Nidá 34a — el Talmud en español

משום שאותו מעשה בשעת

רגל הוה, וטומאת עם הארץ ברגל

-

כטהרה שוינהו רבנן!

שלא גזרו על טומאת עמי הארצות ברגל משום

דכתיב

[שופטים כ]

"ויאסף כל איש ישראל אל העיר

-

כאיש אחד, חברים!"

ודרשו מכך, כי

הכתוב עשאן כולן

כדין "

חברים

", כאשר מתאספים בני ישראל ביחד. ושעת הרגל הרי הוא מועד אסיפה של כלל ישראל. ולכן, בשעה זו יש לכולם דין "חבר", ואינם מטמאים בטומאת עם - הארץ.

אך לא הקלו ברגל אלא לגבי טומאת עם הארץ. ועדיין היה חשש שמא צדוקי הוא טמא מדין בועל נדה קיים תמיד, ואפילו ברגל. ולכן הלך הכהן הגדול אל אשתו לברר אם אין בעלה בועל נדה.

מתניתין:

דם הנדה והזבה חלוקים במהותם משאר המשקים היוצאים מגוף האדם, ומפני כך דינם חלוק:

החילוק המהותי.

שאר המשקין "מתעגלין ויוצאין", שמתאסף המשקה תחילה בגוף ואח"כ יוצא, מה שאין כן דם, שמיד כאשר הוא יוצא הוא נוטף ויוצא, ראשון ראשון [רש"י יט ב ד"ה שמתעגל].

ומכך יוצא חילוק דיני:

שאר המשקין נקראים "מעינות", מה שאין כן דם. ולכן במקום שנאמרה טומאה ב"מעינות" אין היא כוללת את הדם היוצא.

ובמשנה לקמן [נד ב] מבואר חילוק נוסף -

דם טמא שאינו מעין, מטמא בין כשהוא לח בין כשהוא יבש, ואלו שאר המשקים, הנקראים "מעינות", מטמאים רק בהיותם לחים ולא כשהם יבשים.

חילוק זה הוא רק בטומאה דאורייתא. אך בטומאות שהן מדרבנן מצינו שגזרו חכמים רק על הדם הלח ולא על היבש. שהשוו חכמים את דין הדם לדין המעינות כדי שיהא היכר שהטומאה היא רק מדרבנן ולא יבואו לשרוף עליה תרומה או קדשים.

ומביאה המשנה את דעת בית הלל ובית שמאי בכמה אופנים התלויים בכללים אלו: א.

דם העובדת כוכבים,

שאין בה טומאת נדה מדאורייתא, שהרי רק בנות ישראל מטמאות בנדה.

ודם טהרה של מצורעת,

יולדת - מצורעת שיצאה ממנה דם - טוהר בימי הטוהר לזכר או לנקבה .

בית שמאי מטהרים!

ושני חידושים נאמרו בדבריהם:

האחד, בטהרת דם העובדת כוכבים - שאף על פי שגזרו חכמים שיטמאו העכו"ם כזב לכל דבר [ולכן בכלל גזירתם היה שגם רוקם ומימי רגליהם מטמאים כדין זב], הקילו חכמים וטהרו את דם הנדה של עובדת כוכבים, כדי שיהא היכר שטומאתן היא רק מדרבנן.

והשני, בטהרת יולדת מצורעת - שלמרות ששאר מעינותיה מטמאים מדאורייתא, בכל זאת דם טוהר היוצא ממנה בהיותה יולדת הוא טהור, שאין הדם נכלל בטומאת ה"מעינות" כי איננו "מעין", כיון שאינו "מתעגל" ויוצא.

ובית הלל אומרים

: דם העובדת כוכבים, ודם טוהר של יולדת מצורעת, מטמאים - אלא שטומאתם רק

כרוקה וכמימי רגליה

שמטמאים רק כשהן לחין.

ומחלוקת בית הלל על בית שמאי היא בשני הדינים:

בעובדת כוכבים - מטמאים את דמה כמו רוקה ומימי רגליה, שטמאין משום שגזרו חכמים על עובדי כוכבים שיטמאו כזבים [אך יחד עם זאת, יש כאן היכר שטומאת עכו"ם היא רק מדרבנן, כי הרי דם של נדה ישראלית מטמא בין לח ובין יבש ואילו דם העובדת כוכבים מטמא רק בהיותו לח, דומיא דרוקה ומימי רגליה שאינם מטמאין אלא רק בהיותם לחים].

וביולדת מצורעת - מטמאים בית הלל את דם הטוהר שלה מדאורייתא, שאף על גב שדם אינו "מעין" ריבתה אותו התורה שיהיה לו דין מעין [ומעיינות המצורע טמאין מדאורייתא], ולפיכך טמא דם הטוהר של מצורעת מן התורה, כרוקה ומימי רגליה .

ב.

דם היולדת שלא טבלה

בסיום ז' ימי הטומאה לזכר או י"ד ימי הטומאה לנקבה, והרי היא רואה דם בימי הטוהר כשהיא עדיין טמאה בטומאת לידה -

בית שמאי אומרים

: מדאורייתא דמה טהור, כי אינו דם טמא של נדות, וגם אין טהרתו של דם הטוהר תלוי בטבילה לטומאת לידה.

ואף על פי ששאר המשקין היוצאים ממנה כגון רוקה ומימי רגליה מטמאים מדאורייתא, כדין משקין היוצאים מיולדת שלא טבלה ללידתה, אין דמה בכלל זה. כי, כאמור, הדם אינו נכלל בטומאת ה"מעינות".

ולפיכך, בהיותו "דם - טוהר" באותם הימים - הרי הוא טהור מדאורייתא! אלא, שגזרו חכמים עליו שיהיה

כרוקה וכמימי רגליה

ויטמא מדרבנן.

וההיכר שטומאת דם - טוהר זה היא רק מדרבנן, יהיה בכך שהוא מטמא רק בהיותו לח ולא יבש, ונמצא שדינו כרוק ומימי רגלים המטמאים מדאורייתא רק בהיותם לחים, בעוד שדם הטמא מדאורייתא מטמא בין לח ובין יבש.

ובית הלל אומרים

: אין דין טהרת דם - טוהר נוהג ביולדת אלא אם כן טבלה אחר שעברו ימי טומאת לידתה. ולכן, זאת שעדיין לא טבלה, על אף שהגיעו ימי הטוהר, דמה טמא מדאורייתא, והרי הוא

מטמא לח ויבש,

ככל דם טמא מהתורה.

ג.

ומודים

בית שמאי לבית הלל,

ביולדת בזוב,

שהיתה טמאה - זבה בלידתה, ועדיין לא נטהרה מטומאת זבה,

שהיא מטמאה בדמה בין לח ו

בין

יבש

אפילו בימי הטוהר. כי על אף שאין דמה הרגיל טמא באותם ימים, לפי שהם ימי טוהר, הרי היא ממשיכה להיות טמאה בתורת זבה, שדם היוצא מזבה, כל עוד לא טבלה, הרי הוא מטמא כדין דם - זיבה.

גמרא:

תמהה הגמרא: למה בית שמאי מטהרים את דם נדה של עובדת כוכבים?

ו

כי

לית להו לבית שמאי

את גזרת חכמים שעכו"ם הרי הם כזבים, והרי אמרו [בשבת פג א] על הכתוב [ויקרא טו ב]

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: איש איש כי יהיה זב"

-

בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה, אבל גזרו

חכמים

עליהן

-

שיהו כזבים לכל דבריהם!?

מבארת הגמרא:

אמרי לך בית שמאי: היכי לעביד

בדם נדה שלהם?

אם נגזור עליו

ליטמא לח ויבש,

כדין דם טמא שאינו נחשב "מעין".

אם כן,

עשיתו כשל תורה!

ויבואו לטעות בו שטומאתו מדאורייתא, וישרפו עליו תרומה וקדשים.

ואם נגזור עליו ש

ליטמי לח ולא ליטמי יבש,

ובכך יהיה ההיכר שהטומאה היא רק מדרבנן, כי דם דאורייתא מטמא דם ביבש.

אם כן,

חלקת בשל תורה

שיטעו לומר כי טומאת דם עובדת כוכבים הוא מדאורייתא ככל דם נדה, וילמדו מכך שכל דם נדה, ואפילו של ישראל מטמא רק כשהוא לח ולא כשהוא יבש, ויבואו לידי מכשול.

ולפיכך, לא גזרו כל טומאה על דם הנדה של עובדת כוכבים, ובכך יש היכר שטומאת עובדי כוכבים היא רק מדרבנן .

מקשה הגמרא:

אי הכי

, שלא גזרו על דם העובדת כוכבים כדי שלא יהיה מצב ש"עשיתו - כשל - תורה" וישרפו עליו תרומה וקדשים -

רוקה ומימי רגליה נמי

לא יטמאו, שמא יבואו לטעות שהם טמאים מדאורייתא.

כי הרי בישראלית מטמא הרוק מדאורייתא רק כשהוא לח, וכן בעובדת כוכבים גזרו רבנן שיטמא רוקה רק בעודנו לח. ואם כן ניחוש שמא יאמרו שטומאת עובדי כוכבים היא מדאורייתא ויבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים, ואם כן לא נגזור על רוקה ומימי רגליה כדי שיהיה היכר שטומאת עובדי הכוכבים היא רק מדרבנן? מתרצת הגמרא:

כיון דעבדינן היכרה בדמה

של עובדת כוכבים, שאינו מטמא כלל,

מידע ידיע

שכל טומאתם כולל הטומאה

דרוקה ומימי רגליה

היא רק

דרבנן!

מקשה הגמרא: למה טהרו דמה וטמאו מעיינותיה, -

ולעביד

[להיפך]

היכרא ברוקה ומימי רגליה

שלא יטמאו כלל,

ולטמויי לדמה,

ולא ניחוש ל"עשיתו - כשל - תורה" שהרי יש לנו היכר ברוקה ובמימי רגליה שאינם מטמאים כלל!?

מתרצת הגמרא:

רוקה ומימי רגליה דשכיחי

\-

גזרו בה רבנן

.

דמה, ד

לגבי רוקה נחשב כדבר

לא שכיח

\-

לא גזרו ביה רבנן!

אמר רבא: זובו

של עובד כוכבים -

טמא,

ומטמא במגעו אדם וכלים

אפילו לבית שמאי!

שטהרו דם נדה של עובדת כוכבים.

אבל

קריו

של עובד כוכבים -

טהור

78 , אפילו לבית הלל

שטמאו דם עובדת כוכבים.

ומבארת הגמרא טעמו:

זובו טמא אפילו לבית שמאי, דהא איכא למעבד היכרא בקריו!

כיון שקריו טהור, שאינו מטמא את הנוגעים בו, יש בכך היכר שטומאת זובו היא רק מדרבנן. ולכן, אפשר לגזור על זובו שיטמא, ואין חשש שיבואו לשרוף עליו תרומה וקדשים.

קריו טהור אפילו לבית הלל

שמטמאים דם עובדת כוכבים, כי גם לבית הלל גזירת טומאה טעונה היכר, ובדמה של עובדת כוכבים יש היכר בכך שהוא מטמא רק לח ולא יבש, ואילו בזב

עבוד ביה רבנן היכרא

בכך שקריו של עובד כוכבים אינו מטמא כלל,

כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה

וקדשים.

שואלת הגמרא: למה טיהרו את קריו וטמאו את זובו,

ולעביד

[איפכא!]

היכרא בזובו

שיהיה טהור לגמרי,

ולטמויי לקריו?

משיבה הגמרא:

זוב, דלא תלי במעשה,

נחשב כדבר שכיח ולכן

גזרו ביה רבנן טומאה

.

קריו, דתלי במעשה

[חימום], כיון שהוא גורם לעצמו לבא לידי קרי, ויכול למנוע עצמו מכך, נחשב כלא שכיח ו

לא גזרו ביה רבנן

טומאה!

לימא מסייע ליה לרבא,

שקריו של עכו"ם טהור לגמרי.

ממה ששנינו בברייתא:

עובדת כוכבים שפלטה שכבת זרע מישראל, טמאה

שכבת - הזרע!

ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מן העובד כוכבים, טהורה

שכבת הזרע!

מאי לאו

, "

טהורה

" משמעותו

"טהורה גמורה"

. ומוכח כדברי רבא, ששכבת זרע של עכו"ם טהורה לגמרי, ואינה טמאה אפילו מדרבנן.

דוחה הגמרא:

לא!

כוונת המשנה להשמיענו ששכבת זרע של גוי היא

טהורה מדאורייתא,

אבל היא

טמאה מדרבנן!