Nidá 60b — el Talmud en español

רב אשי אמר: הא והא

-

רשב"ג, ולא קשיא

כאן

לענין טומאת הטהרות שנגעה בהם

למפרע,

תולין ביושבת על הכתם, כיון שאין מקלקלים אותה בכך, שהרי בין כה וכה הטהרות שנגעה בהם למפרע כבר נטמאו מהכתם שידוע שהיה בה.

כאן

לענין טומאה

להבא

, אין תולים בה, כדי שלא לקלקלה .

עד כאן ביאור דברי הברייתא.

מכל מקום קשיא

לרבי יהודה בר ליואי, שאמר שגם לרשב"ג אין תולין כתם בכתם, ובברייתא מוכח שלפחות לרשב"ג תולים כתם בכתם!?

אמר רבינא: לא קשיא

.

הכי קאמר: השאילה חלוקה לנכרית

שראתה,

בעלת כתם

-

הרי זו תולה בה,

כלומר שה'כתם' שהוזכר בברייתא אינו מתיחס לאשה שבה תולים, אלא שאת הכתם שלפנינו שדנים במי לתלותו. אפשר לתלותו בנכרית.

ומקשה הגמרא:

והא

"

או ליושבת על

טומאת

הכתם

"

קתני,

ומפורש שמדובר באשה שכבר יושבת בטומאה מחמת כתם אחר, ובה תולים את הכתם הנמצא.

ומתרצת הגמרא שיש לחלק את המשפט 'ליושבת על הכתם' לשנים, 'ליושבת על' - 'הכתם'.

ו

הכי קאמר

: השאילה חלוקה לנכרית,

או ליושבת על דם טוהר,

כלומר ש'יושבת על' שנאמר בברייתא, פירושו יושבת על דם טוהר.

בעלת כתם תולה בה,

ופירוש 'הכתם' שנאמר בברייתא הוא, שאת 'הכתם' שמצאנו תולים ב'יושבת על'.

שנינו במשנה:

שלש שלבשו

חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן רבי נחמיה מטהר.

שהיה רבי נחמיה

אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים .

אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי נחמיה? דכתיב "ונקתה

-

לארץ תשב".

כיון שישבה לארץ

-

נקתה.

אמר רב הונא אמר רבי חנינא: מטהר היה רבי נחמיה אפילו

נמצא הדם

באחורי כלי חרס.

לפי שכלי חרס מקבל טומאה רק במגע בתוכו ולא מגבו.

ותמהינן:

פשיטא!?

ומשנינן:

מהו דתימא: ליגזור

טומאת כתם על דם הנמצא על

גבו

של כלי חרס

אטו

דם הנמצא ב

תוכו

-

קא משמע לן

שלא גזרו.

אמר אביי: מטהר היה רבי נחמיה

מטומאת כתם

במטלניות

, חתיכות אריג,

שאין בהן שלש

אצבעות

על שלש

אצבעות,

דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים

ואינן מקבלות טומאה .

דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב: הלכה כרבי נחמיה.

מקשה הגמרא:

אמר ליה רב נחמן: אבא תני: מעשה בא לפני חכמים, וטמאום

-

ו

אילו

את אמרת הלכה כרבי נחמיה?

ומבארת הגמרא:

מאי היא

המעשה שממנו הקושיה?

דתניא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד,

ועמדו אחת לפני השניה,

ונמצא דם תחת

האשה

הפנימית

הסמוכה יותר לרחיים -

שתיהן טמאות,

שמצוי שדוחקת החיצונה את עצמה כדי להתקרב לרחיים ועוברת ונכנסת למקום הפנימית, ויתכן שממנה הדם.

נמצא הדם

תחת

האשה

החיצונה

-

החיצונה טמאה, והפנימית טהורה,

שהפנימית אינה זזה לאחור, ואי אפשר שממנה הדם.

נמצא הדם

בינתים

-

שתיהן טמאות

שמצוי שזזה הפנימית מעט לאחור בלא לדחוק את החיצונה, ולכן חוששים לשתיהן.

היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי, ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים

-

וטמאום.

ועלה של זית אינו מקבל טומאה ובכל זאת טמאו את הכתם שנמצא עליו. ומכיון שנקט התנא "ובא מעשה לפני חכמים" משמע שרבים חולקים על רבי נחמיה, והלכה כרבים.

ומתרצת הגמרא:

תנאי היא.

והיינו, שיש תנא אחד בלבד החולק על רבי נחמיה, ורבנן מודים לו, וכיון שיחיד הוא בעל המימרא, אין הכרח לפסוק כמותו אפילו שמודים לו רבים.

דתניא: רבי יעקב מטמא, ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי נחמיה.

מתניתין:

שלש נשים

טהורות

שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן

-

כולן טמאות,

שכיון ששקולות הן אי אפשר לתלות באחת ולטהר את האחרות.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה

-

היא טמאה ושתיהן טהורות

31 .

ו

כן

תולות זו בזו

במקרים נוספים שאין שלושתן שקולות בדינן, וכגון שאחת מעוברת וטבעה להיות מסולקת מדמים, תולה בשאינה מעוברת.

ואם

כולן

לא היו ראוין לראות

, וכגון שהיו כולן מעוברות -

רואין אותן כאילו הן ראויות

וכולן טמאות. שמה לי אם שוות זו לזו בכך שכולן ברות דמים, ומה לי אם כולן מסלקות, סוף סוף אין לנו סיבה לתלות הכתם באחת מהן.

גמרא:

שנינו במשנה: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות.

אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה

אחר מציאת הדם מידית,

ב

"

שיעור וסת

", שהוא שיעור קצר ביותר .

סבר לה כבר פדא, דאמר

:

אשה שנבעלה ולאחר מכן קנחה עצמה ומצאה דם, ואין ידוע אם יצא הדם בשעת התשמיש ונבעלה באיסור או שיצא הדם לאחר שפרש, קבעו חכמים כמה פרקי זמן לאחר תשמיש, ומשתנה הדין מפרק לפרק ביחס לחשש שמא נבעלה בהיותה נדה.

ואמר בר פדא, שהוא הדין אם עסקה בטהרות ופירשה מהם, ולאחר מכן מצאה דם, ואין ידוע אם היתה טמאה בשעה שנגעה בטהרות, משתנה דין הטהרות בכל אחד משלשת פרקי זמן שנאמרו במוצאת דם לאחר שנבעלה. ולכן -

א.

כל שבעלה בחטאת

, שמצאה את הדם בפרק הזמן הקצר ביותר אחר תשמיש, הנקרא "שיעור וסת", שהוא הזמן שלוקח לדם לזוב מהבית החיצון החוצה, אז מתייחסים למציאת הדם אחר תשמיש כאילו היה בודאי בשעת תשמיש, ומביאה קרבן חטאת כאשה היודעת בודאות שנבעלה בנידתה - הוא הדין אם מצאה דם אחר שפירשה מהטהרות במשך הזמן הקצר הזה, ש

טהרותיה טמאות

בודאי , ושורפים את התרומה שנגעה בה.

ב. מצא את הדם מאוחר יותר בתוך הזמן שיכלה לרדת מהמטה ולהדיח פניה

בעלה באשם תלוי.

והמוצאת דם לאחר שנגעה בטהרות,

טהרותיה תלויות,

שדינם בספק, אינן נאכלות ואינן נשרפות .

ג. נמצא הדם מלאחר הזמן השני והלאה

בעלה פטור.

ובנוגעת בטהרות,

טהרותיה טהורות

35 .

ורבי אושעיא אמר: אפילו

מצאה הנוגעת בטהרות את הדם בשיעור הזמן הראשון , שבנבעלת

בעלה בחטאת

-

טהרותיה תלויות

37 .

ומסביר רבי אושעיא דבריו:

בשלמא התם

, באשה הנבעלת, טמאה בודאי כשנמצא הדם בשיעור אותיום, שאף על פי שלא יצא ממנה דם, בשעת הבעילה

אימר

-

שמש עכביה לדם

מלצאת, ולכן הוא יצא לאחר מכן ב"שיעור וסת".

[

אבל

]

הכא

שלא נבעלה אלא רק פירשה מהטהרות,

אם איתא דהוי דם

-

מאן עכביה

מלצאת קודם, והיה לו לצאת תוך כדי נגיעתה בטהרות, ולכן גם כשנמצא בשיעור וסת אין מטמאים בודאי .

אמר רבי ירמיה: משל דרבי אושעיא

, שמחלק בין דם שנמצא אחר בעילה לדם שנמצא אחר שפירשה מהטהרות -

למה הדבר דומה?

לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך.

כל זמן שהיו בדרך

-

ילד

ממתין לזקן שהולך מתון, ו

שוהא לבא.

נכנסו לעיר

, נפרד הילד מהזקן, ומעתה -

ילד ממהר לבא.

אף כאן, בשעת בעילה, מעכב השמש את הדם מלצאת. אבל בשעה שאין השמש מעכב יוצא הדם מיד.

ואמר אביי: משל דרבי אושעיא למה הדבר דומה

-

לאדם שנותן אצבע בעין

.

כל זמן שאצבע בעין

-

דמעה שוהא לבא

.

נטל האצבע

-

דמעה ממהרת לבא

39 .

שנינו במשנה:

ותולות זו בזו.

תנו רבנן: כיצד תולות זו בזו?

אשה

עוברה ושאינה עוברה

שנמצא ביניהן כתם ואין ידוע ממי,

תולה עוברה בשאינה עוברה.

שטבע המעוברת להיות מסולקת מדמים, ומסתבר יותר שהגיע הדם מהאשה שאינה מעוברת.

מניקה ושאינה מניקה

-

תולה מניקה בשאינה מניקה,

מפני שהמניקה מסולקת מדמים.

זקנה ושאינה זקנה

-

תולה זקנה בשאינה זקנה,

מפני שהזקנה מסולקת מדמים.

בתולה

['בתולת דמים' - שלא ראתה עדיין מעולם דם]

ושאינה בתולה

-

תולה בתולה בשאינה בתולה.

שכל ארבעת נשים אלו הן בחזקת מסולקות דמים ומסתבר שלא מהן הדם.

היו שתיהן עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקנות, שתיהן בתולות

-

זו היא ששנינו,