Nidá 35b — el Talmud en español

ולהחמיר עליו

שהוא עושה משכב ומושב,

אב - הטומאה, מה שאין כן בעל קרי .

ומבררת הגמרא:

אימת

נוהגת בו הקולא והחומרא?

אילימא בראייה שניה

של זיבה?

לא יתכן. כי

היכא הוי בכלל בעל קרי

, והרי הוא זב גמור!?

אלא, פשיטא

שרבי יצחק עוסק

בראייה ראשונה

.

וקתני "להקל עליו

-

שאינו מטמא באונס"

ומוכח שלא כרב הונא.

דוחה הגמרא:

ותסברא,

כיצד יתכן להעמיד את דברי רבי יצחק בראיה ראשונה?

והרי אמר מאידך

"להחמיר עליו

-

שהוא עושה משכב ומושב". וכי

בראייה ראשונה

בר

[דרגא לטמאות]

משכב ומושב הוא?

אלא, הכי קאמר: רבי יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל - קרי היה בראייה ראשונה

, שדרגת טומאתם שווה, שאינם מטמאים משכב ומושב, ומטמאים בין באונס בין ברצון.

ולמה יצא

[במה חלוק דינו מבעל קרי]

בראייה שניה?

להקל עליו ולהחמיר עליו

.

להקל עליו

-

שאינו מטמא באונס

.

ולהחמיר עליו

-

שהוא עושה משכב ומושב

.

אמר רב הונא: זוב

-

דומה למי בצק של שעורים!

וכן אמר רב הונא:

זוב בא מבשר המת,

שאין האבר מתקשה בעת יציאתו.

שכבת זרע בא מבשר החי

106 .

זוב, דיהה

, אינו מחובר יחד,

ודומה ללובן ביצה המוזרת

[שאין יוצא ממנה אפרוח].

שכבת זרע קשורה

יחד,

ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת!

שנינו במשנה:

דם היולדת שלא טבלה,

בית שמאי אומרים - כרוקה וכמימי רגליה!

תניא: אמרו להן בית הלל לבית שמאי

-

אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם שהיא טמאה,

שדמה מטמא כדין דם נדה. ואם כן הוא הדין ביולדת שלא טבלה וראתה דם, שהרי הוקש לידה לנדה. דכתיב ביולדת "כימי נדת דותה תטמא"?

אמרו להן בית שמאי

-

לא!

אין זו ראיה.

כי

אם אמרתם בנדה

שכל זמן שלא טבלה טמאה, כיון

שאפילו טבלה, וראתה

שוב לאחר טבילתה, הרי היא

טמאה

. וכי

תאמרו

כך

ביולדת, ש

טומאתה נמשכת כל עוד לא טבלה, והרי

אם טבלה

לטומאת לידתה,

ו

שוב

ראתה

דם בימים

שהיא

יושבת על דם טוהר, היא

טהורה

.

אמרו להן

בית הלל:

יולדת בזוב,

שהיתה זבה בעת לידתה,

תוכיח

-

שאם טבלה

לאחר שמנתה שבעה נקיים [כעבור ימי הטומאה של יולדת] ,

וראתה לאחר

שבעה

ימי ספירה,

בימי הטהרה של יולדת, רק אז היא

טהורה

. אך אם

לא טבלה, וראתה

בימי הטהרה, הרי היא

טמאה

מכח טומאת זיבה שעדיין לא נטהרה ממנה. ואף על פי שהדם הזה יצא ממנה בימי טהרה של יולדת הרי הוא מטמא כדם זבה!?

אמרו להם בית שמאי

-

הוא הדין, והיא התשובה!

והיינו: גם יולדת בזוב שראתה דם בימי טהרתה, על אף שלא טבלה לטומאת - זיבתה ולטומאת - לידתה, הרי הדם הזה הוא טהור!

מקשה הגמרא:

למימרא, דפליגי

בית הלל ובית שמאי ביולדת בזוב שלא טבלה, אם דמה מטמא בימי דם טוהר.

והתנן: ומודים

בית שמאי

ביולדת בזוב

-

שהיא מטמאה לח ויבש

כדם הזבה!?

מתרצת הגמרא:

לא קשיא

.

כאן,

בברייתא, מדובר באופן

שספרה

שבעה נקיים, ולפיכך נחלקו בית שמאי, כיון שלאחר שספרה שבעה נקיים לזיבתה אין דמה נחשב כדם - זבה.

ואילו

כאן

במשנה, מדובר באופן

שלא ספרה

שבעה נקיים, ולפיכך מודים בית שמאי שדמה טמא כדין דם - זבה.

והתניא

ראיה לדבר:

יולדת בזוב שספרה ולא טבלה, וראתה

-

הלכו בית שמאי לשיטתן

שטהרו דמה שראתה אחר כך בימי טהרת - יולדת.

ובית הלל לשיטתן!

ומוכח כי רק משום שספרה טהרוה בית שמאי, אך באופן שלא ספרה הם מודים לבית הלל שטמאה.

איתמר: רב אמר

: הדם הנובע בימי טומאת לידה והדם הנובע בימי הטוהר -

מעין אחד הוא,

דהיינו ששניהם ממקור אחד הן, אלא ש

התורה טמאתו

לאחר לידה, שבעה ימים לזכר וארבעה עשר ימים לנקבה,

והתורה טהרתו

לאחר מכן בימי הטוהר.

ולוי אמר: שני מעינות הם

-

נסתם

המעין

הטמא

כשמסתיימים ימי הטומאה, ואז

נפתח

המעין

הטהור

בימי הטהרה .

וכמו כן, בהמשך הזמן, דינם כשני מעינות: כאשר

נסתם המעין הטהור

בסיום ימי הטהרה,

ונפתח הטמא

[ואם ראתה הרי היא נדה].

ומסבירה הגמרא:

מאי בינייהו?

איכא בינייהו

כשהיתה

שופעת

דם ללא הפסק בין ימי הטומאה והטהרה:

א.

מתוך שבעה

של יולדת זכר,

לאחר שבעה. ומתוך ארבעה עשר

של יולדת נקבה,

לאחר ארבעה עשר.

ב.

ומתוך ארבעים

של יולדת זכר

לאחר ארבעים. ומתוך שמונים

של יולדת נקבה

לאחר שמנים.

לרב

-

רישא לקולא,

שהתורה טיהרתו את אותו המעין בימי טהרה, ואפילו באופן שהוא ממשיך ושופע ללא הפסק מימי הטומאה אל ימי הטוהר .

וסיפא לחומרא,

כי על אף שממשיך המעין הטהור לנבוע מעבר לימי הטוהר, טמאתו התורה לאותו המעין.

ואילו

ללוי

-

רישא לחומרא,

כיון שכל זמן שעדיין לא פסקה מלראות, הרי המעין הטמא ממשיך לנבוע.

וסיפא לקולא,

כי השפיעה מתוך ימי הטהרה משמעותה שהדם נובע עדיין מהמעין הטהור .

מיתיבי: דם היולדת שלא טבלה, בית שמאי אומרים

-

כרוקה וכמימי רגליה

.

ובית הלל אומרים

-

מטמא לח ויבש!

קא סלקא דעתך

שמדובר באופן

דפסקה

מלראות בימי טומאתה, וחזרה וראתה בימי טהרתה לפני שטבלה .

בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא

-

משום הכי מטמא

לבית הלל

לח ויבש,

כי סבר שלדעת בית הלל כל עוד לא טבלה, לא טיהרה התורה את מעינה .

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם

, וכשנסתם הטמא נפתח הטהור -

אמאי מטמא לח ויבש

כשעדיין לא טבלה, והרי לאחר שנסתם הטמא נפתח המעין הטהור שהוא מעין נפרד, ומה בכך שלא טבלה!?

אמר לך לוי: הכא במאי עסקינן

-

בשופעת

מתוך ימי טומאה לימי טוהר ולא פסק דמה מלנבוע .

תמהה הגמרא:

אי בשופעת

-

מאי טעמא דבית שמאי,

והרי ממשיכה נביעת המעין הטמא?

מבארת הגמרא: לדעת לוי בכך גופא נחלקו, ו

קסברי בית שמאי

-

מעין אחד הוא!

שהתורה טמאתו בימי טומאה וטהרתו בימי טהרה, ואפילו ממשיך המעין בנביעתו מבלי להפסיק בין ימי הטומאה לימי הטהרה [ובית הלל סברי ששני מעינות הם, וכיון שלא פסקה נביעת המעין הטמא הרי הוא טמא גם בתוך ימי הטהרה].

מקשה הגמרא:

בשלמא ללוי, היינו דאיכא

[זהו החילוק]

בין בית שמאי ובית הלל,

שלדעת בית הלל שני מעינות הן, וכיון שלא פסק המעין הטמא משפיעתו, הרי הדם הוא דם טמא, ואלו בית שמאי סוברים שמעין אחד הוא אלא שהתורה טהרתו בימי הטהרה.

אלא לרב

, ששניהם ממעין אחד, ונמצא שבימי הטהרה התורה טיהרתו,

מאי בינייהו

[מהו טעמם של בית הלל המטמאים את הדם]?

איכא בינייהו

-

יומי וטבילה!

דבית שמאי סברי

-

ביומי

בלבד

תלה רחמנא,

ומשהגיעו ימי הטוהר דמה טהור גם בלי טבילה .

ובית הלל סברי

-

ביומי וטבילה

תלה רחמנא, שכל עוד לא טבלה, אפילו הגיעו ימי הטוהר דמה טמא בטומאת יולדת [ואפילו פסק הדם, וחזרה וראתה בימי הטוהר] .

תא שמע: "ומודים

בית שמאי לבית הלל

ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש".

סלקא דעתך, הכא נמי

מדובר באופן ש

פסקה

מלראות בימי טומאת לידתה, וחזרה וראתה בימי הטוהר של יולדת [אך עדיין לא ספרה שבעה נקיים לטומאת זיבתה!]

בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא, משום הכי מטמא לח ויבש,

כי כיון שעדיין לא ישבה שבעה נקיים לטומאת זיבתה, מטמא המעין כי התורה לא טהרתו עד שתשב שבעה נקיים כדין זבה.

אלא ללוי, דאמר

שלדעת בית הלל

שני מעינות הן

-

אמאי מטמא לח ויבש?

והרי לאחר ימי הטומאה של היולדת נסתם המעין הטמא ונפתח המעין הטהור.

ואם משום שעדיין טומאת זיבתה עליה, אין זה מטמא את הדם כדם - זבה אלא כשאר מעינות גרידא, שהרי אין דמה דם טמא אלא דם טהור. ודינו כשאר משקים היוצאים מזבה שמטמאים רק כשהם לחים ולא כשהם יבשים ?

אמר לך

לוי:

הכא נמי

מדובר

בשופעת,

שעדיין ממשיך לשפוע המעין הטמא מימי הטומאה לתוך ימי הטוהר, ולפיכך מטמא לח ויבש.

מקשה הגמרא:

אי בשופעת

-

למאי איצטריך?

והרי פשיטא שכל עוד לא נסתם המעין הטמא לא נפתח המעין הטהור לדעת בית הלל?

מבארת הגמרא: דין זה

לבית שמאי, איצטריך

להשמיענו - כי

אף על גב דקאמרי בית שמאי מעין אחד הוא, וביומי

בלבד

תלה רחמנא,

וכשמתחילים ימי הטוהר דמה טהור גם אם הוא ממשיך בשפיעתו בלא הפסק -

הני מילי ביולדת גרידתא, דשלימו להו יומי

טומאה.

אבל יולדת בזוב, דבעי ספירה

של שבעה נקיים,

לא

טהרה תורה את המעין אלא לאחר שתספור ז' נקיים, על אף שעברו ימי טומאת היולדת. כי דם זיבה ודם יולדת מקורם ממעיין אחד, ולא טהרתו תורה עד שתספור שבעה נקיים!

תא שמע

: "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נדת

דותה תטמא

". וכיון ששתי המלים "דותה תטמא" הן מיותרות, שהרי ראוי לכתוב "וטמאה שבעת ימים כימי נדה" דרשינן כך:

א.

דותה תטמא

-

לרבות את בועלה,

שהיולדת מטמאה את בועלה כנדה .

ב.

דותה תטמא

-

לרבות הלילות,

[ולאו דוקא "ימי" נדה].

ג.

דותה תטמא

-

לרבות היולדת בזוב, שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים!

בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא, משום הכי בעי

לישב

שבעה ימים נקיים,

כי כל זמן שלא פסקה לראות במשך שבעה ימים אין התורה מטהרת את דמה, שהרי עדיין לא פסק המעיין, ונחשבת כממשיכה לראות דם טמא.