Nidá 44b — el Talmud en español

מאי טעמא?

לפי שידוע לחכמים

דהוא,

העובר,

מיית ברישא

לפני אמו,

ו

הלכה היא כי

אין הבן יורש את אמו

בקבר

כדי

להנחיל לאחיו מן האב.

ומקשה הגמרא:

איני!

וכי יש כזה כלל שהעובר מת תמיד לפני האמא?

והא הוה עובדא

והוציאו עובר מאמו שמתה,

ופרכס עד תלת פרכוסי

אחרי מיתת האם, ומוכח שהאמא מתה לפני העובר,

ומתרצת הגמרא:

אמר מר בריה דרב אשי

: באמת מת העובר קודם, והפירכוס לא היה סימן חיים, אלא שלפעמים יש כח באבר מת לפרכס,

מידי דהוה אזנב הלטאה, דמפרכסת

לאחר שחותכים אותה

.

מר, בריה דרב יוסף, משמיה דרבא אמר

תירוץ אחר למה נפקא מינה שתינוק בן יומו נוחל ומנחיל:

לומר,

שעל ידי שמצרפים את האח התינוק שמת לחלוקת הירושה של האבא, יוצא

שממעט בחלק בכורה.

[כי אם למשל, היה בכור ועוד אח והתינוק בן יומו שמת, והירושה היתה כ"ד מנה. אם נחלק הירושה לארבעה חלקים של שש מנה, והבכור יקח שני חלקים [מחצית הירושה י"ב מנה] וכל אחד האחים יקבל חלק אחד [רבע מהירושה ו' מנה], ואחר כך נחזור ונחלק את שש המנה של התינוק בין האחים שוה בשוה, [כי בכור אינו נוטל פי שנים בירושת אחיו], נמצא שהאח הבכור קיבל חצי מהירושה מהאב [י"ב מנה] ועוד שלש מנה מהתינוק [ובסך הכל יש לו ט"ו מנה], והאח החי השני יקבל ו' מנה החלק שלו ועוד שלש מנה מהתינוק [ובסך הכל יש לו ט' מנה].

ואילו אם האח המת לא יקבל חלק בירושה, אם כן נחלק את הירושה לשלשה חלקים של ח' מנה כל אחד, והבכור יקח פי שנים [ט"ז מנה] והאח החי יקבל רק שליש [ח' מנה]. ונמצא שבצורת החלוקה הראשונה הבכור מפסיד מנה אחד.

ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא

עוד דין:

בן שנולד לאחר מיתת האב, אינו ממעט

בשעה שהבכור נוטל את חלקו

בחלק בכורה

שנקבע לפי שעת מיתה

,

ובאותו שעה היה עדיין עובר, ולא נכלל בחלוקה.

[והיינו, שהשעה הקובעת לזכיית הבכור בחלק הבכורה הכפול המגיע לו היא שעת מיתת האב. ולכן, אם, לדוגמא, היו שלשה יורשים, הבכור ועוד שני אחים, הרי אם כל השלשה נמצאים בשעת ירושת האב, מחלקים את הירושה לארבעה, והבכור מקבל שני חלקים [מחצית מהירושה], וכל אחד מהאחים מקבל חלק אחד [רבע מהירושה].

אבל אם בשעת מיתת האב היה האח השלישי עדיין עובר במעי אמו, נמצא שבעת המיתה, שהיא השעה הקובעת לחלק הבכורה, יש לחלוק את הירושה לשלשה חלקים, שמתוכם מגיע לבכור שני שלישים, שליש בתור חלק בכורה ועוד שליש חלק פשוט, ואילו לאח הנותר מגיע החלק השלישי. וכשייוולד האח הנוסף, נחלק שוב שני שליש בין שלשת האחים, אבל את החלק שהבכור קיבל בתור בכור, לא נחלק שוב, כי הזמן הקובע לשיעור זכייתו הוא שעת מיתת האב.

ויוצא, שאם הירושה היתה תשעה מנה, הבכור מקבל שליש מהירושה [שלש מנה] מדין בכור, ועוד שליש של שני שליש [שהם שני מנה] בתור חלק פשוט. ובסך הכל מקבל חמש מנה, ושני האחים מקבלים שני מנה כל אחד. ואילו היו מחשבים את האח הנוסף לחישוב חלק הבכורה, היה מקבל הבכור רק חצי מהירושה [ארבע וחצי מנה], ושני האחים האחרים מקבלים רבע [שנים ורבע מנה].

מאי טעמא

ממעט רק ילוד את חלק הבכורה, ולא עובר? כי בפרשת ירושת בכור כתוב

"וילדו לו",

בנים

בעינן,

אבל לא עובר, שלא נולד לו בחייו.

בסורא מתנו

את המימרא של מר בריה דרב יוסף

הכי.

אבל

בפומבדיתא מתנו

את המימרא

הכי

:

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו,

כגון שבשעת מיתת האב היו שני עוברים תאומים, ואחרי שמת נולדו,

אינו נוטל פי שנים,

אלא מחלקים את הירושה שוה בשוה בין התאומים.

מאי טעמא?

"כי את הבכור

יכיר

[האב] לתת לו פי שניים"

בעינן, והא ליכא!

שהרי אין אביו מכירו בשעת פטירתו, כיון שהיה עדיין עובר במעי אמו.

ומסקנת הגמרא להלכה:

והלכתא ככל הני לישני דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא!

עוד שנינו במשנה:

וההורגו חייב

:

דכתיב

בפרשת רוצח [ויקרא כד]

"ואיש כי יכה כל נפש".

ודרשינן, נפש

מכל מקום,

שאפילו על בן יומו חייב. עוד שנינו במשנה:

והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם.

למאי הלכתא?

אמר רב פפא: לענין אבלות,

שאפילו על קטן בן יומו מתאבלים כמו על גדול.

כמאן

הוא התנא של המשנה המחשיב בן יום אחד כבר קיימא?

דלא כרבי שמעון בן גמליאל, דאמר, כל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל.

ויש לדייק מדבריו:

הא לא שהה

שלושים יום,

ספק

נפל

הוי.

ודוחה הגמרא: יתכן שהתנא סובר כמו רבי שמעון בן גמליאל, כי

הכא במאי עסקינן, דקים ליה שכלו לו חדשיו.

שידוע בוודאות שאמו התעברה לפני תשעה חודשים, ולכן הוא נחשב בן קיימא מיד כשנולד, ורבי שמעון בן גמליאל חולק רק בסתמא, וסובר שיש ספק שמא לא כלו חדשיו, ולכן צריך הוכחה שאינו נפל על ידי שיחיה שלושים יום.

מתניתין:

תינוקת בת שלש שנים נחשבת כראויה לביאה, ואדם הבא עליה נחשב כמי שעשה בה מעשה ביאה. אבל לפני גיל זה אינה ראויה לביאה, ואם בא עליה אדם, לא נחשב שעשה בה מעשה ביאה. והמשנה שלפנינו מונה כמה דינים התלויים בגיל שלש שנים:

א. תינוקת

בת שלש שנים ויום אחד,

ביאתה ביאה לכל דבר, ולכן, היא

מתקדשת בביאה

, אם מסרה אביה לקידושי ביאה.

ב.

ואם בא עליה יבם, קנאה.

אם היתה התינוקת בת שלש שנים נשואה, ומת בעלה בלי בנים, והיא זקוקה להתייבם או להחלץ, קונה אותה היבם בביאה זו לאשה.

ג.

ו

אם קידשה אביה לאיש, הרי היא אסורה לכל אדם כדין אשה נשואה, ולכן

חייבין עליה משום אשת איש.

אבל קטנה שקידשה אביה לפני הגיל הזה, הרי אף על פי שהיא אשת איש גמורה, ואסורה לזרים, אין חייבים על ביאתה, כי ביאה בתינוקת פחותה מגיל שלש אינה נחשבת "ביאה".

ד.

ומטמאה את בועלה

בשעה שהיא נדה, בטומאת "בועל נדה", ולא רק בטומאת מגע של נדה.

דהיינו, מי שנוגע בנדה, הרי הוא טמא בטומאת מגע עד הערב, ודרגת טומאתו היא "ראשון לטומאה", ומטמא רק אוכל או משקה, אך אינו מטמא אדם וכלים, וכן אינו מטמא דבר שלא נגע בו ישירות, אפילו אם ישב מעליו או שכב עליו. אבל, מי שבא על אשה נדה, נעשה טמא במשך שבעה ימים כמו נדה, ודרגת טומאתו היא כשל אב הטומאה, כמו הנידה עצמה. ולכן, הוא מטמא גם אדם וכלים כאשר הוא נוגע בהם, ומטמא גם דבר ששכב או שישב מעליו, אפילו אם לא נגע בו ישירות. אבל לפני הגיל הזה, כיון שאין ביאתה של התינוקת נחשבת לביאה, טמא הבועל רק בטומאת מגע, כיון שנגע בהיותה נדה, ולא בטומאת בועל נדה.

וטומאה זו של משכב בועל הנדה, היא

לטמא משכב תחתון

-

כעליון

של זב.

דהיינו, טומאתו של בועל נדה אינה לגמרי כמו טומאת הנדה עצמה. כי רק נדה מטמאה טומאת משכב ומושב, דהיינו, שכל משכב אשר שכבה עליו נדה, או מושב שישב עליו נדה, הרי הם טמאים בדרגת טומאה של אב הטומאה כנידה, ומטמאים אפילו אדם וכלים הנוגעים בהם.

אבל משכב ומושב של בועל נדה, הגם שהוא טמא [ובכך טומאתו חמורה מהנוגע בנדה, שמשכב ומושב שלו טהור], בכל זאת, הוא בדרגת טומאה נמוכה, של ראשון לטומאה, והמשכב והמושב שלו מטמאים רק אוכלים ומשקים, ולא אדם וכלים.

וכשם שכל הדברים ה"נישאים" מעל גבי הזב, כגון בגדי הזב [הקרויים בלשון חכמים עליונו של זב], חלוקים בטומאתם מדברים ששוכב עליהם [הקרויים בפי חכמים תחתונו של זב], שעליונו של זב טמא בדרגה נמוכה של ראשון, ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכל ומשקה, ואילו תחתונו של זב מטמא בדרגה החמורה של אב הטומאה, ומטמא גם אדם וכלים, כך גם חלוקה טומאת משכב ומושב של נדה [שמטמאת בדרגת אב הטומאה אדם וכלים, כמו תחתונו של זב], ממשכב ומושב של בועל נדה, שמטמא רק בדרגת ראשון, אוכל ומשקה, כמו עליונו של זב.

ה.

ואם נשאת

אותה תינוקת בת שלש שנים ויום אחד

לכהן

-

תאכל בתרומה.

שהרי היא ראויה לביאה, ולכן נישואיה הם נישואים גמורים.

ואם

בא עליה אחד מן הפסולין

הפוסלים אשה לכהונה בביאתם, כגון חלל וממזר,

פסלה מן הכהונה,

שאסור לה להינשא לכהן. ואם היתה כהנת, אסור לה לאכול בתרומה.

ו. ואם

בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה

[הקרובים שאסור להתחתן אתם, כגון אביה ואחיה] -

מומתין עליה!

והיא פטורה מעונש, שהרי היא קטנה.

אבל אם היתה

פחות מכן

[מגיל שלש שנים ויום אחד], אין לה את כל הדינים הללו, שהרי אין ביאתה נחשבת לביאה אלא הרי הוא

כנותן אצבע בעין,

שהעין מתעכרת, ומיד כשמוציא את האצבע מהעין מתנקה העין וחוזרת למצבה הקודם, כך הפוגע בבתולי קטנה, הרי הם חוזרים ומתרפאים.

גמרא:

תנו רבנן: בת ג' שנים מתקדשת בביאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, בת ג' שנים ויום אחד.

ומבארת הגמרא:

מאי בינייהו?

אמרי דבי רבי ינאי: ערב ראש השנה

של שנתה הרביעית בלבד

איכא בינייהו.

לרבי מאיר, יום לפני יום ההולדת שלה [ביום האחרון של השנה השלישית] היא כבר "גדולה". ואילו לחכמים, היא נעשית גדולה רק אחרי שמלאו לה ג' שנים שלמות ומתחיל יום אחד בשנה הרביעית [ונמצא שמחלוקתם היא על יום אחד בלבד].

ורבי יוחנן אמר: ל' יום בשנה,

אי

חשובין שנה, איכא בינייהו.

שלרבי מאיר כשמלאו לה ב' שנים והתחילו עוד שלושים יום מן השנה השלישית נחשבת כמי שמלאו לה ג' שנים וראויה לביאה.

ואילו לרבנן רק כשימלאו לה ג' שנים מלאות ותתחיל השנה הרביעית נחשבת בת ג' שנים וראויה לביאה. [ונמצא שמחלוקתם היא על משך זמן של י"א חודש, מאז שמלאו לה שנתיים ושלושים יום עד שימלאו לה שלש שנים].

מיתיבי

לדבי רבי ינאי, מהא דתניא:

בת ג' שנים, ואפילו בת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בת שלשה שנים ויום אחד!