Versión en texto de este daf: original y traducción
Nidá 38b — el Talmud en español
Nidá 38b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Nidá 38b
דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת,
כדי
שלא יבואו נשותיהן
לידי חלול שבת.
והיינו, שאם נחלק מאתים ושבעים ואחד ימי ההריון לשבע, שהם מספר ימי השבוע, נקבל יתרה של חמש [38+5=271:7], ולכן נמנעו לשמש אור ליום שלישי, כדי שלא יצטרפו חמשת הימים שיוותרו בסוף השבוע שבו תשלים שלשים ושמונה שבועות הריון, ונמצא שתלד בשבת.
וכמו כן נמנעו מלשמש באור ליום שני, שמא תלד ביום המאתים שבעים ושנים, שגם אז תלד בשבת, כי נקבל יתרה של ששה ימים [38+6=272:7] ונמצא שתלד בשבת.
וכן נמנעו מלשמש במוצאי שבת כי שמא תלד ביום המאתים שבעים ושלשה, שאז מתחלקים הימים לשבע בדיוק [39=273:7], ונמצא שתלד בשבת .
תמהה הגמרא: וכי רק
ברביעי
שמשו,
ותו לא
, והרי יכלו לשמש מאור ליום רביעי עד סוף השבוע?
מבארת הגמרא:
אימא
: ששמשו
מ
יום
רביעי ואי לך.
אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו דחסידים הראשונים?
דכתיב
[רות ד יג]
"ויתן ה' לה הריון"
-
"הריון" בגימטריא: מאתן ושבעים וחד הוו.
אמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר
חסידים ראשונים - שסוברים כי
יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים
אלא רק בסוף החודש התשיעי -
יולדת לשבעה יולדת
גם
למקוטעים
, ויתכן שתוליד אף בתחילת החודש השביעי.
שנאמר
[שמואל א א]
"ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן". מיעוט תקופות
-
שנים
, וכל תקופה היא שלשה חודשים.
מיעוט ימים
-
שנים,
נמצא שילדה ארבעה ימים אחר תחילת החודש השביעי .
שנינו במשנה:
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קושי יותר מב' שבתות.
אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן?
דכתיב
[ויקרא יב ה]
"וטמאה שבועים כנדתה"
-
כנדתה ולא כזיבתה.
מכלל
זה אתה למד -
דזיבתה
בשעת קושי הלידה
טהורה
.
ו
על כך אמרה התורה:
כמה
זמן תהיה זיבתה טהורה?
שבועים
195 .
תנו רבנן: יש מקשה עשרים וחמשה יום, ואין זיבה עולה בהן.
כיצד,
קשתה
שנים
ימים
בלא עת
נדתה, והיינו בסוף י"א ימי זיבה,
ושבעה
בימי
נדה
שלאחריהם,
וב'
ימים
שלאחר נדה, וארבעה עשר
סמוך ללידה,
שהולד מטהר.
ואי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום בלא ולד, ולא תהא יולדת בזוב
. כי אם ננכה מעשרים וששה הימים את שבעת ימי הנדה ואת ארבעה עשר הימים שלפני הלידה, ישארו חמישה ימים. ומתוכם יהיו לפחות שלשה ימים רצופים בימי הזיבה הטמאים .
תמהה הגמרא: אם ראתה
בלא ולד
הרי
בתלתא
ימים אחר הנדה
נמי סגי! אמר רב ששת, אימא: במקום שיש ולד.
אמר ליה רבא: והא "בלא ולד" קתני!
אלא אמר רבא, הכי קאמר: אי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום במקום שיש ולד ולא תהא יולדת בזוב
.
ובמקום שאין ולד אלא נפל
-
בתלתא נמי הויא זבה.
מאי טעמא
-
אין קושי לנפלים.
מתניתין:
המקשה
לילד
בתוך שמונים של
לידת
נקבה
[וכגון שהשתהה הולד השני מלצאת, או שחזרה והתעברה ועתה הפילה] -
כל דמים שהיא רואה טהורין
לפי שהם דם טוהר במשך ששים וששה יום,
עד שיצא הולד. ורבי אליעזר מטמא
אותה בטומאת נדה לפי שאין זה דם טוהר, שהרי ראתה אותו בקושי, ודם טוהר לא בא בקושי . אבל מטומאת זבה היא טהורה, לפי שטיהרה תורה זיבה הבאה בזמן קושי לידה .
אמרו לו לרבי אליעזר: ומה במקום שהחמיר
הכתוב
בדם השופי
לטמאותו, כגון כל יולדת אחר ימי טוהר, שאם ראתה דם במשך שלשה ימים בשפיה היא נטמאת בזבה,
היקל
עליו הכתוב
בדם הקושי
לטהרו מזיבה.
אם כן, הרואה דם קושי בתוך שמונים ימי טוהר, שהוא
מקום שהיקל
עליו הכתוב לטהרו מכל הטומאות, ואפילו
בדם השופי
\-
אינו דין שנקל
בימים אלו
ב
רואה
דם הקושי
לטהרו?!
אמר להן
רבי אליעזר:
דיו ל
דם הקושי של ימי טוהר, שהוא "
בא מן הדין
" של דם קושי שראתה לפני לידה -
להיות כנדון
של דם הקושי של לפני הלידה.
ממה היקל עליה
, לרואה דם הקושי שלפני לידה - לטהרה
מטומאת זיבה
בלבד,
אבל
היא
טמאה טומאת נדה
, ואם כן גם דם הקושי בימי טוהר יטמא טומאת נדה, אם ראתה בימי נדה לפי שלא למדנו מקל וחומר שטיהרו הכתוב לדם הקושי מטומאת נדה.
גמרא:
תנו רבנן
: נאמר [ויקרא יב ה] "
תשב
על דמי טהרה" - ודרשו שתיבת "תשב" מיותרת, ובאה
לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה, שכל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד.
ורבי אליעזר מטמא,
דם שראתה בקושי בימים אלו.
אמרו לו לרבי אליעזר: ומה במקום שהחמיר ב
דם ה
שופי שלפני הולד
לטמאותו בזיבה -
היקל ב
דם ה
שופי שלאחר הולד
לטהרו מטומאת זיבה כשראתה תוך מלאת ימי טהרה.
מקום שהיקל ב
דם ה
קושי שלפני הולד
לטהרו מזיבה -
אינו דין שנקל
כשרואה
בקושי שלאחר הולד
, בתוך מלאת ימי הטהרה?
אמר להם: דיו ל
דם הקושי שבתוך ימי טוהר שהוא "
בא מן הדין
", מדם הקושי שלפני הלידה -
להיות כנדון
דם הקושי שלפני הלידה.
ממה היקל עליה
בדם קושי שלפני לידה -
מטומאת זיבה, אבל מטמאה טומאת נדה,
לפיכך גם אחר לידה דם קושי מטמא טומאת נדה.
אמרו לו: הרי אנו משיבין לך לשון אחר,
שאין אנו למדים מקושי שלפניו לקושי שאחריו, שעל כל באת בטענה שדיו לבא מן הדין להיות כנידון.
אלא אנו למדים מדם שופי שלאחריו, שהוא טהור לגמרי, לדם קושי שאחריו. ועל כך אין את פירכת "דיו". וכך אנו דנים:
ומה במקום שהחמיר,
כשרואה
בשופי
בימים
שלפני הולד
בכל זאת
היקל ב
דם
קושי שעמו.
בימי טוהר שהוא
מקום שהיקל
אפילו רואה
בשופי שלאחר הולד
-
אינו דין שנקל בקושי שעמו?
והיינו, שנלמד את קולתו של דם הקושי בימי טוהר מהקולא של ראיה בשופי בימים אלו, וראיה בימי טוהר יש בה קולא יותר מאשר דם קושי שלפני הולד, כי בימי טוהר הדם טהור לגמרי.
אמר להם
רבי אליעזר:
אפילו אתם משיבין כל היום כולו
, הריני נשאר בטענה שטענתי לכם:
דיו לבא מן הדין להיות כנדון!
כי
ממה היקל עליה
, דהיינו, במה קל דין הדם שראתה בימי טוהר מדם קושי שלפני הלידה, אם לא בכך שהדם שלפני לידה טהור רק
מטומאת זיבה, אבל מטמאה טומאת נדה,
ואילו דם טוהר טהור לגמרי.
ואם כן, כשאתם באים לדון על דם הקושי שבימי טוהר שיש להקל בו, הרי כל הקולא בנויה על ההשואה לדם הקושי שלפני הלידה, ואם כן דיו לדם הקושי שלאחר לידה שיהיה מטמא בטומאת נדה כדם הקושי שלפניה.
אמר רבא: בהא
בטענה דלהלן,
זכינהו
יכל לנצח -
רבי אליעזר לרבנן
:
וכי
לאו אמריתו
בדם הקושי שלפני לידה, שלומדים את טהרתו מהדרשה "
דמה
" -
דמה מחמת עצמה
מטמא
ולא מחמת ולד
.
אם כן,
הכא נמי
בדם הקושי שלאחר לידה, יש לדרוש מפסוק דומה האמור בו [שם ז]:
"וטהרה ממקור דמיה"
-
דמיה
שראתה
מחמת עצמה, ולא מחמת
קושי
ולד!
ומלמד הכתוב שדם קושי שבימי טהרה, טמא .
מקשה הגמרא על רבי אליעזר, המטמא את דמי הקושי שראתה בימי טוהר.
ו
אימא: בימי נדה
-
נדה, בימי זיבה
-
טהורה!
והיינו, אם תראה דם קושי במשך שבעה ימים בימי טוהר תטמא, ואחר כך תטבול ותטהר, למרות שממשיך הדם לצאת, כי כיון שאינה טמאה בזיבה ראוי לטהר את המשכו של הדם שראתה בימים הראויים לזיבה?
מתרצת הגמרא
אמר קרא
: "
תשב
" -
ישיבה אחת ל
דמים
כולן.
גילתה התורה שיהיו כולם שוים בדינם, והיינו או כולם טמאים או כולם טהורים.
הקדמה
ראיית דם נידה מתחלקת לשני עתים
:
האחד הוא
"
עת נדתה
",
שאם רואה בו דם היא נחשבת ל
"
נידה
".
והשני הוא
"
בלא עת נדתה
",
שאם רואה בו דם
,
היאנ
נחשבת ל
"
זבה
".
וכלשון הכתוב ויקרא טו כה
] "
ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים
,
בלא עת נדתה
".
ימי הנדות והזיבות הם מעגל של שמונה עשר ימים
,
שתחילתו שבעה ימי נידה
,
וסופו אחד עשר ימי זיבה
.
אשה הרואה דם נדות בפעם הראשונה
,
מתחילה בכך את מעגל שמונה עשר הימים
,
כאשר בשבעת הימים הראשונים נחשבת ראיית הדם לראייה של דם נדה
,
כיון שאז הוא
"
עת נדתה
".
ואם תראה דם גם באחד עשר הימים הבאים אחריהם
,
היא תהיה זבה
,
כיון שראתה בימים שאינם
"
עת נדתה
",
שהם
"
הימים הראויים לזיבה
".
מכאן ואילך
,
לאחר סיום אחד עשר יום הראויים לזיבה
,
מתחיל שוב פרק הזמן של
"
הימים הראויים לנידה
".
אך אין היא מתחילה מיד את מנין
"
שבעת ימי הנידה
",
אלא רק בעת שתחזור ותראה
דם
,
ואפילו תראה דם רק לאחר ימים רבים
,
רק אז יתחיל מחדש המעגל של שמונה עשר יום
,
שתחילתם שבעה ימי נדות
,
וסופם אחד עשר ימי זיבה
.
ראיית הדם באחד עשר הימים הראויים לזיבה מתחלקת לשני אופנים
:
האחד
,
ראיית דם במשך יום או יומיים
,
שאז נעשית האשה ל
"
זבה קטנה
",
והיא צריכה לשמור יום אחד בנקיות מדם
,
ולהטהר
.
והשני
,
ראיית דם במשך שלשה ימים רצופים
,
שאז היא נעשית
"
זבה גדולה
",
וצריכה לשמור שבעה ימים נקיים מדם
,
ולהטהר
.
נמצינו למדים כי יש שלושה חילוקי דינים לגבי אשה הרואה דם
:
א
.
נדה
:
כל אשה כשמתחילה לראות דם
,
הרי היא נדה
,
והיא טמאה שבעה ימים
,
בין אם ראתה טיפת דם פעם אחת ושוב לא ראתה
,
בין אם היתה שופעת דם במשך כל שבעת הימים
,
ובלבד שפסקה מראיית הדם לפני סוף היום השביעי
,
הרי היא טובלת בליל שמיני
,
וטהורה
.
ב
.
זבה קטנה
:
הלכה למשה מסיני היאנ
לקמן עב ב
],
שאחד עשר ימים שאחר שבעת ימי טומאת הנדה
,
הם
"
ימי זיבה
",
והם נקראים י
"
א ימי זיבה
,
שאם ראתה בהם דם יום אחד או שנים
,
היא צריכה לשמור יום אחד בנקיות מדם
,
ולאחר מכן היא יכולה ליטהר
,
וזוהי
'
זבה קטנה
',
נ
שנאמר בה שהיא
"
שומרת יום נקי מדם
]
נ
כנגד יום שראתה בו דם זיבה
] ".
ג
.
זבה גדולה
:
אם ראתה דם בימי זיבה במשך ג
'
ימים רצופים
,
הרי היא
'
זבה גדולה
'.
ודינה הוא
,
לאחר שפוסקת מלראות היא צריכה למנות שבעה ימים נקיים מדם
,
ואז יכולה היא לטבול
,
וליטהר
.
לאחר שעברו י
"
א ימי זיבה
,
כאשר תתחיל לראות דם
,
ואפילו לאחר ימים רבים
,
הרי היא חוזרת שוב לתחילת נדותה
,
וטמאה ז
'
ימים
,
ואחריהם שוב י
"
א ימי זיבה
.
אבל כל זמן שלא ראתה
,
אינה חוזרת למנין ימי הנדה והזיבה
.
ונמצא שסדר הימים באשה הוא כך
:
בתחילת ראייתה יש לה
'
שבעת ימי טומאת נדה
',
ולאחר מכן י
"
א ימים שדינם שהם
'
ימינ
זיבה
'
וטבע הנשים שלא מצוי שיראו דם בי
"
א הימים האלו
].
לימים שלאחר ימי הזיבה קורין
"
ימים הראויים לנדה
",
אף שהיא טהורה בהם
,
ואינה טמאה בטומאת הנדה
,
לפי שאם תראה דם בימים אלו
,
חוזרת היא שוב להיות טמאה בטומאת נדה
,
לכך קורין לימים אלו
"
ימים הראויים לנדה
".
מתניתין:
א.
כל אחד עשר יום
שאחר שבעת ימי הנידות, שראתה בהם דם
, הרי היא בחזקת טהרה.
לפי שאין רגילות האשה לראות דם בימי זיבה [ובגמרא יבואר למאי נפקא מינה].