Nidá 71b — el Talmud en español

וחכמים מטהרין, מפני

שראשון ראשון נפסק.

והיינו שכיון שהדם אינו יוצא בקילוח אלא יוצא טיפין טיפין לתוך גומא, הרי הדם היוצא לאחר מיתה מתערב קמעא קמעא בדם שיצא מחיים ומתבטל בו.

ולכן אפילו בסופו של דבר יהיה הדם היוצא לאחר מיתה מרובה מהדם היוצא מחיים הוא יהיה טהור.

ולא גזרו על דם תבוסה אלא בשלא מתערבים הדמים.

והוינן בה:

שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי יהודה!

ומשנינן:

רבי יהודה לטעמיה

108 , דאמר אין דם מבטל דם.

רבי שמעון אומר

: אדם שהיה

צלוב על העץ, שדמו שותת לארץ

הרבה בבת אחת, ואינו מנטף,

ונמצא תחתיו רביעית דם

-

טמא.

רבי יהודה מטהר, שאני אומר טפה של מיתה עומדת לו על גב העץ

ואין על הארץ רביעית דם לאחר מיתה.

והוינן בה:

ורבי יהודה נימא איהו לנפשיה

הכא:

שאני אומר טפה של מיתה עומדת על גב המטה!

ומשנינן:

שאני במטה

-

דמחלחלה.

מתניתין:

בראשונה היו אומרים: היושבת על דם טהור

, שהיא לאחר טבילתה "טבולת יום ארוך" שמטמאה כדין שני לטומאה רק אוכלין ומשקין ולא כלים -

היתה מערה מים

בכלי

ל

רחיצת קרבן ה

פסח

אך לא נוגעת במים עצמם.

חזרו לומר: הרי היא כמגע טמא מת לקדשים

, אבל לא לחולין, והמים שרוחצים בהם את בשר הקרבן חולין הם. ושני אינו עושה שלישי בחולין. הילכך אפילו תגע במים עצמם לא יטמא הקרבן -

כדברי בית הלל

113 . בית שמאי אומרים

: גזרו עליה אף שתטמא חולין. אלא ש

אף

עשאוה

כטמא מת.

גמרא:

הגמרא מפרשת את דברי המשנה: .

מערה

מהכלי -

אין, נוגעת

במים -

לא. (אלמא)

וטעם הדבר הוא משום ש

חולין שנעשו על טהרת הקדש

-

כקדש דמו

116 .

ולא כחולין שהרי אין טבול יום שהוא כשני לטומאה עושה שלישי בחולין.

ומפרשת הגמרא את הסיפא של המשנה:

(אימא סיפא) חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים.

לקדשים

-

אין, לחולין

-

לא.

(אלמא)

והיינו שחזר לומר ש

חולין שנעשו על טהרת הקדש

-

לאו כקדש דמו!

מבארת הגמרא:

מתניתין

שהחמירו על הטבול יום לעשותו כמגע טמא מת

מני

-

אבא שאול היא.

דתניא: אבא שאול אומר: טבול יום

דינו הוא

תחילה לקדש: לטמא שנים, ולפסול אחד.

והיינו שנחשב הוא כ"ראשון לטומאה" [כנוגע בטמא מת] ולפיכך מטמא הוא שנים בקודש. והשלישי לטומאה כשנוגע ברביעי "פוסל" אותו בלבד [דהיינו שאין הרביעי "טמא" לטמאות אחרים אלא "פסול" בעצמו בלבד].

מתניתין:

ומודים

בית שמאי לבית הלל

שהיא אוכלת במעשר

בימי הטוהר שלה ככל טבול יום שאוכל במעשר.

וקוצה לה חלה,

ומותרת להפריש מן העיסה בצק לצורך הפרשת חלה ומניחתו בכלי .

ומקפת

ומקרבת את הכלי אל העיסה

וקורא לה שם

ומחילה על הבצק שהפרישה שם של "חלה".

ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה

-

שהוא טהור.

בית שמאי אומרים

: היולדת היושבת על דם טוהר

צריכה טבילה באחרונה,

כשמסתיימים ימי הטוהר שהם במלואת ארבעים יום לזכר ושמונים ללידת נקבה.

אם היא כהנת צריכה טבילה לאכילת תרומה ואם היא ישראלית היא צריכה טבילה כדי שתהיה ראויה להכנס למקדש .

ובית הלל אומרים: אינה צריכה טבילה באחרו נה.

גמרא:

שנינו במשנה: ומודים שאוכלת במעשר - ומפרשת הגמרא

דאמר מר: טבל ועלה

-

אוכל במעשר,

מיד בלא שימתין להערב שמש.

שנינו במשנה:

וקוצה לה חלה.

כי

חולין הטבולין לחלה

שיש בתוכם איסור "טבל" מפני שלא הופרשה מהם חלה -

לאו כחלה דמו.

ואין אומרים שמאחר שמבצק זה ייעשה חלה כבר מעכשיו נוהגת בו קדושת חלה - אלא חולין גמורים הוא .

שנינו במשנה:

ומקפת. דאמר מר: מצוה לתרום מן המוקף

מן הסמוך.

שנינו במשנה:

וקורא לה שם.

ומבארת הגמרא שהחידוש בזה הוא

סלקא דעתך אמינא נגזור

ולא נתיר לה לקרוא לחלה שם

דלמא

שמא

אתי למנגע בה

בחלה

מאבראי

מבחוץ ונמצא שמטמאת היא את החלה

קמ"ל

שלא גזרו.

שנינו במשנה:

ואם נפל מרוקה

על כיכר של תרומה - שהוא טהור.

ומבארת הגמרא:

דתנן: משקה

היוצא מאדם שהוא

טבול יום

-

כמשקין הנוגע בהם

.

ואלו

משקה היוצא ממנו

ואלו

משקין הנוגע בהן

אינן מטמאין

.

חוץ ממשקה הזב

-

שהוא אב הטומאה

121 .

שנינו במשנה:

בית שמאי

אומרים צריכה טבילה באחרונה.

מאי בינייהו

מה טעם מחלוקתם?

אמר רב קטינא: טבול יום ארוך איכא בינייהו.

שלדעת בית שמאי שונה טבילת יום זו מכל טבול יום שאין צריך טבילה נוספת בהערב שמשו מפני ש"יומה ארוך" והסיחה דעתה מן התרומה והמקדש, ולפיכך עליה לחזור ולטבול שנית. ולדעת בית הלל אין חילוק ואינה צריכה לחזור ולטבול.

מתניתין:

אשה

הרואה

דם

ביום

ה

אחד עשר,

שהוא היום האחרון לימי זיבתה, ולא שמרה את יום השנים - עשר כשומרת יום כנגד יום אלא,

וטבלה לערב

במוצאי יום י"א,

ומשמשה

[ושמשה מיטתה]:

בית שמאי אומרים: מטמאין

האשה ובועלה

משכב ומושב, וחייבין בקרבן!

שסוברים בית שמאי שגם היום הי"א צריך שמירה של "יום כנגד יום" ביום הי"ב, כיתר ימי הזיבה, על אף שאם תראה ביום הי"ב אין יום זה מצטרף לימים שלפניו כדי לעשותה זבה גדולה כי הראיה של יום י"ב היא ראיה של נידות, ובכל זאת סוברים בית שמאי שצריכה היא שימור של יום נקי כדי להטהר מטומאת "זבה קטנה" שנטמאה ביום הי"א.