מינה בכ"ד חודש, ואם כן - מאי "לפיכך"?

ועונה הגמרא שהלשון "לפיכך" בדברי רבי מאיר הוא רק

משום

"

לפיכך

"

דרבי יוסי

, שרצה התנא לנקוט לשון דומה בשניהם.

ו"לפיכך" דרבי יוסי

-

למה לי?

והרי כיון שאין הדבר תלוי אלא בכ"ד החדשים אחר הלידה, לפי שאז אבריה מתפרקין, פשיטא דלאחר מכן היא תראה, ואפילו אם תמשיך להניק?

מהו דתימא רבי יוסי תרתי אית ליה,

גם דם נעכר ונעשה חלב וגם "אבריה מתפרקין", ולכן אם תמשיך להניק אחר כ"ד חודש היא לא תראה בגלל הטעם שדם נעכר ונעשה חלב.

קא משמע לן

"לפיכך" דרבי יוסי שהטעם הוא רק משום אבריה מתפרקין, ולפיכך גם אם תמשיך להניק לאחר כ"ד חודש לא תמנע ההנקה את חזרת דמה.

תניא נמי הכי,

כפי שהסבירה הגמרא את טעמם של התנאים החולקין:

דם נעכר ונעשה חלב

-

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: אבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חודש.

אמר רבי אלעי: מאי טעמא

, מהו מקורו,

דרבי מאיר?

דכתיב "מי יתן טהור מטמא

-

לא אחד?"

[דהיינו: מי הוא זה היכול להפוך דבר טמא כדם נידה לדבר טהור כחלב, אם לא ה', שהוא יחידו של עולם] .

ורבנן,

כיצד ידרשו פסוק זה?

אמר רבי יוחנן: זו שכבת זרע. שהוא

עצמו

טמא, ו

אילו ה

אדם הנוצר ממנו

-

טהור.

ורבי אלעזר אומר: אלו מי הנדה

המעורבים באפר פרה אדומה.

שהמזה

את המים,

ומי שמזין עליו

את המים,

טהור

, ואילו

הנוגע

במים -

טמא!

והוינן בה:

ו

כי

מזה

מי הנדה הוא

טהור? והכתיב "ומזה מי הנדה

-

יכבס בגדיו"

ומשמע שהוא ובגדיו נטמאים.

ומשנינן:

מאי "מזה"

האמור בכתוב -

נוגע!

ופרכינן:

והכתיב

גם

"מזה" והכתיב

גם

"נוגע"

ומוכח דהמזה אינו הנוגע אלא הם שני אנשים נפרדים?

ועוד

תיקשי, דהרי חילק הכתוב במפורש בין דין המזה לדין הנוגע בכך

ש

ה

מזה בעי כבוס

בגדיו, ואלו ה

נוגע לא בעי כבוס

בגדים, אלא רק הוא עצמו טמא עד הערב. ואיך יתכן לומר ש"מזה" הכתוב בפסוק הכוונה היא לנוגע?

ומשנינן:

אלא מאי "מזה"

שאומרת עליו התורה שיטמא -

נושא

מי הנדה. אבל המזה את מי הנדה על הטמא אינו נטמא.

אלא, שאם כן, שואלת הגמרא:

וליכתוב,

"ו

נושא

מי הנדה יכבס בגדיו" ומדוע נקט הכתוב "ומזה"?

ומשנינן: הא דכתיב "ומזה",

קא משמע לן

קרא בהכי שאינו נטמא נושא מי הנידה אלא

עד דדרי

[שנושא]

כשיעור הזאה.

ופרכינן:

הניחא למאן דאמר "הזאה צריכה שיעור"

, לכן לא נטמא הנושא עד שישא שיעור הזאה.

אלא למאן דאמר

"

הזאה אינה צריכה שיעור

" -

מאי איכא למימר?

ומשנינן:

אפילו למאן דאמר

"

הזאה אינה צריכה שיעור

",

הני מילי

שאין שיעור למי ההזאה שמזים

אגבא דגברא

[על גבו של האדם המיטהר].

אבל במנא,

בכלי שממנו מזים את המים,

בעינא שיעורא!

[ולכן, אם חסר השיעור הזה טהור הנושא את המים].

כדתנן: כמה יהיו במים

בכלי

ויהא בהן "כדי הזאה"

-

כדי שיטבול

[שיוכל לטבול במים את]

ראשי

ה

גבעולים

של האזוב [שבאמצעותם היו מזים על הטמא לטהרו],

ויזה!

והיינו

, שעל ענין זה, שהמזה וזה שמזים עליו טהורים ואילו הנוגע במים טמא,

דאמר שלמה

"

אמרתי

-

אחכמה,

אבל,

והיא

, החכמה הטמונה בדיני מי הנידה -

רחוקה ממני!

"

שנינו במשנה:

איזו היא זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה!

והוינן בה:

היכי דמי

, מתי היא תקופת

"סמוך לזקנתה"? אמר רב יהודה: כל שחברותיה אומרות עליה "זקנה היא".