Nidá 27a — el Talmud en español

אין שליא קשורה עמהן

-

חוששין לולד אחר,

ו

הריני מטיל עליהן

חומר שני ולדות!

שאם הולד ממין בהמה חיה ועוף היה זכר, חוששים שמא בשליא היתה נקבה שנימוחה, ויושבת היולדת י"ד ימי טומאה כלנקבה, וימי טוהר כלים בסוף מ' לראשון .

שאני אומר: שמא נימוח שפיר של שליא,

שאין השליא שייכת לנפל, אלא לולד נוסף שהיה בה ונמוח,

ונמוח

גם

שליא של שפיר

שנולד, ולכן אפילו שלא ראינו לפנינו אלא ילד אחד ושליא אחת, היו שני ולדות ולכל אחד מהם שליא.

מבואר בברייתא שישנה מציאות שעוף קשור בשליא -

תיובתא

דרבי שאמר דבר שאינו שאלת !

אמר רבה בר שילא אמר ר' מתנה אמר שמואל

: א.

מעשה

ביולדת ולד חי שיצאה אחריו שליא,

ותלו את השליא בולד,

ולא חששו לולד אחר, אפילו כשיצאה השליא

עד עשרה ימים

מהלידה!

ב.

ולא אמרו "תולין

את השליא בולד"

אלא בשליא הבאה אחר הולד!

שכן דרך השליא, לצאת אך ורק לאחר הולד, אבל אם יוצאת השליא לפניו חוששים לולד אחר, ואפילו כשנולד מיד לאחר יציאתה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מעשה ותלו את השליא בולד עד כ"ג ימים

ולא כשמואל שאמר שרק עד עשרה ימים תולים!

אמר ליה רב יוסף

-

עד כ"ד אמרת לן!

אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רבי יצחק: מעשה ונשתהה הולד

התאום

אחר חבירו ל"ג יום! אמר ליה רב יוסף

-

ל"ד אמרת לן!

ושואלת הגמרא:

הניחא למאן דאמר יולדת לתשעה

חדשים

יולדת למקוטעין,

שאינה יולדת תמיד בסוף החודש התשיעי להריונה אלא מקדימה או מאחרת,

משכחת לה

הפרש כה גדול של ל"ד יום בין הלידות. וכגון: ולד

אחד

-

נגמרה צורתו לסוף שבעה

חדשים, ואז נולד,

ואחד

-

נגמרה צורתו לתחלת תשעה

.

אלא למאן דאמר "יולדת לתשעה

-

אינה יולדת למקוטעין"

אלא משלימה את הריונה עד סוף החודש התשיעי

מאי איכא למימר?

שהרי בין סוף השביעי לסוף התשיעי ישנם ס' יום. ואין אפשרות לומר שנולדו שניהם בחודש השביעי שבו מודים כולם שאפשר שתלד למקוטעין, כי גם אם יוולד הראשון ביום הראשון לחודש השביעי, והשני ביום האחרון, יהא ביניהם רק ל' יום ולא ל"ד. ואי אפשר לומר שאחד מהם נולד בשמיני, כי הנולד בשמיני אינו חי?! ומתרצת הגמרא:

איפוך שמעתתא: ל"ג לשליא

שיצאה השליא באיחור ל"ג יום ותלו את השליא בולד, ו

כ"ג לולד

שהתאחר השני בלידתו כ"ג יום אחר הראשון, וכגון שילדה את שניהם בחודש השביעי, שיולדת בו למקוטעין.

אמר רב אבין בר רב אדא, אמר רב מנחם איש כפר שערים, ואמרי לה, בית שערים: מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים, והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש! ומאן נינהו?

-

יהודה וחזקיה בני רבי חייא!

ומקשה הגמרא:

והא אמר מר "אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת"

שסברה הגמרא שאין יכול להיות הפרש כה גדול בין הלידות אלא אם כן חזרה והתעברה בזמן הריונה, ושואלת הגמרא שדבר כזה אינו אפשרי?!

ומתרצת:

אמר אביי

שני הולדות נוצרו יחד בהריון אחד, ש

טיפה אחת היתה ונתחלקה לשתיים

, ומכל חלק נוצר ולד,

אחד

נגמרה

צורתו בתחלת

חודש

ז',

ואז נולד,

ואחד בסוף

חודש

ט'.

שנינו במשנה:

שליא בבית

-

הבית טמא!

תנו רבנן: שליא בבית

-

הבית טמא, לא שהשליא

עצמה היא

ולד, אלא שאין שליא שאין ולד עמה

ונימוק בתוכה, והרי הוא מטמא בטומאת מת,

דברי רבי מאיר!

רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון

-

מטהרין!

אמרו לו לרבי מאיר

-

אי אתה מודה שאם הוציאוהו

לשליא מהבית

בספל,

והעבירוה בשלמותה

לבית החיצון

[לבית אחר],

שהוא

[הבית השני]

טהור?

אמר להן

רבי מאיר -

אבל!

[נכון הדבר].

וחזרו ושאלוהו:

ולמה

טמאתו לבית הפנימי וטהרתו לבית החיצון, והרי כל מה שהיה בראשון עבר לשני?

ענה להם רבי מאיר:

לפי שאינו!

שטילטול השליא גורם לולד שימוק ויהפך לנוזל .

אמרו לו: כשם ש'אינו'

נשאר בצורתו

בבית החיצון, כך 'אינו' בבית הפנימי,

שטלטול הלידה גורם לו שימוק, קודם שיצא לבית הראשון.

אמר להן: אינו דומה נמוק פעם אחת לנמוק ב' פעמים,

ורק לאחר שטולטל שוב במעבר לבית השני נימוק לגמרי, וטהור!

יתיב רב פפא, אחורי דרב ביבי, קמיה דרב המנונא, ויתיב

רב המנונא

וקאמר: מאי טעמא דרבי שמעון

שאמר ששליא בבית - הבית טהור? והרי אפילו שנמוק הולד, הרי הוא קיים כולו, ויהא דינו כבשר המת שנרקב שמטמא הגם שלא נשאר לאחר הרקבון מאומה מצורתו?

ותירץ רב המנונא:

קסבר

רבי שמעון -

כל טומאה שנתערב בה ממין אחר, בטלה!

ובשליא התערב דם הלידה במיחוי הולד, ולכן בטלה טומאת המת של הולד.

אמר להו רב פפא

-

היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי

שסברו בברייתא כרבי שמעון! ומודים הם לו לא רק בדין, אלא גם בטעמו.

אחיכו עליה

רב המנונא ורב ביבי, ואמרו לו -

מאי שנא

טעמו של רבי שמעון מטעמם של רבי יהודה ורבי יוסי, ו

פשיטא

שטעמם שוה, ומה חידוש יש בדבריך?

אמר רב פפא: אפילו כי הא מילתא

שיגרום שיחייכו וילעגו לו,

לימא איניש, ולא נשתוק קמיה רביה!

שאולי בתוך התשובה יאמרו לו טעם הדין.

משום שנאמר "אם נבלת

על דברי תורה -

בהתנשא"!

סופך להתנשא!

"ואם זמות

ושתקת -

יד לפה"!

סופך שלא תדע להשיב לשואלין!

וחוזרת הגמרא לעיקר דינו של רבי שמעון, ומבארת:

ואזדא רבי שמעון

לטעמיה המטהר שליא משום תערובת דם הלידה, לטעמיה שאמר במקום אחר.

דתניא: מלא תרוד

[כף]

רקב

של מת, מטמא בטומאת אהל כמת קודם שנרקב. ומהלכה למשה מסיני נלמד שכמות הרקב הנצרכת כדי לטמא שונה מבמת שלם. ורק בשיעור כף מלאה מטמא. וגם

שנפל לתוכו עפר כל שהוא

-

טמא,

שהרי לא נחסר משיעור הרקב.

ורבי שמעון

-

מטהר,

מחמת העפר שנפל לתוכו.

מאי טעמיה דרבי שמעון?

והרי יש בו במלא התרוד שיעור רקב, והעפר כל שהוא הוא רק תוספת?

אמר רבא: אשכחינהו לרבנן דבי רב, דיתבי וקאמרי

היינו טעמיה דרבי שמעון:

אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות

[גרגרי]

עפר על פרידה אחת של רקב, וחסיר ליה!

שבאותו מקום שנפל שם העפר, מתערב גרגיר אחד רקב בשני גרגרים עפר, ומתבטל אותו גרגיר רקב בשתי גרגרי העפר , ונחסר אותו הגרגיר רקב מהשיעור של מלא התרוד רקב. ומטעם זה טיהר רבי שמעון גם בשליא, שחלק ממיחוי הולד מעורב בדם הלידה ומתבטל בו .