Nidá 2b — el Talmud en español

אבל

האי

איתתא,

אשה הרואה דם,

כיון דמגופה קחזיא

את הדם המטמא אותה בטומאת נדה - הרי זה ריעותא בחזקתה .

הילכך,

לא אמרינן אוקמה אחזקתה

שהיתה טהורה .

ופרכינן, בין לשמאי ובין להלל :

ומאי שנא

אשה הרואה דם

מ

הדין האמור ב

מקוה?

דתנן: מקוה

שהיו בו ארבעים סאה מים, והיה אותו המקוה ראוי לטבילה,

ו

לאחר זמן

נמדד

המקוה

ונמצא חסר

מהשיעור הראוי לטבילה, הרי

כל

ה

טהרות שנעשו על גביו,

והיינו, הטהרות שנעשו בכלים שהיו טמאים והוטבלו באותה המקוה,

למפרע,

-

בין

שהיה המקוה

ברשות הרבים, בין

שהיה

ברשות היחיד

-

טמאות

אותן הטהרות בטומאה ודאית!

לשמאי קשיא,

שהרי כאן מוכח שמטמאין את הטהרות

למפרע,

ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו. ולמה מעמיד שמאי את האשה בחזקת טהרה.

להלל קשיא מה שמטמאים

לטהרות בטומאת

ודאי

.

דאילו

בטומאה

מעת לעת

למפרע

שבנדה

, מטמאין את הטהרות רק בטומאת ספק, ש"

תולין

" את הקדשים [או את תרומה] שנגעה בהם -

לא אוכלין

אותן,

ולא שורפין אותן

, כי הם רק ספק טמאין.

ואילו הכא,

במקוה שנמצא חסר - מטמאין לטהרות בטומאת

ודאי,

ושורפין עליה את הקדשים [והתרומה]. שהרי מטמאים אפילו כשהיה המקוה ברשות הרבים, ואילו היה לנו ספק בטומאה היה עלינו לטהר, דהא קיימא לן שכל ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור!?

ומשנינן:

התם,

במקוה, הטומאה היא ודאית למפרע,

משום דאיכא למימר

-

העמד

את הכלי ה

טמא

שהוטבל במקוה

על חזקתו

שהוא טמא, והטבילה בספק מקוה כשרה אינה מוציאתו מחזקת טמא,

ואימא

שדינו של הכלי הרי הוא כמי ש

לא טבל

טבילה הוגנת!

והוינן בה:

אדרבה!

נאמר

העמד

את ה

מקוה על חזקתו

שהיה כשר לטבילה,

ואימא לא חסר

המקוה בזמן שהוטבל בו הכלי, אלא רק עתה אירע שנחסר!?

ומתרצינן:

הרי

מקוה

חסר לפניך!

ויש להתחשב בריעותא שבחזקה שהוא חסר לפנינו .

ומקשינן: אם כן,

הכא נמי

בטומאת נדה,

הרי דם לפניך

, ויש ריעותא בחזקת טהרתה, ואמאי לא גזרינן טומאה למפרע, עד לשעה שבדקה ומצאה עצמה טהורה?

ודחינן: באשה אין זו ריעותא, אלא אמרינן -

השתא הוא דחזאי!

ומקשינן:

הכא נמי

במקוה שנמצא חסר נאמר -

השתא הוא דחסר!?

ודחינן:

הכי השתא,

מהו הדמיון!?

התם,

במקוה שחסר,

איכא למימר

שלא נחסר בפעם אחת, אלא

חסר ואתא חסר ואתא,

וכיון שחסרון המים הוא דבר המתמשך יש לנו לומר שהחסרון שפסל את המקוה כבר אירע מקודם ואיתרע לה חזקת המקוה לפני זמן רב .

אבל

הכא,

באשה שראתה דם,

מי איכא למימר

בראיית הדם

"חזאי ואתא חזאי ואתא"!?

ותמהינן:

ומאי קושיא

לומר שיציאת הדם הוא דבר המתמשך כמו חסרון המים במקוה שהוא דבר המתמשך?

דלמא

גם הכא, בראיית הדם, אין הדם יוצא בבת אחת אלא "

הגס הגס

"

חזיתיה!

שהדם הולך ומתרבה במקור של האשה, ומתוך שהוא ממשיך להתרבות הוא יוצא מהמקור מעט מעט, וביציאת טיפת דם קטנה כחרדל היא נטמאת. ואם כן, גם בראיית דם נדה יש מקום לומר, כמו במקוה, שהדם יצא לבית החיצון כבר לפני כמה ימים וכבר אז היא נטמאה, ורק לאחר מכן, כשבדקה, היא מצאה אותו!?

ומשנינן:

התם

במקוה שנמצא חסר -

איכא תרתי לריעותא!

שיש לנו להעמיד את הטמא שטבל על חזקת טומאה, וכמו כן יש ריעותא בחזקת הטהרה של המקוה, שהרי מקוה חסרה לפניך .

אבל

הכא,

באשה שראתה דם

איכא

רק

חדא לריעותא,

שהורעה חזקת הטהרה של האשה, שהרי דם לפניך, אבל בטהרות שנגעה בהם ליכא ריעותא, אלא אפשר להעמידם על חזקת טהרתם .

ועתה פרכינן לשמאי, שלא גזר טומאה למפרע, משום שמעמיד את האשה על חזקת טהרתה:

ומאי שנא

אשה שראתה דם

מ

דין

חבית?

דתנן

: מי שהיתה לו חבית יין של טבל, שהיה נוהג מידי פעם להפריש ממנה תרומה על חביות יין טבל אחרות. והוא

היה בודק

מידי פעם

את החבית,

שהיה טועם ממנה לדעת אם לא החמיצה, כדי שתהיה ראויה

להיות מפריש עליה תרומה

על חביות יין אחרות. והוצרך לבדוק אם החמיץ היין כי חומץ ויין נחשבים לשני מינים נפרדים, ואין תורמים ממין אחד על השני.

ו

כך היה

הולך

ומפריש.

ו

אם

אחר כך נמצא

שהפך היין להיות

חומץ,

ומשעה שהחמיץ הוא אינו ראוי להפריש ממנו על יין, שהרי מעתה הוא אינו מינו.

הרי

כל ג' ימים

הראשונים מזמן הבדיקה האחרונה

ודאי

שלא החמיץ אז היין, ואם הפרישו אותו אז כתרומה על חבית יין אחרת הרי היא תרומה ודאית והטבל שתיקן על ידה מותר באכילה בודאי.

אך

מכאן ואילך

, אם הפריש עליה לאחר שלשה ימים מהיום שבדק אותה, הרי היא

ספק

תרומה, כי שמא כבר החמיץ היין, והטבל הוא בספק מתוקן, הילכך יחזור ויפריש מהטבל תרומה נוספת.

[עיין רש"י שכך ביאר רבי יוחנן במסכת בבא בתרא.

ואילו רבי יהושע בן לוי ביאר שכל שלשת הימים לפני הבדיקה שהתגלה בה שנעשה היין חומץ אז הוא ודאי חומץ, ומכאן ואילך למפרע הוא ספק].

ומוכח מכאן, בין לרבי יוחנן ובין לרבי יהושע בן לוי, שיש להסתפק בריעותא למפרע, וקשיא לשמאי אמאי לא חשש לטמא את האשה שראתה דם למפרע!?

ומשנינן:

התם,

בחבית של יין,

שאני, משום דאיכא למימר

-

העמד טבל על חזקתו, ואימר לא נתקן!

מה שאין כן באשה, שאין לנו חזקה להעמידה בחזקת טומאה.

ופרכינן:

אדרבה, העמד יין

שבחבית

על חזקתו, ואימר לא החמיץ

בשעה שתרם ממנו!? ודחינן:

הרי החמיץ לפניך!

ופרכינן:

הכא נמי

באשה שראתה דם,

הרי דם לפניך!?

ודחינן: באשה אמרינן -

השתא הוא דחזאי

דם!

ופרכינן:

התם

בחבית יין

נמי

נאמר

השתא הוא דהחמיץ!

ודחינן:

הכי השתא!?

מהו הדמיון!?

התם

ביין,

איכא למימר

דהוא דבר המתמשך ואירע לפני הרבה זמן, דאמרינן

החמיץ ואתא החמיץ ואתא

.

אבל

הכא

, באשה שראתה דם,

מי איכא למימר "חזאי ואתא חזאי ואתא"!?

ופרכינן:

ומאי קושיא

לומר שגם ראיית דם באשה הוא דבר המתמשך, כמו החמצת היין? והרי גם בראיית דם ניתן לומר -

דלמא "הגס הגס חזיתיה".

ומשנינן:

התם

בחבית,

איכא תרתי לריעותא,

דמעמידים את הטבל בחזקתו, ובנוסף הרי חומץ לפניך.

אבל

הכא

, באשה הרואה דם,

איכא חדא

בלבד

לריעותא,

שהרי דם לפניך, אבל אין כאן חזקת טומאה.

ו

השתא

רמי

מדין

חבית

של יין שהפרישו ממנה תרומה והחמיצה,

א

דין

מקוה

שנמדד ונמצא חסר:

מאי שנא הכא

במקוה, שפוסקים על כל הטובלים בו למפרע דין טומאת

ודאי, ומאי שנא הכא

בחבית, שנוהגים בה דין

ספק

תרומה, ולא ודאי טבל?

אמר רבי חנינא מסורא: מאן תנא חבית

-

רבי שמעון היא, דלגבי מקוה נמי

פליג אדרבנן ו

ספקא משוי ליה

, שאין שורפין את התרומה על נגיעתם של הטובלים בה.

דתנן: מקוה שנמדד ונמצא חסר

-

כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד

-

טמאות

[וכפי שיבואר הטעם לקמן].

רבי שמעון אומר

: אם היתה המקוה

ברשות הרבים

-

טהורות

. ואם היתה

ברשות היחיד

-

תולין

מספק [וכפי שיתבאר לקמן].