Versión en texto de este daf: original y traducción
Nidá 55a — el Talmud en español
Nidá 55a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Nidá 55a
נדה מטמאת את הנושא אותה. וכן מטמא דם נדה את הנושא אותו.
הטומאה מהמשא אינה נהיית רק בנשיאה בפועל, אלא גם אם הנדה או דמה נמצאים על אבן רגילה [שדרכה של האבן הזאת להנשא], ומתחתיה של האבן נמצאים כלים או בגדים הרי הם נטמאים בטומאת משא, כדין נושא נדה או דמה - בדרגת ראשון לטומאה. [והאבן עצמה אינה טמאה!] בטומאת זב התחדש דין מיוחד של "אבן מסמא".
אבן מסמא היא אבן גדולה, שאין דרכה להנשא מחמת כובדה. ולכן, אם היו תחתיה כלים או בגדים, ומעליה דברים המטמאים את הנושא אותם - אין הבגדים והכלים שתחת האבן נטמאים מדין "נושא".
חוץ מאשר טומאת זב, שחידשה בו התורה שמטמא אפילו באבן מסמא.
אי מה היא
, הנדה או הזבה,
מטמאה באבן מסמא,
את הכלים או הבגדים שתחת האבן הגדולה,
אף מדוה
הזבה
נמי מטמאה באבן מסמא?
אמר רב אשי: אמר קרא
במשכב הזב, שמטמא באבן מסמא: "
והנושא אותם
".
"
אותם
" -
מיעוטא הוא
7 .
שנינו במשנה:
ובשר המת
מטמא לח ויבש.
והוינן בה:
מנלן
שבשר המת מטמא אפילו כשיבש?
אמר ריש לקיש: אמר קרא
"
לכל טומאתו
"
\-
לכל טומאות הפורשות ממנו
, בין לח ובין יבש.
רבי יוחנן אמר
: "
או בעצם אדם או בקבר
"
. אדם דומיא דעצם, מה עצם
-
יבש, אף כאן
-
יבש.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו
שיבש מאד עד
דאפריך אפרוכי.
לרבי יוחנן טהור כיון שאינו דומה לעצם, שאינו נפרך. לריש לקיש טמא לפי שגם יבש לגמרי מתרבה מ"לכל טומאתו"
מיתיבי: בשר המת שהופרך
-
טהור!
ומשנינן:
התם
-
דאקמח
שהתפורר עד שנהיה דק כקמח,
והוי עפרא.
מיתיבי
בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש .
דתנן:
כל שבמת
-
מטמא
.
חוץ מן
-
השינים, והשער, והצפורן,
בשעה שפירשו מגופו של המת.
ובשעת חבורן
למת -
הכל טמא!
והרי שן היא דומיא דעצם, ומ"מ טהורין?!
ומשנינן:
אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם
-
שנברא עמו
בשעת הוולדו,
אף כל
-
שנברא עמו.
ושן לא נבראה עמו בשעת הוולדו.
ופרכינן:
והאיכא שער וצפורן, שנבראו עמו
-
וטהורין!?
אלא, אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם
-
שנברא עמו ואין גזעו מחליף,
שאם ניטל העצם - שוב אינו חוזר וגדל עצם אחר במקומו,
אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף.
יצאו השינים
-
שלא נבראו עמו
.
יצאו שער וצפורן, שאף על פי שנבראו עמו
-
גזעו מחליף.
ופרכינן:
והרי עור, דגזעו מחליף, ו
הראיה:
ד
תנן
: בהמה
הגלודה
שניטל ממנה העור והעלתה עור חדש במקומו,
רבי מאיר
-
מכשיר
לאוכלה, שלא נעשית טריפה כשניטל עורה, לפי שהוא יכול לחזור לקדמותו.
וחכמים
-
פוסלין.
ואפילו רבנן לא קפסלי אלא
משום
דאדהכי והכי
, עד שמופיע העור החדש,
שליט בה אוירא, ומתה
לאחר מכן, ולכן היא טריפה,
ולעולם גזעו מחליף.
ו
בכל אופן
תנינן: אלו שעורותיהם
מטמאים
כבשרן
-
עור האדם!
ומשנינן:
הא איתמר עלה
:
אמר עולא: דבר תורה
-
עור אדם טהור! ומאי טעמא אמרו
חכמים שהוא
טמא?
גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין
[מרדעת]
לחמור
9 .
ואיכא דאמרי
דפרכינן איפכא:
הרי עור, דאין גזעו מחליף,
אלא רק מתקשה הבשר מלמעלה,
ותנן: וחכמים פוסלין!
ואפילו רבי מאיר לא קא מכשר
-
אלא
משום
דקריר
שמתקשה
בשרא
דבהמה מלמעלה,
וחייא, ולעולם אין גזעו מחליף.
ו
בכל זאת
אמר עולא: דבר תורה
-
עור אדם טהור!?
ומשנינן:
כי איתמר דעולא
-
אסיפא איתמר
:
דתנן התם בסיפא:
וכולן
, כל העורות שמטמאים כבשרן,
שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה
-
טהורין,
לפי שבטלו מתורת בשר,
חוץ מעור אדם.
ו
על כך
אמר עולא: דבר תורה
-
עור אדם כי עבדו טהור. ומה טעם אמרו
חכמים
טמא
-
גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.
ותו פרכינן:
והרי בשר, דגזעו מחליף, ו
בכל זאת
טמא!?
ומשנינן:
אמר מר בר רב אשי: בשר
שניטל נחשב אין גזעו מחליף. לפי שאינו מתרפא כולו לגמרי כבעבר, אלא
נעשה מקומו צלקת.
שנינו במשנה:
אבל הזוב
אינו מטמא אלא כשהוא לח.
והוינן בה:
זוב
-
מנלן
בכלל שהוא מטמא?
ומשנינן:
דתניא
: "
זובו טמא
" -
לימד על הזוב שהוא טמא.
והלא דין הוא
שיטמא מקל וחומר, בלא צורך שיכתב במפורש בתורה?
כי אם
לאחרים
, האדם שיוצא ממנו הזוב, הוא
גורם טומאה, לעצמו
-
לא כל שכן!
שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים
, למשלחו במדבר לעזאזאל -
והוא
השעיר עצמו
עצמו טהור
, על אף שמתרסק ואינו נשחט. לפי שדחייתו מהצוק שהיא מצוה, נחשבת לשחיטה המטהרת מידי נבילה [אך לא מתירה באכילה].
אם כן,
אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שגורם
הזוב
טומאה לאחרים
-
הוא עצמו טהור.
ולכן,
תלמוד לומר
: "
זובו טמא
" -
לימד על הזוב שהוא טמא.
ואימא: הני מילי
שמטמא הזוב
במגע, אבל במשא
-
לא, מידי דהוה אשרץ
, שמטמא במגע אך אינו מטמא במשא!?
אמר רב ביבי בר אביי: במגע לא איצטריך קרא
-
דלא גרע
הזוב
משכבת זרע
המטמאת במגע.